מצות אכילת מצה

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה חלוקה לפסקאות, הדגשת מקורות וכד'. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הסוגיא שלפניכם עוסקת בזמן אכילת מצה במשך חג הפסח. סוגיא זו חולקה לשלושה חלקים, ראשית המקור הראשוני לדיון ביחס לחלוקה בזמני המצווה- מהתורה ומדברי חכמים. ובהמשך תדון במצוות האכילה בליל הסדר ולעומת זאת בחולו של מועד.

זמן קיום המצווה מהתורה ומדברי חכמים

ראשית יש להקדים מהו עיקר מצוות אכילת מצה בזמן הזה- מהתורה או מדברי חכמים. הגמ' בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים האם מצה בזמן הזה מהתורה או מדברי חכמים . רבא סובר שמהתורה ורב אחא סובר שמדברי חכמים. הגמרא מביא ראיה לדברי רבא מברייתא. לשון הברייתא היא: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלה-יך" מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלוהו", אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר "בערב תאכלו מצות" הכתוב קבעו חובה.

מהסוגיה עולה, שלשיטת רבא, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ששת ימי חול המועד הם רשות באכילת מצה, ואילו באכילת לילה הראשון זו חובה גמורה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר: "בערב תאכלו מצות" בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה , ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

וכן כתב ההגהות מיימוניות שם אות א בדעת הרמב"ם, וכך דעת הרא"ש (פסחים פרק י סימן לז), הרי"ף (פסחים כז: מדפיו) והטור (אור"ח תעה) וכן פסק בשו"ע (תעה, ז). ראה גם מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עא) מה שהביא בשם הפוסקים.

אכילת מצה בליל הסדר אחר חצות

יש מחלוקת תנאים בברכות (ט.) רבי עקיבא ורבי אלעזר בר עזריה האם הפסח נאכל עד חצות או עד עלות השחר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה אכלו עד חצות, ולמד זאת בגזירה שווה ממכת בכורות (לפי רב יוסף) או שהכוונה בפסוק שחייב אכילה "בחפזון" לחפזון של מצרים שהיה בחצות ולכן המצווה היא עד חצות. (לרבי אבא) ואילו רבי עקיבא למד מהפסוק "בחפזון" שניתן לאכלו עד שעה שבה נחפזו ישראל לצאת ממצרים וזו שעת הבוקר.

התוס' בפסחים (פט. ד"ה דאילו) מסביר שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא מחלוקת בדברי תורה, האם התורה ציוותה לאכול פסח עד חצות או עד עלות השחר. והדבר מוכח מכך, שהמשנה בתחילת ברכות המציינת מצוות הנוהגות כל הלילה, לא ציינה גם את אכילת פסחים, למרות שהיתה צריכה לציין, כיוון שבמסכת זבחים המשנה אומרת שהפסח נאכל רק עד חצות, וא"כ המשנה שמדברת על דין התורה, קודם גזירת חז"ל היתה צריכה לציין זאת, ומכך שלא ציינה מוכח שמן התורה הפסח נאכל עד חצות בלבד.

רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו האור שמח (חמץ ומצה פרק ו הלכה א) מחדש שדעת רבי אלעזר בן עזריה היא שעד חצות הפסח נאכל כדין קרבן פסח, למנוייו בלבד ושנאכל בחפזון ועוד. ואילו לאחר חצות בטל ממנו שם קרבן פסח, והוא נאכל כשאר הקרבנות. אומנם כל זה מדין התורה, אך חכמים גזרו על הפסח לאחר חצות שמטמא את הידיים, כפי שמופיע במסכת פסחים (קכ:). והביאור בזה הוא כיוון שמדין תורה אחר חצות אינו פסח אלא כשאר קרבנות, כלומר שם פסח נפסד ממנו, לכן חז"ל תיקנו שיטמא את הידיים, כדי שלא יבואו להשהותו. מה שאין כן שאר הקרבנות שנאכלים מן התורה עד הבוקר, ורק חכמים גזרו לאכלם עד חצות, לא גזרו עליהם לטמא את הידיים.

