משתמש:י.יצחקי/טיוטא2

בדין קבלת גר קטן המאומץ במשפחה שאינם שומרי תורה ומצוות שאלה מצוי הדבר הרבה בבני זוג חשוכי בנים שמאמצים ילד מחו"ל שלרוב אינו ישראל וגם במקום ספק עלינו להניח שמשאר אומות הוא דכל דפריש מרובא פריש, האם ניתן לקבלם לעדת ישראל כאשר ההורים המאמצים אינם שומרי תורה ומצוות ויש להניח בודאי שאף הוא לא ישמור תורה ומצוות לכשיגדיל. מכאן יש לדון עוד, אם להצד שניתן לגייר קטנים אלו, או שעל כל פנים גרות זו יש לה תוקף בדיעבד בנסיבות מסוימות, מה יהיה בדינו של קטן זה כשיגדיל ולא ישמור מצוות, האם יחשב הדבר כמחאה וביטול לגרותו הראשונה. כמו כן יש לדון בכל גרות של קטן ובפרט בקטן כעין זה, אם יש חובה להודיעו בשעה שהגדיל שבידו למחות ולהפקיע את גרותו הראשונה ולבטלה. תשובה א הנה, לפי פשטות הדברים נראה לומר, שהואיל ויסוד דין גרות קטן הוא משום ד'זכין לאדם שלא בפניו' וזכות היא לו לבוא בקהל ישראל להסתופף תחת כנפי השכינה, וכמבואר בתוס' בכתובות (יא ע"א), כאן שאנו יודעים בבירור שכאשר יגדל ילד זה בבית הוריו המאמצים ויתחנך במוסדות לימוד חילוניים יעבור על כל האיסורין שבתורה, גרות זו אינה נחשבת לו זכות אלא חובה, ולא שייך בזה דין זכין לאדם שלא בפניו. וכ"כ בשו"ת זכר יצחק (סי' ב), וכן דעת הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל אבד"ק קאוונא (נדפסו דבריו בתשובות מטה לוי ח"ב סימן נה) . עוד יעוי' בזכר יצחק שהאריך לדון, דאפשר שכיון שאין זו הנהגה הראויה לישראל לחזר אחר גויים להביאם בכרם ישראל, והלכה מיוחדת היא בגר קטן שמגיירים אותו על דעת אביו ואמו, כאן שאין כוונת ההורים המאמצים לגיירו כהלכה, אף הבית דין אין להם להתמצע בכך, ובכל כהאי גוונא אמרינן שב ואל תעשה עדיף. וביותר, שהרי עיקר חובת גדולי ישראל וחכמיהם לגדור הפרצות ולשמור על קדושת טוהר המחנה, וע"כ בודאי שאין להם להזדקק לגרים שלא יקפידו על שמירת התורה והמצוות. עכת"ד. אולם, בשו"ת בית יצחק (אבהע"ז ח"א סי' כט אות יא) כתב, שאף שאומדנא ברורה היא שמן הסתם יכשל באיסורי תורה מחמת דירתו עם אביו ואמו ודרך חינוכם, ונמצא שיענש בסיבתם על ביטול המצוות ועקירתם, עדיין זכות היא לו לבוא בקהל ישראל, שכן אמרו חכמים 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - ואף קטן זה בכלל, ונמצא שע"י כניסתו לקהל ישראל הוא זוכה בחיי נצח, שלא כשאר אומות העולם שהעיד עליהם הנביא: "גוים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" (ישעיהו מ טו). עוד כתב, דהטעם שגרות זו אינה נחשבת חובה לאותו קטן שמן הסתם לא יקפיד על שמירת המצוות לכשיגדיל, משום שבלאו הכי בידו למחות בגרותו אם ירצה, וממה נפשך, אם לכשיגדיל יקפיד על קיום המצוות יתברר למפרע שהיתה זו זכות לו ולא חובה, ואם ילך בדרכי אביו ואמו העקלקלות, אין לך מחאה גדולה מזו, ויהא זה ביטול גמור לחלות הגרות, ונמצא שאין לו כל הפסד בדבר [והוסיף עוד, שאם אביו מקבל עליו בפני בית דין שמיום זה והלאה ינהיג את ביתו בכשרות וילמד לבנו תורה ומצוות, ונראה מתוך דבריו שכוונתו לגדל את בנו על פי דת ישראל, בודאי אין לחוש אף שהאם המאמצת היא גויה ואין