מצוות לימוד תורה

מקורות
בבלי:	ברכות לה ע"ב, מנחות צט ע"ב
רמב"ם:	תלמוד תורה א ח, תמידין ה ג
שולחן ערוך:	יורה דעה רמו א

הקדמה

מהו תוקפה של מצוות תלמוד תורה? האם האדם מחוייב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, או שלילמוד תורה זו רק המלצה? מהו מקור המצווה של תלמוד תורה?

המקור העיקרי ללמוד תורה מהתורה הוא: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה א) יש עוד לימוד, שכתוב ו"שיננתם" שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך שאם ישאלו אותך תוכל לענות מבלי לגמגם(קידושין ל א).

הפסוק "והגית בו יומם ולילה" מדבר רק על הדרך של הלימוד ללא שום עניין בתוצאה, לעומתו הפסוקים המובאים לעיל, ושיננתם, ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם", מדברים על הדרך והתוצאה. כלומר תלמד תורה בשביל שתדע איך לקיים.

המקור בתלמוד

הסוגייא במסכת ברכות

הגמרא במסכת ברכות (לה ב) מביאה את דברי ר' חנינא בר פפא שהקשה משני פסוקים. באחד כתוב "ולקחתי דגני בעתו" (הושע ב יא) ובשני כתוב "ואספת דגנך" (דברים יא יד), לכאורה קשה, ה' נותן את הדגן או לוקח אותו? בהתבוננות מהקשר הפסוקים, שם אנו רואים שהפסוקים באים בתור תוצאה למעשיהם של עם ישראל, אפשר בפשטות לתרץ שה' נותן דגן מתי שעם ישראל עושה רצונו, ולוקח את הדגן כשעם ישראל לא עושים רצונו, וזהו באמת תירוץ הגמרא "ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

לאחר מכן הגמרא מביא ברייתא ששואלת מה משמעות המילים "ואספת דגנך", כלומר מה באו מילים אלו לחדש לי? עונה הברייתא בשם ר' ישמעאל, כיוון שנאמר "והגית בו יומם ולילה"- הייתי חושב שעל האדם ללמוד תורה כל יום כל היום בלי להפסיק לשום דבר, לכן בא הציווי "ואספת דגנך" לומר שהפסוק "והגית וכו'" כפוף לפסוק "ואספת וכו'", כלומר על האדם לשלב בחייו מעבר ללימוד תורה גם עניינם של עבודה, בלשון הברייתא "ענייני דרך ארץ {רש"י(ד"ה מנהג דרך ארץ) מסביר עבוד כדי שיהיה לך ממה להתפרנס}.

רשב"י חולק על ר' ישמעאל ואומר שהמצב של שילוב תורה עם ענייני דרך ארץ, מלאכה, הוא לא אפשרי ואם נעשה כן ודאי שהעבודה תבוא על חשבון לימוד התורה (תורה מה תהא עליה?!). לכן אומר רשב"י שעל האדם ללמוד תורה כל היום ומלאכתו תעשה על ידי אחרים. בשעה שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' "ועמדו זרים ורעו צאנכם..." ובשעה שעמ"י לא עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנא' ואספת דגנך.." ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' "ועבדת את אויביך..."

מדברי רשב"י עולה קושייא. הפסוק "ואספת דגנך.." נאמר בהקשר שעם ישראל עושה רצון ה', ועמ"י נמצא במצב טוב, שכתוב: "והיה אם שמוע.. לאהבה את ה' אלוקיכם.. ונתתי מטר ארצכם וכו'". אולם לפי פירושו של רשב"י "ואספת דגנך" זהו מצב של "לא עושין רצונו של מקום" לא המצב האידאלי, כלומר שזה לא מצב טוב של עמ"י, נשאלת השאלה איך פירושו של רשב"י על הפסוק הספציפי "ואספת דגנך" מסתדר עם הקונספט של הפסוקים שלפני ואחרי.

תוס' (ד"ה כאן בזמן שישראל) שואל שאלה דומה לשאלה שלעיל, הוא שואל, איך יכול להיות שר' חנינא מפרש שהפסוק "ואספת דגנך" מדבר על מצב חיובי בעם ישראל, ואילו רשב"י מפרש שהפסוק מדבר על מצב שלילי שעמ"י נמצא בו. איך ר' חנינא {אמורא} חולק על רשב"י {תנא}.

