מצוות שביתה בשבת

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת

בכמה מקומות מובא בתורה לשון שביתה ביום השבת (שמות כג, יב. וכן לד, כא). משפוטו של מקרא נראה כי ישנו דין מיוחד (מעבר לדיני 'לא תעשה' הרבים המצויים בשבת,) לשבות ביום השביעי, ושביתה זו היא מצוות 'עשה'. ואכן קבעו חז"ל במסכת שבת (קלג, א) כי "שבתון עשה הוא".

ברצוננו לברר נכלל תחת מצוות עשה זו.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מתייחס לנושא זה בפירושו על התורה (ויקרא כג, כד ד"ה יהיה). [אומנם הפסוקים שם עוסקים בשביתה ביום טוב, אך הדברים רלוונטיים אף (או שמא יש לומר אף יותר) לשבת.] מסקנת דבריו שם היא, שהתורה צוותה שתהיה לנו מנוחה, אפילו מדברים שאינם מלאכה. התורה ציוותה בשבתון: "שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח".

כמו כן בדרשתו המפורסמת לראש השנה, כותב הרמב"ן, כי לכל הדינים שאין בהם לא אב מלאכה ולא תולדה, בהם הוזהרנו במצוות שבתון.

הבנה ראשונה בשיטת הרמב"ן - שבתון בטורח ועמל ללא גדר

נראה כי סובר הרמב"ן, שישנו דין מיוחד בשבת של שביתה, ובו כלולים ענייני טורח ועמל הפוגעים במנוחת השבת. אדם יכול לשאת משאות כבדים ביום השבת אולם אין הוא עובר באיזו שהיא ממלאכות שבת, אולם מבטל הוא את עשה דשבתון. חכמים הגדירו לנו דינים מסוימים תחת עשה זה (כדוגמת איסור טלטול [דוגמה זו מובאת בדברי הרמב"ן בדרשתו]), אך גם אם חכמים לא היו מגדירים דבר, כאשר אדם טורח ועמל גם מעבר להגדרות דרבנן, הרי הוא מבטל עשה.

הבנה שניה בשיטת הרמב"ן - איסור שבתון בגדר חכמים

אומנם יש אשר הבינו את דברי הרמב"ן בצורה שונה. המשך חכמה (דברים ה, יב ד"ה שמור) כתב על שיטת הרמב"ן בגדר מצוות שבתון, כי לדעתו כלל איסורי דרבנן בשבת כלולים תחת עשה דשבתון. התורה נמסרה לחכמים את הכוח לקבוע אילו דברים מותרים בשבת ואילו לא, אך הבסיס נעוץ בדין שביתה בשבת.

נראה כי דברי המשך חכמה בשיטת הרמב"ן מכוונים לדברי הריטב"א בחידושיו (שבת קיד, ב), שם כותב בצורה מפורשת ישנו דין שבות כללי מדאורייתא, וחכמים קבעו את גדריו, והם בגדר דרבנן.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מגדיר את מצוות שבתון בכמה מקומות. מלשונו בספר המצוות (עשה קנד), וכן מדבריו בהלכות שבת בפרק א (הלכה א), נראה שסובר כי מצוות שבתון היא על העובר האחת מלט המלאכות האסורות בתורה. וכלשונו שם: "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה... וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה". מלבד איסור לא לעשות מלאכה ביום השבת, על כל מלאכה אסורה ישנו דין עשה דשבתון.

אולם במקום אחר נראה כי מגדיר הרמב"ם עשה זה בצורה שונה. בהלכות שבת בפרק כא (הלכה א), כותב כי ציווי התורה לשבות הוא אפיל מדברים שאינם מלאכה. ולכאורה סותר את הגדרתו לעיל.

הבנה ראשונה בשיטת הרמב"ם - אסמכתא בעלמא

המגיד משנה על הרמב"ם (פרק כא הלכה א) כותב (הסברו השני שם) בשיטת הרמב"ם, כי גדר מצוות שביתה הוא כפי שהובא לעיל, ר"ל כאשר עובר אדם על מלאכות שבת האסורות. ודברי הרמב"ם בפרק כא הן בדרך אסמכתא בעלמא.

ונראים דבריו של הרב המגיד, שהרי הרמב"ם בפרק כא עוסק בדיני דרבנן, על כן מסתבר כי הגדרתו שם גם היא אינה מדינא דתורה. ואכן כותב הלחם משנה (שם, אות א) כי פירוש זה הוא העיקר, בגלל שמדוקדק הוא בלשון הרמב"ם.

הבנה שניה בשיטת הרמב"ם - פחות משיעור מלאכה

הלחם משנה (שם, אות א) מציע הסבר חדשני. לסברתו עשיית פחות משיעור המלאכה אינה אסורה מן התורה, והיה מותר לעשות חצאי שיעורי מלאכות. ולכן ציוות התורה לשבות, ולימדתנו שאף פחות משיעור מלאכה אסור מהתורה.

הבנה זו מחודשת מאוד, ולא ברור היכן מצא בעל הלחם משנה יסוד בדברי הרמב"ם לדבריו.

הבנה שלישית בשיטת הרמב"ם - שביתה מעשיית מלאכה כל היום

הסבר נוסף מובא בדברי מרכבת המשנה (חעלמא) על דברי הרמב"ם (פרק כא, הלכה א). שם סובר כי התורה הקפידה שינוח האדם ולא יעמול כל היום כולו, אף בדברים המותרים.

על פי הסברו דין שביתה בשבת אפור ולא ברור. האם הדברים כפשוטם ועל האדם לעבוד "כל היום כולו"? אך אם הוא נח מעט הוא לא ביטל עשה? או שמא הדברים הם בצורה מופרזת ואין הכוונה לכל היום כפשוטו. אך אם כך כיצד יודעים מה הוא הגדר המדויק? וצ"ע בדבר.