בדעתו של האב להוציאה מביתו, כיון שבנוגע לחינוכו של הבן הוא מקבל עליו לנהוג ככשרי ישראל. והכל בזה כראות עיני הדיין]. בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח), אף שפקפק בסברא זו מכמה טעמים שיתבארו לפנינו, כתב, ד'אף שאין לבית דין להזדקק לגרות שכזו, מ"מ אין להרעיש את העולם במחאה גלויה על זה, כי בעיני עם הארץ זהו כחילול השם שאין מניחים הנשים להתגייר, ובפרט הילדים, שבאמת על פי דין אפשר לגיירם'. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח) דן אף הוא בשאלה זו והשלכותיה, ומסיק, דבכל גרות קטן בזמנינו אנו שהדור פרוץ ראוי לו לטבול שנית בעת גדלותו לשם גרות, דכיון שמצוי הרבה שמבטלים שמירת התורה והמצוות ורדופים בעניני עוה"ז לא ברירא כ"כ שהגרות זכות היא לו, אלא שאין זה אלא לחומרא בעלמא, דע"פ אמת צדקו דברי הבית יצחק הנ"ל, שעדיף טפי להיות מרשעי ישראל ולא מחסידי אומות העולם. אולם, דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היתה להחמיר ושלא לגייר קטן שאינו גדל בבית שומרי תורה ומצוות , ומשום הסברא האמורה לעיל, שהואיל ויש אומדנא ברורה שאותו קטן יגדל כאחד מרשעי ישראל ולא ידע כלום משמירת התורה והמצוות, ודאי חוב הוא לו, לפי שלא גרע דינו מתינוק שנשבה בין הגויים והיה נוהג כמעשיהם הרעים ולא ידע כלל ממצוות התורה ועניניהם, שלכשיוודע לו שהוא ישראל עליו להביא חטאת על כל אחד מחטאיו [ראה רמב"ם הל' שגגות פ"ב הל' ו], ומשום דלא חשיב אונס אלא שוגג. וא"כ היאך יתכן שיהיו כל ימיו מלאי עוון ויהיה צריך כפרה על כל אחד ממעשיו, ועדיין יחשב לו הדבר כזכות. ובפרט שלזכיית הקטן בעינן זכות גמורה כמבואר בכתובות שם. ומה שכתב הבית יצחק הנ"ל שבידו למחות אם ירצה, היא גופא קשיא, שהרי מדברי הראשונים למדנו שהסיבה שהתירו לגייר קטן ולא חששו שימחה ויבוא הדבר לידי תקלה שיהיו אוכלים משחיטתו ויתברר עתה שהיתה זו שחיטת עכו"ם וכו', משום שחזקה היא שודאי לא ימחה [עיין רשב"א שם, ויובא עוד להלן], ובקטן זה פשיטא שאין מקום לאותה חזקה, וא"כ היאך נגייר אותו ונמצאנו מזמנים תקלה לישראל. ומשום כך כתב במסקנתו: 'ואנו אין בידינו להכריע שהגרות לא חלה בדיעבד, שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצוות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו, ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר'. הנה הראנו לדעת, כי אף שיש מן הפוסקים ששללו גרות זו מכל וכל וכמו שנתבאר, יש מרבותינו הפוסקים דפליגי עלייהו וצידדו לומר שגם כאשר יגדל גר קטן זה בבית שאין מקפידים בו על שמירת המצוות זכות היא לו להתגייר, וגרות זו יש לה תוקף, וא"כ לכל הפחות מכלל ספק לא יצא ויש להחמיר דחשיב כישראל, אכן לכתחילה פשיטא שאין לנו להכניס ראשנו בין ההרים ולהזדקק לגרות זו. וע"כ, בבני זוג המאמצים ילד נכרי כל זמן שאינם שומרי תורה ומצוות לא נוכל לקבלו לעדת ישראל מן הטעמים הנ"ל. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן צט אות ו ס"ק יא). ב אופן המחאה בגר קטן שהגדיל כאמור לעיל, סבר הבית יצחק בתשובתו הנ"ל, שבמקרה שהגדיל ואינו מקפיד על שמירת התורה והמצוות, נחשב הדבר כמחאה גמורה וגרותו מתבטלת למפרע. אולם, בשו"ת אחיעזר שם הביא דבריו, ודחה, דאפשר שדין המחאה הוא רק כאשר מגלה דעתו בפירוש שאינו חפץ בקבלת הגרות, ולא די בזה שחוטא לתאבון מחמת יצרו הרע. שהרי דבר מצוי הוא אף בקרב יהודים שומרי מצוות שחוטאים בדבר זה או אחר, והיכן ניתן הגבול לידע שכוונתו לפרוק עול כל המצוות ולחזור לגיותו ממש. ע"כ. ובאמת, דבר מצוי הוא בזמנינו, שאילו היינו שואלים אותו אם רצונו להיות יהודי או גוי, היה משיב ללא היסוס שרצונו להיות יהודי, ומוכן הוא למסור נפשו למען הגנת העם והארץ וכו', אלא שרצונו לחיות כפריצי ישראל בפריקת עול מצוות מעליו, ומאן יימר שבאופן זה יחשב הדבר כמחאה. ולכאורה הדבר תלוי בעיקר גדר דין המחאה ואופן קיומה, ונראה שנחלקו בכך ראשונים: דהנה, בריטב"א (כתובות שם) הקשה על מה ששנינו שם 'כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות': 'וא"ת והיאך אפשר לצמצם שתמחה כשתגדיל ממש לאלתר, דהא קודם לכן אין יכולין למחות מדאמר הגדילו יכולין למחות, הא קודם לכן אין יכולין למחות כדאמר השתא'. ויעוי"ש שתירץ בג' אופנים: א. בשם התוס' כתב, 'דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו, וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת בגירות גמורה אחר שהגדילה והודיעו לה עונשם ושכרן של מצות, שוב אינה יכולה למחות'. ונמצא לפי תרוצו זה, שכל זמן שלא הודיעו לה מצוות קלות וחמורות לא מיבעיא דעדיין היא יכולה למחות, אלא שאף אינה נעשית בת ישראל ממש עד שילמדוה את כל אלה וכפי שיבואר להלן. ב. באופן אחר כתב: 'א"נ דהכי קאמר, כיון שהגדילה שעה אחת לשם יהודית קאמר, כגון שעשתה מעשה יהודית אחר שגדלה וניכרין מעשיה שהם מעשה יהודית, וההיא שעתא יהבינן לה כתובה וקנס'. ונמצא שכל זמן שלא נהגו בשמירת המצוות אין כאן קבלה עדיין. וכ"כ הרא"ש והר"ן שם. אלא שבריטב"א שם כתב כתב שלשון הגמרא אינו נוח לפירוש זה. ובעיקר ביאור סברא זו יש לדון, האם במה שעושה מעשה יהדות אחד נחשב הדבר כקבלת עול מצוות והשלמת הגרות וכאילו קיבל עליו בדיבור, או אומדנא בעלמא היא, דעל ידי שמקיים את המצוה גלי דעתיה דניחא ליה, ולהלן נבאר את הנפק"מ שבין שני צדדים אלו. ג. במסקנת דבריו כתב: 'אבל י"ל, דמיירי במוחה והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה'. ונמצא לפי סברתו זו, שמיד כשהגדיל נעשה ישראל לכל דבריו, ולא מהני מחאתו אלא אם כן מחה קודם זמן הגדלות. וכ"כ הרשב"א והשטמ"ק שם בשם שיטה ישנה. ולכאורה היה נראה דנידון דידן תלוי בזה ממש, שכן לשיטת התוס' שבידו למחות עד שיודיעוהו מצוות קלות וחמורות, נמצא שהנהגתו לבד אין בה כדי להוכיח את רצונו וכוונותיו, שכן באותה שעה אין לו עדיין את הכלים להחליט אם רצונו לקיים את גרותו אם לאו, ועדיין הוא ישראל לכל דבריו, וממילא, אף שפורק עול מצוות מעליו אין בכך כלום וכדעת האחיעזר. אולם, לפי ביאורו השני שפיר שייך נידון האחרונים הנ"ל, שכשם שכאשר הוא נוהג בדרכי ישראל נחשב הדבר כקבלה גמורה של מצוות, אם הוא פורק עול מצוות מעליו נחשב הדבר כמחאה. ולכאורה תליא בשני הצדדים שהזכרנו בביאור