תוס' מתרץ שלפי רשב"י, זה לא שעמ"י נמצא במצב לא טוב ב"ואספת דגנך" אלא הוא נמצא במצב בינוני, עמ"י כן עושין רצונו של מקום, אבל לא מספיק.

המהרש"א על הסוגיא מוסיף שלמרות שכתוב לאהבה וכו' ונראה כאילו זה כן המצב האידאלי, זה עדיין לא המצב האידאלי של עבודת ה'. ההוכחה לדברי המהרש"א והתוס' היא שבמקום אחר כתוב בנוסף ל"בכל נפשכם ובכל לבבכם"- "בכל מאודך" ובפסוקים שלנו כתוב רק בכל נפשכם ובכל לבבכם, כלומר חסר בכול מאודכם. מפה מובן שעמ"י לא היה מוכן לעבוד את ה' על חשבון כספם ולכן באמת נענשו על עניין הפרנסה. ולכן יוצא שר' חנינא לא חולק על רשב"י.

מתירוץ זה אפשר לענות על השאלה הראשונה ששאלנו, איך יכול להיות שרשב"י מפרש את הפסוק "ואספת דגנך" המובא בקונספט חיובי מאוד של עמ"י, ואומר שהוא מדבר על מצב שלילי בעמ"י? נאמר שבאמת רשב"י לא אומר שזה מצב שלילי בעמ"י אלא הוא אומר שזה מצב חיובי אבל לא מספיק טוב, ומימלא זה מסתדר עם הקונספט החיובי של הפסוקים.

תוס' מתרץ עוד תירוץ ואומר שבאמת ר' חנינא חולק על רשב"י, ואין לו בעיה לחלוק על תנא מכיוון שהוא סובר כמו ר' ישמעאל, שמהפס' "ועמדו זרים ורעו צאנכם" אנו לא לומדים לעניינו, מצוות לימוד תורה, אלא לעניין אחר. ולכן נשאר לנו רק שני פסוקים ולא שלוש. "ולקחתי דגנך" "ואספתי דגנך", ולכן באמת ר' חנינא חולק על רשב"י ואומר ש"ואספת דגנך" מדבר על ישראל שעושין רצונו של מקום, כלומר צדיקים גמורים. והפס' "ולקחתי דגנך" מדבר שעמ"י לא עושה רצונו של מקום. לעומת ר' חנינא סובר רשב"י שהפסוק "ועמדו זרים וראו צאנכם" כן קשור לעניינו.

יוצא, שלרשב"י יש שלושה פסוקים המלמדים בעניינו:

1. ולקחתי דגני- לא עושים רצנו של מקום.
2. ואספת דגנך- חצי חצי עמ"י במצב בינוני.
3. ועמדו זרים- עושים רצונו של מקום. צדיקים.

ולר' ישמעאל ור' חנינא יש רק שני פסוקים המלמדים בעניינו:

1. ולקחתי דגני- עמ"י לא עושים רצנו של מקום.
2. ואספת דגנך- עמ"י עושים רצנו של מקום.

לאחר מכן הגמ' מביאה את אביי שאמר "רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ורבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם". כלומר אביי מראה לך מהמציאות, שר' ישמעאל צודק. אביי פוסק כר' ישמעאל ולא מצד כוחו אלא מצד כוח המציאות.

אח"כ הגמ' מביאה את רבא שאמר לתלמידיו "בבקשה ממכם, אני לא רוצה לראות אתכם פה בתשרי וניסן (זמני קצירה, ודריכת הגתות והבדים) תעבדו בימים אלו, כדי שתהיה לכם פרנסה לכל השנה".

לכאורה מסוף מהלך הגמרא יוצא שהגמרא מכוונת אותנו יותר לכיוון של ר' ישמעאל מאשר רשב"י.

הסוגייא במסכת מנחות

במסכת מנחות (צט ב) מובאת משנה בה מוסבר איך היו מבצעים את החלפת לחם הפנים, חרף הציווי שעל הלחם להישאר תמיד על השולחן. ת"ק אומר צריך קודם כל לשים את הלחם הבא ורק אח"כ לקחת את הקודם, כדי שתמיד יהיה לחם על השולחן. כי כתוב "תמיד", ולפי דעת ת"ק הכוונה ללא הפסק בכלל. לעומת דעה זו סובר ר' יוסי שאפשר קודם כל להוריד את הישן ורק אחר כך לשים את החדש אפילו עבר כמעט יום שלם בלי לחם על השולחן. ר' יוסי מפרש את המילה "תמיד" כל יום וכל לילה, שלא יעבור עליו לילה שלם בלי לחם.

