מקור הקדיש ומדוע נאמר בארמית

מקורות
בבלי:	ברכות ג א, קיט ב, סוטה מט א
רמב"ם:	סדר התפילות - נוסח הקדיש
שולחן ערוך:	אורח חיים נה, נו

מקור הקדיש, נוסחו, אופן אמירתו, עניית יהא שמיה רבה והלכות נוספות.

מקור הקדיש

מקור אמירת "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא"

החלק המקורי הראשון של הקדיש הוא האמירה "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", חלק זה הוא השורש ועיקר השבח של הקדיש. מקור משפט זה הוא קדום ביותר ומיוחס ליעקב אבינו, וכמו שמסופר בגמרא בפסחים (נו, א) שכאשר חש יעקב כי ימיו ספורים, אסף את כל בניו ורצה לגלות להם את קץ הימים, שנאמר "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). אולם מכיוון שלא רצה הקב"ה שיגלה זאת, נסתלקה מיעקב השכינה באותה השעה ולא היה יכול לגלות. יעקב חשש שמא נסתלקה ממנו השכינה משום שיש בין בניו מי שאינו מאמין בייחוד ה', ואינו ראוי שיתגלה לו הקץ. לכן שאל: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו"? וכדי להסיר את חששו אמרו לו בניו: "שמע ישראל (יעקב) ה' אלהינו ה' אחד", וכוונתם היא שכמו שאין בלבך יעקב אלא אחד (הקב"ה) כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
דברים אלו מופיעים גם בתרגום הירושלמי על התורה (בראשית מט, א), אולם שם הסיפור מתורגם לארמית, ותירגם הירושלמי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין".

בספר הקדיש [לר' אהרן כהן] (עמוד 18) כתב ששבח זה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" למדו עם ישראל לאומרו מיעקב אבינו, ואף קודם מתן תורה כאשר אדם מישראל היה שומע ייחוד ה' או שבחו יוצא מפי רעהו, היה השומע עונה ואומר בכל לשון שהיה מבין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", או בלשון עממית יותר "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". וראיות רבות לכך מדברי חז"ל: הגמרא בפסחים (נו, א) אומרת שכאשר אומרים אנו פעמיים ביום פסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", צריכים אנו לומר לאחר מכן "בשכמל"ו", ושנלמד הדבר מיעקב אבינו. ובמשנה ביומא (ו, ב) אמרו שביום כיפור, כאשר היו שומעים העם שם ה' המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים "בשכמל"ו". ובגמרא בתענית (טז, ב) אמרו שבתפילות בבית המקדש, כאשר החזן אומר ברכה אין העם עונה "אמן" אלא עונה "בשכמל"ו". וכן מצאנו בתהילים (קיג, א-ב) שאומר החזן "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' ", והקהל עונים "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
ולא רק כמענה היו אומרים אמירה זו אלא גם כשבח בפני עצמו כלפי הקב"ה. וראיה לכך מדוד שאמר "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (דברי הימים א' כט, י). וכן דניאל שאמר "לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא" (דניאל ב, כ).

תקנת הקדיש

בקדיש אנו מתפללים שיתקדש שם ה' בעולם, וניתן להבין מכך כי הקדיש נתקן כתגובה למאורע גדול מאוד של חילול ה'. ולדעת כל הפוסקים מאורע זה היה חורבן בית המקדש וארץ ישראל, ופיזור עם ישראל בגלות.
הערוך השולחן (או"ח נה, א) מביא ראיה לכך ממה שמסופר בגמרא בברכות (ג, א), שפעם אחת שמע ר' יוסי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". ועל כך אומר לר' יוסי אליהו הנביא שלא פעם אחת בלבד אומרת זאת, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ומוסיף אליהו הנביא שלא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ראיה נוספת מן המשנה בסוטה (ט, יב), שבה אומר רשב"ג בשם ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ובגמרא בסוטה (מט, א) מוסיף רבא שקללתו של כל יום מרובה משל חבירו. ושואלת הגמרא אם כן מאחר שהקללה הולכת ומתרבה, באיזה זכות מתקיים העולם למרות כל זאת? ועונה, בזכות זה שכל ישראל אומרים סדר קדושה הנאמר ב"ובא לציון", ובזכות זה שכולם עונים "יהא שמיה רבא מברך" אחר לימוד דברי אגדה. וכן בתוספות הרא"ש (ברכות ג, א ד"ה מיד) כתב שמה שאנו אומרים "ונחמתא" בקדיש, הוא תנחומים על צער החורבן.