דבריו, שכן להצד שקיום אותה מצוה נחשב כגילוי דעת לרצונו להיות מכלל ישראל, אפשר דה"ה נמי איפכא, שאם פורק מעליו עול מצוות הוא מוכיח בכך שאינו חפץ בכך. אולם להצד שאין במעשיו דין גילוי דעת כלל, אלא שכחלק מחלות הגרות צריך שיקבל עליו עול מצוות במעשה או בדיבור, לא ניתן להוכיח מכאן שאם אינו נוהג בדרך התורה נחשב הדבר כמחאה וביטול לגרות, ואין כאן אלא חסרון תנאי בעלמא, שיוכל להשלימו אף כעבור יום או יומים. ולפום מסקנתו של הריטב"א נראה שיש להסתפק בדבר, שכן מרהיטת הדברים נראה שזכות מיוחדת היא הניתנת לו ברגע שנעשה גדול למחות ולבטל גרות זו שנעשתה לו בקטנותו, ואין כוונת הדברים רק שמגלה דעתו דלא ניחא ליה בהכי ואין זו זכות לו, שאם כן מהיכי תיתי דליבעי שימחה מיד, וכי אם לא יתן ליבו לענין זה כלל שעה אחת ולאחר מכן ימחה אין כאן גילוי דעת של ממש, ומה אם יישן באותה שעה. ובהכרח ביאור הדברים הוא שהגרות חלה מאליה משעה שהגדיל אלא שבידו להפקיעה על ידי מחאה, ואם כן צריך שימחה בפירוש ולא די בכך שניכר ממעשיו שאינו חפץ בכך. וביאור הדברים כך הוא: מעיקר הדין גרות קטן חלה על ידי בית דין לבד ואינה צריכה לדעתו ורצונו, שהרי היא זכות בעצם, ומה שמגלה דעתו לכשהגדיל שאינו רוצה בכך אין בזה כדי לגלות על דעתו הראשונה בימי קטנותו, שהרי זכות של ממש יש כאן ומהיכי תיתי לדון את דעתו הראשונה לפי מה שנשמע עתה לעצת יצרו הרע המוליכו לפי פחת. אלא שסברו אותם ראשונים כס"ד של תוס' בכתובות שם, שהואיל וקטן אין לו דעת, גם זכייה אין לו מדאורייתא, ותקנת חכמים בעלמא היא שיוכלו לגיירו בקטנותו, ולכן, ברגע שנעשה גדול חלה גרותו הראשונה מאליה מדין זכייה, ומשום כך הוא יכול למחות באותה שעה ולהפקיעה, שעל ידי כך נמצא דלא נחשב לו הדבר כעת לזכות. ולכן, אם היה ישן ברגע שנעשה גדול, חלה הגרות לשיטה זו מיד ושוב אינו יכול למחות ולבטלה. ג האם יש חובה להודיע לקטן שהוא גר ויכול למחות מכאן נבוא לדון, האם יש חובה להודיע לקטן שהוא יכול למחות ולבטל את גרותו. שאלה זו משמעותית בעיקר לענין קטן שהתגייר בעודו קטן ביותר וכלל אינו יודע לעיתים שאינו בן להוריו המאמצים, והם חוששים לספר לו על כך בגיל כה צעיר, כדי שלא לערער את יציבותו הנפשית. ולכאורה יש לדון בשאלה זו מכמה פנים: א. האם יש לחוש שמא אם היה יודע שיכול למחות היה מבטל גרותו, ונמצא שעתה היא גרות בטעות. ב. האם צריך גילוי דעת בפועל שרצונו לקבל עליו עול מצוות, או זכות בעלמא היא לו לבטל את גרותו אם ירצה. ג. האם דין הודעת מצוות קלות וחמורות המהווה בדרך כלל חלק מהליך הגרות נוהג בגר זה בעת שבא לגדלות. והנה, לענין הספק הראשון, האם יש לחוש שמא אם היה יודע שיכול לבטל גרותו היה מוחה, כבר הובא לעיל מדברי הראשונים שהקשו, דממשמעות דברי הגמ' נראה דאחר שמטבילין אותו על דעת בית דין נעשה ישראל לכל מילי, דאוכלין משחיטתו ואם נקבה היא מתירין אותה לישראל, וקשיא, אמאי לא חיישינן שמא ימחה לכשיגדיל ויבטל גרותו למפרע, דנמצאת שחיטתו נבילה ואסור בחתנות. וברשב"א שם כתב: 'וי"ל, דכיון שהוא נוהג בגרותו כישראל, חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה'. ומבואר, שחזקה