הגמ' מביאה את דברי ר' אמי שמשליך שני דברים מדבריו של ר' יוסי: אחד, משליך בין מצוות לחם הפנים למצוות "לא ימיש ללמוד תורה", והשלכה שנייה בין המילה "תמיד" למילה "ימיש".מדברי ר' אמי נראה כי, ר' אמי מסיק מדבריו של ר' יוסי שלא צריך ללמוד תורה באמת כל היום וכל הלילה, מספיק שאדם למד פרק קטן ביום ופרק בלילה והוא יצא ידי חובת "לא ימוש ספר התורה.. יומם ולילה", שכל עיקרה הוא שלא יעבור לילה בלי לימוד תורה. לפי תנא קמא החיוב הוא ללמוד תורה כל היום וכל הלילה בלי הפסק, ורק מצד צרכים אחרים של האדם המצווה לפעמים מצטמצמת.

לאחר מכן הגמ' מביאה את דברי ר' יוחנן בשם רשב"י שאומר שמספיק לאדם אפילו לקרוא קריאת שמע והוא יי"ח "לא ימוש". ר' יוחנן בשם רשב"י מוסיף שאין לומר דין זה בפני עם הארץ. רבא חולק על ר' יוחנן ואמור שלפי רשב"י מצווה להגיד דין זה לעם הארץ.

הגמ' מביאה סיפור ששאל תלמיד את ר' ישמעאל, אם הוא (שלמד כבר את כל התורה) יכול ללכת ללמוד חכמה יוונית, ר' ישמעאל ענה לו שאם הוא ימצא זמן שהוא לא יום ולא לילה שילמד בו חכמה יוונית. במילים אחרות אומר לו ר' ישמעאל החיוב הוא ללמוד כל היום וכל הלילה! ולכן אי אפשר ללמוד משהו אחר על חשבון לימוד התורה!

בהמשך הגמרא מביאה את ר' שמואל שאומר שהפס' "לא ימיש" הוא לא ציווי ולא מצווה אלא ברכה שנתן ה' ליהושע בן נון, לאחר שראה שהוא כלכך אוהב ללמוד תורה. יוצא שלפי ר' שמואל אין ציווי בכלל ללמוד תורה כל היום וכל הלילה.

מפה יוצא שלפי ר' שמואל מותר ללמוד חכמה יוונית, אדם שסיים את התורה ויודע איך לנהוג לא חייב בכלל ללמוד תורה, כי כל מה שמעניין את ר' שמואל זו התוצאה ולא הדרך, כי הפסוק היחידי שמדבר על עיקרון הלימוד בעלמא, לפי זמן ללא כל תוצאה הוא "והגית בו יומם ולילה" ואותו ר' שמואל מוציא מהעסק.

לאחר מכן מסיימת הגמ' בדברי בית מדרשו של ר' ישמעאל "דברי תורה לא יהיו עליך כחובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן" כלומר למרות שהם חובה עליך תעשה אותם כאילו אתה רוצה בהם.

סתירת הסוגיות ויישובה

לסיכום הדעות. בסוגייא בברכות:

ר' ישמעאל: "לא ימיש" = לא כפשוטו, הנהג בהם מנהג דרך ארץ רשב"י: תורה מה תהא עליה? לא לנהוג מנהג דרך ארץ, לא לעבוד!

בסוגייא במנחות:

ר' ישמעאל: "לא ימיש"= כל היום וכל הלילה. רשב"י: "לא ימיש" יכול לצאת ידי חובה בקריאת שמע של שחרית וערבית.

יוצא לנו שרשב"י ורבי ישמעאל מציגים עמדות סותרות בין מסכת ברכות למסכת מנחות.

תוס' ר"י החסיד על הסוגייא במסכת בברכות מסביר, שדברי רשב"י במסכת ברכות, "תורה מה תהא עליה", לא באו להגיד שלימוד תורה הוא חובה אלא באו להגיד שהם מצווה בעלמא. לעומת זאת דברי רשב"י המובאים במסכת מנחות, שיכול לפטור עצמו מחובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, הם מדברים על חובת לימוד התורה. כלומר לפי תוס' ר"י החסיד, יש שני מצבים: 1. מצווה קיומית- מומלץ מאוד לעשותה 2. מצווה חיובית (מלשון חובה)- חובה לעשותה. במסכת ברכות רשב"י אומר לאדם שכדאי לו ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, אבל זו רק מצווה קיומית שהיא לא חובה, ובמסכת מנחות אומר רשב"י שהאדם חייב לפחות לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לצאת יי"ח לימוד תורה, יצא ידי חובת המצווה החיובית "לא ימיש". (ההוכחה לדברי תוס' ר"י החסיד היא שרשב"י בברכות לא מקשר את דבריו לשום פסוק משמע שהוא לא מדבר שם על חובה אלא על מצווה בעלמא).