מדברים אלו רואים אנו שיש קשר הדוק בין אמירת הקדיש לחורבן הבית וגלות ישראל. אך עדיין יש לשאול על איזה חורבן מדובר? האם על חורבן בית המקדש הראשון, מה שאומר שהקדיש נתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, או שנתקן בעקבות חורבן בית המקדש השני ונתקן על ידי התנאים?

לדעת פירושי סידור התפילה לרוקח (סימן קב - מנחה של שבת, עמוד תקפב) הקדיש נתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה בעקבות חורבן בית המקדש הראשון. וכנראה כתב זאת על סמך =הגמרא בברכות (לג, א) האומרת שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לישראל "ברכות ותפילות קדושות והבדלות".

אולם הארחות חיים (חלק א' דין קדיש ופירושו אות א') כותב שאת תפילת הקדיש לא תיקנו אנשי כנסת הגדולה אלא תיקנו אותה התנאים בעקבות חורבן בית המקדש השני. ומה שאומרת הגמרא בברכות (לג, א) שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לישראל "ברכות ותפילות קדושות והבדלות", כבר פירש רש"י (שם ד"ה קדושות) ש"קדושות" הם הקידוש של שבת ויום טוב, ולא הקדיש.

על מה נתקן לאומרו

בסידור הרשב"ן (חלק א' סעיף עו) כתב שבתחילה נתקן שהשליח ציבור יאמר תפילה זו בסוף אחת מן התפילות, ולאחר דרשת החכם בבית הכנסת.
וכן מוכח שהיו אומרים הקדיש לאחר הדרשה, מן הגמרא בסוטה (מט, א) האומרת שאחד מן שני הדברים שעליהם מתקיים העולם הוא בזכות זה שכולם עונים "יהא שמיה רבא מברך" אחר לימוד דברי אגדה. ומסביר רש"י (שם ד"ה אקדושא) שהיו נוהגים בכל שבת שאומר הדרשן דרשה בענייני אגדה. ובמדרש משלי (פרשה יד סימן כח) אומר ר' ישמעאל: "בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואחר כך עונין 'אמן, יהא שמיה רבא מברך', באותה שעה הקב"ה שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי".
וכן מוכח שהיו אומרים הקדיש בסיום אחת מן התפילות, מן הגמרא בברכות (ג, א) האומרת בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך" וכו'. וכן במסכת סופרים (פרק יט הלכה ט') כתבו שמחורבן בית המקדש נהגו שבסיום תפילת מוסף היה החזן יוצא למקום שאבלים נמצאים בו ואומר שם קדיש.

נוסחי הקדיש

כיום מכירים אנו חמישה סוגי קדישים ולכל אחד ישנה תוספת מיוחדת משלו, אמנם בגמרא ובמדרשים לא מוזכר כלל נוסח הקדיש המלא, אלא רק מוזכר שהיו העם עונים "אמן, יהא שמיה רבא". ומכך שהיו עונים "אמן" מוכח שגם היו אומרים תפילה מסוימת לפני כן (קשה לומר שהיו עונים אמן על התפילה או על דרשת החכם).

במסכת סופרים (פרק יט הלכה ט') מוזכר שם הקדיש "בעלמא דעתיד לחדתא", בקדיש זה כלולים גם ה"חצי קדיש" והקדיש "יהא שלמא". על כן נראה שכבר בימי הסבוראים היו קיימים נוסחי הקדישים השונים, אמנם המקור הראשון שבו הובאו נוסחי הקדיש במלואם הוא בסדר רב עמרם גאון (סדר ק"ש וברכותיה, סדר נפילת אפיים, סדר צידוק הדין), שם הובאו במלואם נוסחי ה"חצי קדיש", קדיש "תתקבל", וקדיש "דעתיד לחדתא". הרמב"ם (סדר התפלות - נוסח הקדיש) הוא הראשון שמביא גם את נוסח קדיש "על ישראל". לא ברור אם כל נוסחים אלו נתקנו כבר בתחילת תקנת הקדיש או שנוספו עם השנים עד תקופת הגאונים.