עכ"פ הגמרא בפסחים (קכ:) תולה את דין אכילת מצה בדין הנ"ל. ואומר שם רבא שכיוון שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מי שאכל מצות לאחר חצות לא יצא ידי חובתו. תוס' שם (ד"ה אמר) מביא מחלוקת האם לפסוק כרבי אלעזר בן עזריה שהמשנה בברכות סתמה כמותו, או כרבי עקיבא שהמשנה במגילה סותמת כמותו. אומנם תוס' במקומות אחרים (מגילה כא. ד"ה לאיתויי זבחים נז: ד"ה ואיבעית) כותב שיש לפסוק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. לכן הוא אומר שיש להזהר לאכול את המצה, (גם את מצת האפיקומן) קודם חצות. אומנם ביחס להלל, הוא אומר שיכול להאמר גם אחר חצות, כיוון שהוא מדברי חכמים בלבד.

הריטב"א (הלכות סדר ההגדה בסופו) לעומת זאת חולק וסובר שהלכה כרבי עקיבא, כיוון שכלל נקוט בידינו (עירובין מו:) שהלכה כר"ע מחבריו, ועוד ששנינו כמותו במגילה. אומנם הוא אומר כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים כמי לפסוק, יש לחוש לכתחילה, להשלים סדר ההגדה קודם חצות. וגם את קריאת ההלל יש לחוש ולאמרו קודם חצות. ומסיים הריטב"א: "הילכך הותיק במצות יקבע עצמו לסדר הפסח מיד כשתחשך כדי שיוכל לומר ההגדה בנעימה, וכל הסדר קודם חצות. ואם בא לקצר- יקצר בסעודה. ואם לא השלים הכל קודם חצות, ישלים אח"כ". גם הר"ן (כז: מדפי הרי"ף בפסחים ד"ה גרסינן) כותב "ואין ראוי להקל בכך" ויש לחוש לדעת רבי אלעזר בן עזריה.

הטור (תעז) כותב ביחס לאפיקומן ש"יהא זהיר לאכלו קודם חצות". וכתב בפרישה שם (ס"ק א) בשם התוס' שגם הלל יקרא קודם חצות, וכפי שראינו קודם. בב"י שם כתב שהטור כתב זאת כיוון שפוסק כרבי אלעזר בן עזריה, וכך גם דעת הסמ"ג והמרדכי. אומנם הרי"ף השמיט את דברי רבא ולא הביאם, וזאת משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא, וכיוון שמצה הוקשה לפסח, מה פסח עד הבוקר, אף אכילת מצה עד הבוקר. וכן סוברים הרמב"ם והרא"ש. אלא שאומר הב"י שיש להחמיר עד חצות אף לדעתם, כיוון שיתכן שר"ע מודה לראב"ע שצריך להתרחק מן העבירה. וכך הביא מעשה רב של ר"ת שהיה ממהר לאכול את האפיקומן עד חצות. וכך הביא גם בשם הר"ן. והביא הב"י גירסה ברי"ף שבה כתוב שאף לגבי אפיקומן שאינו אלא זכר לפסח, ראוי לאכלו קודם חצות, כפסח. [בדעת הב"ח צ"ע שמתחילה הביא את דברי הרא"ש שיש להחמיר עד חצות, ואח"כ הביא את דברי הרמב"ם שניתן לאכול כל הלילה, וצ"ע]

השו"ע (תעז) כותב כדבריו בב"י שיש להיזהר לאכול את האפיקומן קודם חצות. וכתב הגר"א שהוא משום שאף ר"ע מודה שלכתחילה יש לאכלו קודם חצות. והחק יעקב (אות ג) הביא את דברי התוס' שאמרו שלעניין ההלל שלאחר הסעודה אין צריך להחמיר כ"כ.

עכ"פ מפשט דברי השו"ע שכתב להיזהר משמע שאם נזדמן לאדם מצות לאחר חצות שיאכלם. וכתב השאגת אריה (המובא לעיל) שאף יברך עליהם ויסמוך על הפוסקים כשיטת רבי עקיבא. וחלק עליו הדגול מרבבה [מובא על דברי השו"ע], שאחר חצות לא יברך עליהם, כיוון שספק ברכות להקל. ואם נזדמן לו מעט קודם חצות, יעשה קידוש ויאכל קודם חצות את המצות, ולאחר מכן יקרא את ההגדה.

האבני נזר חידש שניתן לצאת את שתי השיטות - לאכול כזית אחד קודם חצות כרבי אלעזר בן עזריה, ואח"כ להמשיך לאכול אחר חצות, ובסוף הסעודה יאכל כזית נוסף ויצא חובת דעת רבי עקיבא. היתר זה מתבסס על כך שיש מחלוקת בפסיקה כמי לפסוק. וראה בהרחבה סיכומו של הרב צבי רייזמן באתר עולמות, שהביא בזה מחלוקת בין רבותינו מהדור הקודם, האם לקבל חידוש זה של האבני נזר אם לאו. ומ"מ סיים שמי שסומך על כך, יש לו על מי לסמוך.