סידרנו את הסתירה בדברי רשב"י אבל נשארה לנו עדיין הקושייא בין דברי ר' ישמעאל בברכות לדברי ר' ישמעאל במנחות.

נראה לתרץ (תוס' ר"י התייחס לקושייא בין הסוגיות ותירץ רק את שיטת רשב"י ולא את שיטת ר' ישמעאל, מזה אנחנו מבינים שלר"י היה פשוט התירוץ בין שיטות ר' ישמעאל, ולכן צריך להביא תירוץ פשוט, כדוגמת התירוץ שהבאנו לעיל. וכך גם תירץ החיד"א בברכי יוסף יורה דעה סימן רמו'). שדברי ר' ישמעאל במסכת ברכות אומרים דבר כזה: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" כלומר רק מתי שיש לך צורך הכרחי לבטל את הלימוד תורה תבטל אותו. ובמסכת מנחות ר' ישמעאל עונה לאותו תלמיד, שלא ילמד חכמה יוונית, באו להגיד עיקרון כזה: באמת על האדם ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, אבל כאשר יש לו סיבה טובה ואמתית לביטול התורה הוא יבטלה, כגון פרנסה וכו' כי כתוב "ואספת דגנך". אבל חכמה יוונית היא לא דבר חשוב לבטל עליו תורה ולכן ר' ישמעאל אמר לאותו התלמיד לא ללמוד חכמה יוונית.

הסוגייא בנדרים

הקדמה למקור הבא במסכת נדרים. קיימא לן שאין שבועה חלה על שבועה, כלומר דבר שאדם מחויב עליו הוא לא יכול להישבע עליו, כי הוא גם ככה חייב. ואם אדם נשבע על דבר שהוא כבר חייב והוא לא קיים את שבועתו הוא חייב רק קורבן אחד כי השבועה השנייה לא חלה. שבועה חלה רק על דברים שאתה לא חייב בהם.

במסכת נדרים (ח א) מובאים דברי רב גידל "האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוהי ישראל", כלומר אדם שנדר ללמוד קטע מסויים מהתורה הנדר שלו נחשב נדר לכל דבר ועניין.

שואלת הגמרא מה בא רב גידל לחדש לי, "הלא מושבע ועומד הוא?" כלומר על האדם כבר חלה שבועה ללמוד את התורה, אז איך השבועה השנייה שלו חלה? הרי קיימא לן שאין שבועה לאחר שבועה.

על קושיית הגמרא מפרש רש"י (ד"ה "והלא מושבע ועומד הוא") שני פירושים המסבירים מאיפה האדם כבר מושבע על לימוד התורה:

1. שהאדם חייב מהפסוק "ושיננתם" ודורשים שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

2. מהפסוק "לא ימוש ספר התורה.. והגית בו יומם ולילה"

הגמרא מסיקה כי מכוון שהאדם יכול לפטור עצמו מהשבועה של הר סיני (היינו חיוב לימוד תורה) כבר בקריאת שמע של שחרית וערבית, שזהו הדבר עליו נשבע בהר סיני ולא מעבר{שיטת רש"י} ,לכן האדם יכול להישבע ללמוד דבר תורה כי זה לא מה שהוא נשבע עליו בהר סיני. יוצא מהסבר זה של הגמ', שהגמ' פה ממשיכה עם רשב"י והתירוץ שתירצנו בדבריו, שהחובה היא רק קריאת שמע, והמצווה{שהיא לא חובה} זה הלימוד תורה שמעבר.

הר"ן (על הגמ' במנחות בד"ה "הא קמ"ל דכיוון). חולק על רש"י בפירוש הגמרא. הר"ן מסביר שהאדם חייב ללמוד תורה כל היום כולו מדרשת חכמים על הפסוק "ושננתם" , ובוודאי שע"י קריאת שמע בשחרית וערבית אדם לא יי"ח לימוד תורה כי הוא לא מקיים את דרשת חכמים על "ושננתם".