ישנה מחלוקת בפוסקים אם מלכתחילה תיקנו לומר הקדיש בלשון ארמי או שבתחילה נתקן הקדיש בלשון עברי, אך במרוצת הדורות בעקבות מספר סיבות נשתנה לאומרו מלשון עברי ללשון ארמי. ונרחיב בעניין זה בהמשך.

התרחבות השימוש בקדיש בתקופת הסבוראים

בתקופת הסבוראים הרחיבו את השימוש בתפילת הקדיש. וכן מצאנו במסכת סופרים (פרק כא הלכה ה'), שנכתבה על ידי הסבוראים, שתמיד לאחר שמחזירים ספר התורה למקומו יש לומר קדיש. ובשבת בנוסף לקדיש שאומרים לאחר החזרת ספר התורה למקומו, אומרים גם קדיש קודם המפטיר. וכן הרא"ש (מגילה פרק ג' סימן ה') כותב שבתקופת הסבוראים תיקנו לומר קדיש קודם תפילת ערבית, כדי להראות שתפילת ערבית היא רשות.
בנוסף, בימיהם השתנה המנהג מלקרוא לתפילה זו בשם "יהא שמיה רבא" לקוראה בשם "קדיש". וכן מצאנו במסכת סופרים (י, ו; טז, ט; יח, י; יט, ט; כא, ה) שתפילה זו נקראת פעמים רבות בשם "קדיש".

תקנת הקדיש יתום

עד תקופת הראשונים לא מצאנו שהיתומים היו אומרים קדיש כלל, אמנם כן מצאנו מקורות המקשרים בין היתומים לקדיש. במסכת סופרים (פרק יט הלכה ט') כתבו שמחורבן בית המקדש היה נהוג שבסיום תפילת מוסף היה החזן יוצא למקום שאבלים נמצאים בו ואומר שם קדיש, ואם היה שם אדם שדורש בתורה היו אומרים לאחר מכן קדיש "דעתיד לחדתא". וכן בתשובות הגאונים [קורונל] (סימן צד) כתבו שלאחר ההספד או צידוק הדין שאומרים על המת - אומר החזן קדיש, שכל מקום שיש שם דברי תורה יש לומר לאחריהם קדיש.

המקור הראשון שבו מצאנו שהיתום אומר קדיש הוא פירושי סידור התפילה לרוקח (סימן קז - ויתן לך, עמוד תרב), שם כתב שמשום מעשה שהיה (יובא להלן) תיקנו חכמים שהיתומים יאמרו קדיש. וכן תלמידו האור זרוע (חלק ב' סימן נ') כותב שמנהג ארץ כנען ובני רינוס שהיתום אומר קדיש לאחר "אין כאלוהינו". אך מוסיף שבצרפת לא נוהגים כן, אלא הקדיש שלאחר "אין כאלוהינו" היו אומרים שם הנערים ואפילו שלא היו יתומים. ומכאן רואים אנו שרק בתקופת הראשונים החל המנהג שהיתומים יאמרו קדיש, וגם אז זה לא היה נפוץ בכל המקומות. אמנם כיום כבר נפוץ בכל המקומות שהיתומים אומרים קדיש לעילוי נשמת קרוביהן.

המעשה שהיה הוא המעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד ערום ושחור כפחם, וחבילת עצים גדולה על כתפו, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ושאלו למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? והשיב לו מת אנכי, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפים אותי בהם. אמר לו רבי עקיבא, בני מה הייתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? השיב לו גבאי המס הייתי, והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאם היה לו לזה עני בן שעומד בתוך הקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך" ועונים אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר "יתגדל ויתקדש" וכו' ועונים אחריו "יהא שמיה רבא מברך" - מיד היו מתירים אותו מן הפורענות. והוא לא הניח בן בעולם, אלא עזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם ילדה זכר, ומי מלמדו שאין לו אהוב בעולם. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. שאל אותו רבי עקיבא על עירו ושער מקומו, וענה לו ששמו הוא עקיבא ושם עירו הוא לודקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו, והיו האנשים אומרים ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על הבן, ואמרו לו הרי ערל הוא. מיד נטלו רבי עקיבא ומל אותו, והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה רבי עקיבא לך ולמד אותו, והלך ולימדו תורה, קריאת שמע, שמונה עשרה ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר "ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". ואמר "יתגדל ויתקדש" וכו' וענו אחריו "אמן, יהא שמיה רבא". באותה שעה התירו אביו המת מן הפורענות, מיד בא בחלום לר' עקיבא ואמר "יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן, שהצלת אותי מדינה של גיהנום".