גמורה היא שלא ימחה וסמכינן עלה אף לענין איסורים דאורייתא, ולדבריו ה"ה גבי נידון דידן דאין לחוש שמא אם היה יודע שרשאי לבטל גרותו היה מוחה. וראה להלן בסמוך מש"כ בזה גדולי פוסקי זמנינו. לענין הספק השני שהעלנו, אי בעינן גילוי דעת בפועל או שמא די בכך שלא מחה, נראה דתליא בפלוגתת הראשונים הנ"ל. דהרשב"א והריטב"א [בשני ביאוריו האחרונים] ס"ל דא"צ גילוי דעת מפורש שמקבל עליו עול מצוות, וכל שאינו מוחה שעה אחת די בזה, ואילו התוס' ס"ל, דיש להודיעו מתן שכרן ועונשן של מצוות ולשואלו אם מקבל הדבר עליו, וכל שלא גילה דעתו בפירוש לא הוברר הדבר, ולדבריהם ודאי יש להודיע לו לאחר שהגדיל שהוא גר ויכול למחות, ולהודיעו מצוות קלות וחמורות. והעיקר בזה נראה כדעה הראשונה שכן הסכמת רוב הפוסקים, שכן דעת המאירי שם, הרא"ש והר"ן. כמו כן, מה שנקטו התוס' דכל שלא הודיעוה 'אינה גיורת גמורה', הכרעת הפוסקים לדינא אינה כן, עי' שו"ת חמדת שלמה (סי' כט) שהאריך לבאר לגבי גר גדול, כי אף שקבלת מצוות מעכבת בחלות הגרות הודעת המצוות אינה לעיכובא, וא"כ כ"ש בגר קטן שאין הודעתם מעכבת. כמו כן, רהיטת דברי התוס' בכתובות (שם), דגרותו של קטן מועילה מדין זכין לאדם שלא בפניו, וגדר דין המחאה לפי"ז הוא דכיון דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהכי הוברר הדבר שאין זו זכות לו אלא חובה ובטל כח הבי"ד לגיירו למפרע. אבל התוס' בסנהדרין (סח ב) פי' באופן אחר, ז"ל: 'דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה'. והיינו, דתקנת חכמים היא שגרותו של קטן יש בה תוקף אף שאין בה קבלת עול מצוות, ואה"נ דלכשבא לכלל גדלות ויש לו דעת לקבלת גרות, עליו לקבל עליו עול מצוות ככל הגרים, ובזה נשלמת גרותו. ולפי דבריהם אלו, גדר דין מחאת גר קטן, הוא שאינו משלים את הליך הגרות שהחל בו בעודו קטן על ידי שיקבל עליו עול מצוות, וממילא היא בטילה מאליה ככל גרות שאין בה קבלת מצוות שאינה נחשבת לכלום. ונפק"מ בזה כתבו האחרונים, דלשיטת התוס' בכתובות אם מיחה בגדלותו בטלה גרותו למפרע, ואילו לשיטת התוס' בסנהדרין אפשר שאינה בטילה אלא מכאן ולהבא, שכן קודם לכן תקנת חכמים שהיא שתחול אף ללא קבלת מצוות. ועי' מש"כ בזה בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנג), חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה, ח"א אות מא), ושו"ת מחנה חיים (ח"א סי' פט). ולכאורה נראה דנפק"מ בזה נמי גבי נידון דידן, דלהצד שגדר דין המחאה הוא שמגלה דעתו שאין זו זכות לו אלא חובה, אפשר דא"צ לגילוי דעת זה, ומשום שיש לסמוך על החזקה האמורה לעיל בדברי הרשב"א שבודאי לא ימחה, כמו דסמכינן עלה לענין איסורים דאורייתא כשחיטה וקידושין. אבל לשיטת התוס' בסנהדרין שבעצם זה שאינו מוחה הוא מקבל עליו עול מצוות ומשלים את גרותו הראשונה, נראה פשוט לכאורה דצריך שיגלה דעתו להדיא שמקבל עליו עול תורה ומצוות, שאל"כ חסר בעצם הליך הגרות. יתר על כן נראה, שלדעת התוס' בכתובות די בגילוי דעת עלמא להורות שזכות היא לו ואין צריך קבלה מפורשת, משא"כ לדעת התוס' בסנהדרין שצריך לקבל עליו בפירוש עול תורה ומצוות