מדברי הר"ן שלעיל עדיין לא מובן איך הוא מסתדר עם מהלך הגמרא, כי יוצא מדבריו שהאדם חייב ללמוד תורה כל היום, ושאלת הגמ', איך קיימת שבועה על האדם שהתחייב ללמוד, עדיין עומדת באיתנה. כי לפי הרן יוצא שהוא גם ככה חייב ללמוד כבר מהר סיני, אז על מה בדיוק הוא נשבע? יוצא שהוא נשבע שבועה על שבועה.

לכן ממשיך הרן ומסביר שלפי דעתו, כל מה שהאדם חייב משבועה מהר סיני זה רק דברים שכתוב בפסוק במפורש וכל מה שנדרש בפסוקים הוא חובה אבל לא שבועה על האדם. ולכן דרשת חכמים על "ושיננתם" היא לא חלה בשבועה על האדם, אלא מה שחל בשבועה על האדם זה רק הפסוק "והגית בו יומם ולילה", קריאת שמע ביום ובלילה, כי רק זה הפשט של הפסוק. יוצא שהאדם יכול להישבע על לימוד התורה כי החיוב של לימוד תורה הגיע מדרשה ולא מפשט הפסוק, ורק מה שהוא פשט הפסוק חל על האדם בשבועה.

מהלך הגמרא לפי הר"ן יהיה כך: הגמרא שואלת איך אפשר שאדם שנשבע על לימוד תורה, שבועתו תהיה שבועה, הרי קיימא לן שאין שבועה אחר שבועה. {ההווא אמינה של המקשן היא שקיימת שבועה על האדם בכל המצוות בתורה, בין שנלמדו בדרש בין שנלמדו בפשט}. לאחר מכן עונה הגמ' שהאדם יוצא ידי חובת לימוד תורה ב"והגית בו יומם ולילה"- שמע של שחרית וערבית ולכן כבר לא חייב כלום בשבועה, אבל עדיין הוא חייב מהתורה בדרש על "ושיננתם", אבל לא בשבועה כי השבועה חלה רק על פשט ולא על דרש. ועכשיו הבין המקשן שההוא אמינה שלו הייתה לא נכונה, ובאמת החיוב משבועה הוא רק על פשט, וכל הדרש על הפסוקים חייבים עליו ללא שבועה, ולכן אפשר להישבע על לימוד תורה, כי על הלימוד תורה כל היום וכל הלילה יש חיוב אבל אין שב ועה.

הריטב"א (נדרים ח א) מסביר שלפי דעתו רשב"י דורש ב "והגית" אחרת ממה שראינו עד עכשיו. רשב"י לא דורש מפסוק זה שהחובה היא רק לקרוא קריאת שמע בערבית ושחרית, אלא החובה היא באמת ללמוד כל היום וכל הלילה ורק במקרה הצורך {פרנסה וכו'} האדם יכול להסתפק בשמע של ערבית ושחרית.

לפי דבריו של הריטב"א יוצא שבמסכת מנחות ר"י ורשב"י אינם חלוקים כלל: רשב"י שאמר שאדם יי"ח בק"ש שחרית וערבית זה רק אם אין לו ברירה, ור' ישמעאל שאמר שהחובה זה ללמוד תורה כל היום, זה רק במקרה שאין לאדם צורך קריטי, אך אם הוא צריך לצאת לעבוד לפרנסתו אזי הוא יצא לעבוד. יוצא ששניהם היו עונים לבן דמה שרצה ללכת ללמוד חכמה יוונית אותה תשובה, שאסור.

ולכן, לשיטת הריטב"א, המחלוקת היחידה בין רשב"י לר"י היא - האם האידיאל זה ללמוד תורה כל היום ולסמוך על ההבטחה של ה' "עמדו זרים ורעו צאנכם" (רשב"י). או שהאידיאל זה ללמוד תורה כל היום כולו ובמקרה שיש צורך, צריך לצאת לעבוד עד אשר יעבור הצורך, ואז יחזור ללמוד תורה , וגם ר"י סובר שהחיוב המינימלי זה ק"ש שחרית וערבית.

ולכן לפי הריטב"א אדם שנשבע ללמוד מסכת או פרק וכו', שבועתו שבועה, כי תיאורטית במקרה מסויים יכול לצאת י"ח רק בק"ש שחרית וערבית.

השיטה מקובצת (בנדרים שם) מתרץ שלושה תירוצים על הקושייא במסכת נדרים, איך יכול להיות ששבועתו שבועה הרי כבר נשבע כבר בהר סיני וכו'.