וכתב הלבוש (או"ח קלג, א) שממעשה זה למדו חכמים שעל ידי כך שהיתום מקדש את שם ה' ברבים על ידי אמירת "ברכו" או "קדיש", הוא מעלה את נשמת הנפטר, ולכן תיקנו שהיתום יאמר קדיש. ובספר הקדיש [לר' ישעיהו הורוביץ] (פרק רביעי סימן לא) הוסיף שתקנת חכמים לקדיש יתום הייתה הרחבה של המנהג שהיה נפוץ עוד מלפני כן שאומרים קדיש בשעת צידוק הדין.

מדוע נאמר בלשון ארמית

הקדיש נאמר כמעט כולו בלשון ארמית, והביאו הפוסקים מספר טעמים לכך:

(1) ישנם מהראשונים הכותבים שהקדיש נאמר בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים מה נאמר בו, שהרי המלאכים אינם מבינים אלא לשון הקודש. ואף בטעם מדוע אין המלאכים צריכים להבין מה נאמר בקדיש נחלקו הראשונים:

המחזור ויטרי (סימן פז) כותב שאילו היו המלאכים מבינים לשון הקדיש היו מבלבלים את האומרים אותו ודוחים אותו מלעלות למעלה. וזאת משום שבשעת אמירת הקדיש יש עיצבון רב להקב"ה, וכמו שאומרת הגמרא בברכות (ג, א) בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ולכן כדי שלא יפסיקו אותנו המלאכים מלומר את הקדיש אומרים אותו בלשון ארמית כדי שלא יבינו.

אולם הארחות חיים (חלק א' דין קדיש ופירושו אות א') מביא טעם אחר לכך שאין המלאכים צריכים להבין לשון הקדיש, והוא שעל פי מה שאמרו חז"ל שלעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים, ובתפילת הקדיש אנו מתפללים להקב"ה שימהר הקץ, לכן אם נאמר אותו בלשון שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרגו עלינו כי יודעים הם שלעתיד לבוא יקטן כבודם ויגדל כבוד הצדיקים עליהם. וכדי למנוע קטרוג זה נתקן הקדיש בלשון ארמית שלא יבינו המלאכים מה אנו מתפללים בו.

ובתוספות (ברכות ג, א ד"ה ועונין) הובאה דעה האומרת שהקדיש נאמר בלשון ארמית כדי שהמלאכים לא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה להקב"ה. ודוחים התוספות תירוץ זה, שהרי ישנם כמה תפלות יפות שהם בלשון הקודש, ומדוע גם אותם אין אנו אומרים בלשון ארמית?

(2) התוספות (ברכות ג, א ד"ה ועונין) כותבים שמכיוון שבזמן שנתקן הקדיש היו עמי הארצות שלא היו מבינים לשון הקודש אלא רק ארמית, לכן תקנוהו בלשון זה שיהיו כולם מבינים את לשון הקדיש ויוכלו לכוון באמירתו. והעיר בשו"ת הרשב"א (חלק ה' סימן נד) שלפי טעם זה, היום שחזרו לדבר בלשון הקודש אין חשש לומר הקדיש בין בלשון הקודש בין בלשון ארמית, שחזרו כל הלשונות להיות אחד.

(3) השיבולי הלקט (עניין תפילה סימן ח') כותב בשם אחיו הר"ר בנימין, שבתחילה היו אומרים הקדיש בלשון הקודש, אך בימי השמד גזרו על היהודים שלא יאמרו "שמו הגדול מבורך" ולכן הנהיגו לאומרו בלשון ארמי שלא היו האויבים מכירים בו. ואף לאחר שנתבטלו גזירות השמד לא רצו להחזיר הנוסח ליושנו בלשון הקודש כדי שלא ישתכחו הניסים והנפלאות, וכן כדי לעשות זכר לדבר בפומבי. ואכן במקורות הקדומים מוצאים אנו פעמים רבות חלקים מהקדיש בלשון עברית.