כמו כל גר הבא להתגייר. ומכל מקום מלתא דפשיטא הוא לדעת התוס' בסנהדרין שיש חובה גמורה להודיע לקטן שהוא גר וצריך לקבל עליו עול מצוות, שאל"כ לא תושלם גרותו. כמו כן, לסברת הבית יצחק דהוא מרא דשמעתתא לומר שאף אם נתגדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות זכות היא לו, ודאי יש חיוב להודיעו שהוא יכול למחות, שכן עיקר טעמו שם דכיון שבלאו הכי יוכל למחות לכשיגדיל אין זו חובה לו אף שאינם מחנכים אותו בדרך הטוב והישר. וסברא זו לא שייכא אא"כ מודיעים לו שהוא יכול למחות, שאל"כ לא ימחה ויהיה כל ימיו בעבירה. להלכה, כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קסב) שחובה גמורה היא להודיע קטן זה בעת הגיעו לגדלות שנתגייר בקטנותו ואם ירצה יכול למחות בגרותו ולבטלה, וטעמו, דאף שכתב הרשב"א שחזקה גמורה היא שלא ימחה, י"ל שאין דבריו אמורים אלא בגרות של קטנים שדעתם ורצונם לעשות רצון מחנכיהם, אבל אם לא יוודע לו על גרותו עד שיגדיל, כיון שהגדול תאוותיו מרובות יותר יש לחוש שאין חזקה שלא ימחה, וכיון שכך, יש לחוש שכשישמע על כך ביום מן הימים יבטל גרותו למפרע ונמצא ששחיטותיו היו בפסול ואין קידושיו קידושין וכמש"כ הרשב"א. ע"כ. ומכל מקום נראה, שסברתו זו אינה אלא בגר המתגדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל אם הוא מתחנך בדרך הטוב והישר דבר רחוק הוא לומר שימחה אף בגדלותו, וצ"ע בזה. כמו כן, דבריו מיוסדים לכאורה על דברי הים של שלמה (כתובות פ"א סי' לה) שסבר שאם לא ידע שהוא יכול למחות ושהוא גר, יוכל למחות בגרותו זו אפילו לאחר כמה שנים. ולם, לכאורה הדבר תלוי בשיטות הנ"ל, שכן לפי הביאור השלישי בריטב"א שהסכימו עמו כמה מן הראשונים וכאמור לעיל, דין המחאה אינו אלא באופן שמחה מיד בהגיעו לגדלות ללא הפסק רגע אחד, ונתבאר הטעם בזה, דכיון שהגרות היא זכות לו, אין לתלות מחמת יצרו הרע עתה שכבר מתחילה אינה זכות לו אלא חובה, ואם כן אף שלא ידע שהוא גר נראה דאיתא להאי סברא ולא יוכל לבטל גרותו לאחר זמן. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צט), דאף שאם נתגדל בבית יראי ה' חזקה גמורה שלא ימחה, אם נתגדל בבית שאינם מקפידים על שמירת המצוות יש לחוש לכך, ולכן יש להמנע מעיקרא מלקבל גרים אלו. אלא דיעוי"ש שהחמיר בזה עוד גם לגבי גר קטן הגדל בבית יראי ה', מחמת דברי הרשב"א הנ"ל בשם התוס' ודברי התוס' בסנהדרין, דס"ל שעל ידי שאינו מוחה נחשב הדבר כקבלת מצוות וכחלק מהשלמת הגרות. אולם, בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנ וח"י סי' קמד), ושו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' רלא וח"ה סי' רצט) נקטו בזה להקל בעת הצורך שלא להודיעו על כך עד שיבוא לבגרות. ולענין הוכחת האחרונים מדברי הרשב"א הנ"ל בשם התוס' שצריך להודיעו, כתב בשבט הלוי שם לפרש, שהמדובר הוא בקטן היודע שהוא גר ואינו מקפיד על שמירת המצוות, אלא שאינו יודע ממתן שכר המצוות ועונשיהן, דבזה היתה כוונת דברי הרשב"א לומר שהנהגתו זו שמבטל מצוות התורה בפרהסיא אינה מהווה מחאה בגרות אא"כ נודיעו מעונשי התורה ומתן שכרה. אלא דמ"מ גם גרותו