תירוץ ראשון בשם הרנב"י: "והגית" זהו ציווי תמידי ללמוד תורה כל היום כולו. לפי זה איך הגמ' אומרת שהאדם שנשבע ללמוד משנה שבועתו שבועה, הרי בכל מקרה הוא חייב ללמוד תורה כל היום? הרנב"י עונה שהשבועה שהאדם נשבע זה ללמוד תורה, אך הוא לא נשבע ללמוד משהו ספציפי, ולכן שהאדם נשבע ללמוד משנה או מסכתא, שבועתו שבועה, מכיוון שיכול היה להיפטר בשבועה ע"י לימוד אחר.

וכך גם יסביר הרנב"י את המימרא "כיוון דאי בעי פטר בק"ש נפשיה חייל שבועה עליה", כלומר תיאורטית אדם יכול לקרוא ק"ש כל היום כולו ולצאת יי"ח. (כלומר אדם לא מחויב על לימוד תורה ספציפי, אלא הוא מחויב ללמוד תורה באופן כללי כל היום כולו).

תירוץ שני בשם הרא"ם - אדם באמת יי"ח בק"ש שחרית וערבית, ולכן הגמ' אומרת "שבעותו שבועה" מכיוון שהלימוד מעבר לקראת שמע זה דבר הרשות, ושבועה חלה על דברי הרשות.

הרא"ם מביא את הגמרא במנחות פרק התכלת שאומרת שגם בזמן "כעס" של הקב"ה לא מענישים אדם על כך שלא למד תורה (חוץ מק"ש שחרית וערבית).

הרא"ם אומר שאם תקשה עליו והרי כתוב מפורש בתורה "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", משמע שכן יש חיוב מפורש ללמוד תורה, ולכן אדם כן מושבע על לימוד תורה, ומימלא שבועתו לא תהיה שבועה. יענה הרא"ם, באמת השבועה לא חלה מדאורייתא (כי יש חיוב מפורש ללמוד תורה), אלא שהגמ' אמרה "חייל שבועה עליה" הכוונה שהשבועה חלה על האדם מדרבנן, ותיקנו זאת כדי שאדם לא יבוא לזלזל במצוות ובנדרים.

תירוץ שלישי – הרא"ם מתרץ כמו רש"י בנדרים ותוס' ר"י החסיד שהבאנו לעיל שאומרים: "והגית"- יצא ידי חובה בק"ש שחרית וערבית, אך יש מצווה (לא חיוב) ללמוד תורה כל היום כולו, ועל זה האדם יכול להישבע.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (תמידין ה ג) פוסק שלחם הפנים חייב להיות תמיד על השולחן ללא הפסק (כמו דברי רבנן במשנה החולקים על ר' יוסי). לעומת זאת בהלכות תלמוד תורה (א ח) פוסק הרמב"ם שלא חייב ללמוד כל היום וכל הלילה אלא מספיק שכל אדם יקבע לעצמו עיתים ביום ובלילה, ובזה הוא יי"ח (פוסק את ר' אמי מדברי ר' יוסי שבמנחות "אפילו לא שנה אדם .. פרק אחד של שחרית.. ערבית קיים מצוות לא ימוש). לכאורה דברי הרמב"ם בתמידין סותרים את דבריו בתלמוד תורה. ר' אמי דייק מדברי ר' יוסי על לחם הפנים שפרק ביום ופרק בלילה זה מספיק, וזה מה שפסק הרמב"ם להלכה בתלמוד תורה. אבל בהלכות תמידין פוסק הרמב"ם כמו חכמים שחלוקים על ר' יוסי בלחם הפנים ואם נעשה את ההשלכה שעשה ר' אמי על דבריו של ר' יוסי, על חכמים יצא שצריך ללמוד תורה כל היום וכל הלילה בדיוק כמו לחם הפנים. ולכן לכאורה יוצא שהרמב"ם מפרש שלחם התמיד צריך להיות כל היום וכל הלילה כדברי חכמים, ועדיין, מספיק פרק ביום ופרק בלילה, כדברי ר' יוסי.

הלחם משנה (על הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה שם) עומד על סתירה זו בדברי הרמב"ם ומסביר, שהרמב"ם תופס שקיים הבדל בין המילה "תמיד" (הכתובה בלחם הפנים) למילה "לא ימיש"(שנאמרה בתלמוד תורה).