נעיר שבעניין זה של הקשר בין קרבן פסח לאכילת מצה, כתב הרב אוהד פיקסלר מישיבת הגוש מאמר יפה מאוד שמראה מחלוקת בעניין זה החל מהמקורות הראשוניים שהם הגמרא לעיל מול המכילתא, וכן הרמב"ם ורבינו דניאל, יע"ש ודפח"ח.

אכילת מצה בחול המועד- מצווה או רשות

מדיוק לשון הרמב"ם המובא לעיל, שכתב "אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות" עולה שיש חיוב אכילה בחול המועד, אלא שאינו חייב לאכול דווקא מצה. ואילו רש"י בסוגיא כתב שיכול להתענות. הקשה המרדכי על רש"י הרי בשביעי של פסח אסור להתענות כמו שבראש השנה אסור להתענות, וכיוון שלומדים משביעי של פסח לחול המועד, לכאורה אף בחול המועד יהיה אסור להתענות? מכח הקושיא הזאת חלק המרדכי על רש"י וסובר שיש לאכול אלא שאין חובה לאכול מצה אלא ניתן לאכול מצה עשירה כפת, וכן פסק המג"א (אור"ח תעה, ס"ק טז) אך ראשונים אחרים הוכיחו מכאן שאין חיוב אכילת פת ביו"ט אלא בליל סוכות ובליל יו"ט ראשון של פסח בלבד (ראה חק יעקב שם ס"ק נג).

בעניין זה כתב בספר מקראי קודש (של הרב משה הררי פרק ז הערה עג) בשם הרבה אחרונים שיש מצווה לאכול מצה אף בשאר ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. והביא שם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים שיש מצוה לאכול מצה בכל שבעת הימים. והטעם הוא שע"י אכילת שבעת ימים אז יש משמעות לאכילה, שאם היתה רק יום אחד לא היינו מרגישים בשינוי, יע"ש. כמו כן הרב צבי פסח פרנק בספרו (מקראי קודש פסח ח"ב סי' מח סעי' ב) הביא בשם הגר"ד רוזנטל שביאר שאריכות דברי הרמב"ם הנ"ל והכפילות היא כדי לומר שאע"פ שאין חובה בחול המועד, כבליל הסדר, מ"מ יש בזה מצווה. והרב פרנק כתב שם שאפילו נאמר שיש מצווה הרי זו מצווה כמצוות השחיטה, כלומר בדווקא אם רוצה לאכול, אך אם אינו רוצה לאכול, אין בזה מצווה.

לעומתם הביא המקראי קודש (הנ"ל של הרב הררי, שם בהערה) שהיה מנהג לאכול מצות רק בליל הסדר, ולהמנע מלאכול מצות אח"כ במשך כל ימי הפסח, משום חשש לחימוץ והביא שרוב ככל האחרונים דחו מנהג זה, ומסיים שמי שנוהג בו הוא מן המתמיהים. אך מ"מ רואים שיש שיטות שאחזו שאין מצווה בשאר הימים, או שאף שיש מצווה מ"מ החשש חימוץ דוחה מצווה זו, שאינה חמורה כבליל הסדר. וכן בחק יעקב (אור"ח תעה ס"ק כד) כתב שבשאר הימים אין מצווה כלל לאכול מצות ואינו מברך על אכילת מצה, ומדוע? "שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה".

אחת מהקושיות שהקשו על הסוברים שאין מצווה בחולו של מועד היא שהרי בתורה כתוב מפורש שאוכלים מצות כל הפסח, וכי לחינם כתבה זאת התורה? וכך אכן כתב החזקוני (ראה בקישור 1) ואילו החולקים סוברים, שהרי זה בדיוק כפרשת מאכלות אסורות שבתורה, שגם שם התורה פירטה המינים ולאו דווקא ציוותה על כך. וראה עוד בהרחבה דברי האבן עזרא והחולקים בזה בגליונות הרבנית נחמה ליבוביץ ע"ה.

ראה כאן עוד בקישור, סיכום מפורט של השיטות בסוגיה זאת, שכתב הגאון הרב שמחה הכהן קוק שליט"א, רבה של רחובות. [1]