והוסיף בספר הקדיש [לר' אהרן כהן] (פרק ב' עמוד 24) שאפשר שזו גם הייתה כוונתם של הפוסקים שכתבו שהטעם הוא כדי שלא יבינו המלאכים, שכוונתם האמתית הייתה שלא יבינו האויבים, אך מפני פחד מלכות הרשעה כתבו "מלאכים" במקום "אויבים". כי באמת קשה איך לא יבינו המלאכים מה שאנו אומרים, ועוד איזה קנאה יש בהם. או שאולי החליפו תיבת "מלכים" בתיבת "מלאכים". ורמזו בזה על מלכי הגויים שהיו בימיהם, שכידוע חשבו את עצמם גם לאל.

(4) הזוהר (פרשת תרומה דף קכט עמוד ב') כותב שמעלת הקדיש היא מעל כל שאר הקדושות, ויש בכוחו לשבר מנעולים טבעות ברזל וקליפות רעות, ולקדש כבוד ה' בכל העולמות. ואנו אומרים אותו בלשון ארמית שהוא בלשון הסיטרא אחרא, ועונים בקול "אמן יהא שמיה רבא מברך" כדי שישבר כוח הסיטרא אחרא והקב"ה יתעלה בכבודו על הכל, ואז הקב"ה זוכר את בניו שהם בגלות וזוכר את שמו המחולל בגויים.

חשיבות הקדיש

המעלה הגדולה ביותר של הקדיש היא שהיא מסוגלת לקרוע את גזר הדין, וכמו שאמרו בגמרא בשבת (קיט, ב) כל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך" בכל כחו - קורעין לו גזר דינו, שנאמר "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה' " (שופטים ה, ב). ומפרשת הגמרא את הפסוק: מדוע "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת", כלומר מדוע מתבטלים פורעניות? משום "בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה' ", משום שמתנדבים ישראל לברך את בוראם בכל כוחם. וממשיכה הגמרא "אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו", שכאן נאמר "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת", ולעניין חטא העגל נאמר "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות לב, כה).
ואכן בסדר רב עמרם גאון (סדר קריאת שמע וברכותיה) מסופר ששר הפנים ססנגיר הראה לר' ישמעאל שישנם חדרי חדרים שיש בהם אוצרות של איגרות שכתובים בהם צרות משונות לעם ישראל, ובכל יום ויום מתחדשים עליהם גזרות קשות מאלו. אך מכיוון שישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונים "אמן יהא שמיה רבא", אין מניחים לצרות אלו לצאת מחדרי חדרים.
וכל כך מועילה עניית "יהא שמיה רבא" לקרוע גזר הדין עד שאמרו חז"ל שאחד מן הדברים עליהם עומד העולם הוא עניית "יהא שמיה רבא". שבמשנה במסכת סוטה (ט, יב) אומר רשב"ג בשם ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש (השני) אין יום שאין בו קללה. ובגמרא (שם מט, א) מוסיף רבא שקללתו של כל יום מרובה משל חבירו. ושואלת הגמרא אם כן מאחר שהקללה הולכת ומתרבה, באיזה זכות מתקיים העולם למרות כל זאת? ועונה הגמרא בזכות זה שכל ישראל אומרים סדר קדושה הנאמר ב"ובא לציון", ובזכות זה שכולם עונים "יהא שמיה רבא מברך" בקדיש שלאחר לימוד דברי אגדה. והסביר רש"י (שם ד"ה אקדושה) שבשני עניינים אלו יש גם לימוד תורה וגם קידוש ה', ולכן העולם מתקיים על שניהם.

מעלה נוספת שיש לתפילת הקדיש שהיא מזכירה לפני הקב"ה את חורבן בית המקדש וגלות ישראל, ואולי מסיבה זו כוחו כל כך גדול לקרוע. וכמו שמסופר בגמרא בברכות (ג, א) שאליהו הנביא אומר לר' יוסי: בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך" הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ועוד אמרו בגמרא בברכות (נז, א) שהעונה בחלומו "יהא שמיה רבא מברך" מובטח לו שהוא בן העולם הבא.