ולכן יוצא שגם לשיטת חכמים אדם לא מחוייב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, כי גם חכמים מודים שלשון "לא ימיש" משמעותו הרבה פחות "תמידיות" מלשון "תמיד". המחלוקת בין ר' יוסי לחכמים היא רק בלחם הפנים, שם הכתוב מתנסח בלשון "תמיד", לפי חכמים זוהי לשון של תמידות סופית ולפי ר' יוסי גם הלשון "תמיד" אין משמעותה תמידות סופית. ר' אמי דייק מדברי ר' יוסי את דעת חכמים, מסקנת ר' אמי בהסבר הפסוק 'לא ימיש' נכונה בין לרבנן ובין לר יוסי, והרמב"ם פסק את דעת חכמים להלכה:

1. לחם הפנים צריך להיות תמיד, ללא הפסקה, על השולחן.
2. בשביל לצאת ידי חובת תלמוד תורה צריך לקבוע עיתים גם ביום וגם בלילה.

לכאורה לפי ההסבר של הלחם משנה היה צריך האדם לצאת ידי חובה בקריאת שמע בבוקר ובערב כר' יוחנן, אז מדוע חייבנו אותו ללמוד גם ביום וגם בלילה מעבר לקריאת שמע? הרי מהגמ' בנדרים יוצא שפסקו כר' יוחנן, כי אמרו שם ש"אי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית", אם רוצה פוטר עצמו בק"ש של שחרית וערבית. לכאורה באמת ככה היה הרמב"ם צריך לפסוק אבל הרמב"ם לא רצה לפסוק ככה כי זה קולא יתירה, וגם ר' יוחנן עצמו אמר לא לפרסם אותה לעמי ארצות. ולכן להלכה, לפי הרמב"ם, יוצא שמספיק שאדם קבע עיתים ללימוד תורה בבוקר ובערב והוא יי"ח לימוד תורה.

המעשה רוקח (על הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה שם) מביא גמרא בקידושין (ז א) שם כתוב שעל האדם ללמד את בנו אומנות ואילו בגמ' שלנו מובא שאין ללמוד חכמה יוונית והירושלמי שאל איך זה יכול להיות. מתרץ המעשה רוקח ואומר שלצורך מלאכה (אומנות) באמת מותר לבטל לימוד תורה אבל לצורך הפנאי (חכמה יוונית) אסור לבטל תורה. מהתירוץ של המעשה רוקח מובן שהוא גם סובר את התירוץ של החיד"א בדברי ר' ישמעאל, שבאמת על האדם ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ללא הפסק אבל מותר לו להפסיק בשביל צרכים חיוניים (פרנסה וכו') אבל לא בשביל סתם תרבות פנאי או דברים שהם לא לצורך (חכמה יוונית).

השולחן גבוה (על השו"ע יורה דעה רמו ו) {אמנם כתוב על השולחן ערוך אבל מדייק בלשון הרמב"ם}, מדייק בלשון הרמב"ם אחרת מהלחם מהמשנה. הרמב"ם מתנסח בלשון הבאה: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה"

- לכאורה ההבנה הפשוטה היא שהרמב"ם מביא קודם כל חיוב הלימוד ולאחר מכן מניית סוגיי האנשים שהיינו חושבים שהם פטורים ולמרות זאת הם חייבים ולאחר מכן מפרט את הדין של לימוד תורה, שצריך לקבוע זמנים. אבל השולחן גבוה אומר שלפי דעתו הרמב"ם לא מפרט בסוף את הכלל שהביא בהתחלה, כלומר כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה כל היום וכל הלילה בין עשיר בין עני... ועכשיו מסביר הרמב"ם שאפילו אנשים כגון בעל אשה וילדים חייבים אבל רק בקביעת עיתים ולא בלימוד תורה כל היום וכל הלילה. יוצא מדברי השולחן גבוה שהרמב"ם אומר שכולם חייבים ללמוד תורה בין ביום ובין בלילה ורק במקרים חריגים מאוד לאנשים מסויימים החובה היא לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה. בשביל להבין טוב יותר את דברי השולחן גבוה נביא את דברי הרמב"ם ונראה איך זה מסתדר בדבריו.

פסיקת הלכה

הנצי"ב על הסוגייא בברכות כותב, שמזה שרבא אמר לתלמידיו ללכת לעבוד בחודשי תשרי וניסן, מוכח שהוא פסק כר' ישמעאל.

מדברי הרמב"ן (מאמר האמונה והבטחון פרק א) נראה בפשטות שגם הוא פוסק כר' ישמעאל.

מרן בשו"ע (יורה דעה רמו א) מעתיק את דברי הרמב"ם. ההעתקה זו מסבכת את פסיקת ההלכה, כי כמו שראינו לעיל יש שתי אופציות להבין את דברי הרמב"ם. האם מרן התכוון בפסקו לדעת השולחן גבוהה ומימלא חיוב לימוד תורה הוא כל היום וכל הלילה והוא רק מצטמצם מפני תנאים חריגים מאוד, או שמא פסק כמו הלחם משנה שאומר שהרמב"ם פסק שהחיוב ללמוד תורה הוא רק לקבוע עיתים ביום ובלילה ולא חייב ללמוד כל היום.

הגר"א (על השו"ע שם ס"ק ד- ו), אומר שגם בעל אומנות חייב לקבוע לעצמו עיתים ללמוד תורה ביום ובלילה. הגר"א בס"ק ה', כותב שהחובה ללמוד תורה ביום ובלילה נלמדת משאלת בן דמה ששאל את ר' ישמעאל האם הוא יכול ללמוד חכמה יוונית, וענה לו ר' ישמעאל שאם ימצא זמן שהוא לא יום ולא לילה ילמד שם חכמה יוונית, משמע מתשובה זו שהחיוב ללמוד תורה הוא כל היום וכל הלילה. מפה אנו למדים שמרן פסק שכל רגע פנוי שיש לאדם עליו ללמוד תורה, כי כל מה שהתיר ר' ישמעאל לעבוד זה רק לשם צורך, לכן אין דבר כזה שיש לאדם זמן בטלה שהוא לא חייב ללמוד בו.

הגר"א מסביר שדברי הרמ"א בהגה על דברי השולחן ערוך, שאפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה גם בקריאת שמע, חלוקים על השולחן ערוך שלפי דעתו אין דבר כזה לצאת ידי חובה בקריאת שמע כי מבחינתו הציווי "והגית" מדבר על לימוד תורה כל היום וכל הלילה. מדברי הגר"א נראה שמרן פסק כמו הפירוש של השולחן גבוהה ברמב"ם, שהחיוב הוא לימוד תורה כל היום וכל הלילה והוא רק מצטמצם מפני הכרח נדיר.

אפשר גם להבין בניגוד לגר"א, שבאמת מרן פסק כמו הלחם משנה ברמב"ם, שהחובה היא רק לקבוע עיתים לתורה, והרמ"א לא חולק עליו במהות אלא רק מרחיב את דינו ואומר שאפשר בעת הדחק לצאת ידי חובת לימוד תורה רק בקריאת שמע של שחרית וערבית.

עדיין קשה להכריע את ההלכה, האם מרן התכוון בפסקו לדעת השולחן גבוהה ומימלא חיוב לימוד תורה הוא כל היום וכל הלילה והוא רק מצטמצם מפני תנאים חריגים מאוד, או שמא פסק כמו הלחם משנה שאומר שהרמב"ם פסק שהחיוב ללמוד תורה הוא רק לקבוע עיתים ביום ובלילה ולא חייב ללמוד כל היום.

בשביל שנוכל להכריע מה מרן התכוון בפסק שלו בשו"ע, נסתכל על דברי מרן בבית יוסף (אורח חיים מז ז) שם הוא מדבר על נושא אחר, ברכת התורה. מרן שם שואל שאלה של התוס' בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה, ד"ה "שכבר"), איך יכול להיות שאדם בירך ברכת התורה בבוקר, למד קצת, הפסיק הרבה זמן וחוזר ללמוד תורה בלי לברך שוב, לא מצינו דבר כזה בשום מצווה, למשל בברכת הסוכה ובברכת המוציא אם היה הפסק צריך לברך שוב. עונה שם מרן שיש הבדל בין מצוות סוכה והמוציא למצוות לימוד תורה, באמת המצווה צריכה להיות סמוכה לעשייתה אבל מכיוון שמצוות לימוד התורה היא כל היום וכל הלילה ולכן הברכה צמודה לחיוב. מפה משמע בצורה חד משמעית שלפי מרן חיוב לימוד התורה הוא כל היום וכל הלילה.

סיכום פסיקת ההלכה למעשה

לפי הבית יוסף והשו"ע שלעיל אנו מבינים שמרן פסק כמו הסבר השולחן גבוה ברמב"ם, שחיוב לימוד תורה הוא כל היום וכל הלילה והוא רק מצטמצם מפני תנאים חריגים מאוד.