מוטלת בספק, דסו"ס יודע הוא שנתגייר וכל הנהגותיו מורות שאינו חפץ בכך, ומשום כך חייבים להודיעו, אבל אם הוא מקפיד על שמירת המצוות כדין, ישראל גמור הוא ואין צריך להודיעו. סוף דבר, נראה דלכתחילה יש לצדד להחמיר להודיע לכל גר קטן שהוא יכול למחות בגרותו ולבטלה ולברר על ידי כך את רצונו וכוונתו, ומשום שיש לחוש לשיטת התוס' שהובאה בכל הראשונים דצריך להודיעו מקצת מצוות קלות וחמורות. ובגר שאינו מקפיד על שמירת התורה והמצוות יש להחמיר בזה טובא משום דעת הסוברים שגרותו בטלה בלאו הכי למפרע, ובצירוף דעת הסוברים שלענין זה גופא אמורים דברי התוס'. אלא שבשעת הדחק גדול המיקל אף בזה יש לו על מי לסמוך. ומ"מ כאמור לעיל, כל שלא הודיעוהו ונודע לו הדבר אפי' אחר כמה שנים יכול למחות, כ"כ בס' ים של שלמה (כתובות פ"א סי' לה), אף שכאמור לעיל, לפי דעת הסוברים שזכות זו אינה ניתנת לו אלא ברגע שמגיע לגדלות ממש ולא אחר כך, אפשר שאינו יכול למחות לאחר זמן אף שלא ידע שהוא גר. כמו כן, בשו"ת תשובות והנהגות שם עורר לדון, דבגר קטן המאומץ אצל ישראל ואין לו קרוב ומודע מלבדם, אפשר שאף אם יודיעוהו שיכול למחות ויקבל עליו עול מצוות כדין, יוכל למחות אחר כמה שנים, ולטעון שהסיבה לכך שלא מחה בעת הגיעו לגדלות היא מפני שחשש שיוציאוהו מביתו ויוותר לבדו בלא מקום ראוי לדור בו, וכל קבלתו היתה מן השפה ולחוץ. ומשום כך הורה שיאמרו לו אביו ואמו המאמצים, שבדעתם להתיר לו לדור בביתם כמימים ימימה גם אם לא יקבל עליו עול מצוות. ולכאורה, נידון זה תלוי אף הוא בשאלה האמורה, האם צריך גילוי דעת מפורש שמקבל עליו עול מצוות או שבעצם זה שלא מחה חלה עליו הגרות מאליה. ד הזמן הראוי למחאה מרהיטת דברי הגמרא בכתובות שם נראה, שמחאת קטן מועילה ברגע שנעשה גדול, וכמו שאמרו שם משהגדילו יכולים למחות, ומבואר, דכל שמיחה קודם הגיעו לגדלות, אם חזר בו קודם שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד בטלה מחאתו ודינו כישראל לכל דבר. וכן להיפך, אם לא מיחה באותה שעה שוב אינו יכול למחות לעולם. הן אמת דאין הדבר מוכרע להלכה בדברי האחרונים לכאורה, דהנה, ידועים דברי הרא"ש בתשובותיו (כלל טז סי' א) שכתב, שזמן הגדלות וסימניה בזכר ובנקבה הוא בכלל ה'שיעורין' שנאמרו הלכה למשה מסיני. וטעמו בזה, דאין נראה לומר שאומדנא בעלמא היא שמיד בעת הגיע הקטן לכלל י"ג שנים דעתו מתיישבת עליו, שכן לא יתכן שישתנה הדבר אצל הקטן מרגע אחד למשנהו. ובפרט, שהרי ענין זה אינו שווה בכל, שיש מן הקטנים חריפי שכל טובא ועומדים על דעתם בשנים מועטות ויש שרק לאחר זמן, ומ"מ אין הדבר תלוי כלל בשקיעת החמה של יום הגיעם לשנת י"ג ויום אחד. ועפ"ז כתב, דהלכה למשה מסיני היא וכשאר שיעורי תורה. עפ"ד אלו הקשו האחרונים, דכיון שלא ניתנו 'שיעורין' אלא לישראל ולא לבני נח כמבואר ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט הל' ט) , נמצא שאין כל חילוק דין אצל גוי בין קודם שנת י"ג לאחריה. וא"כ קשיא טובא, היאך אמרו שגר קטן יכול למחות בגדלותו, הרי כיון שע"י מחאתו יעשה גוי למפרע לא דיינינן ליה לענין זה כישראל, ומאחר דלא מצינו קביעות זמן בגוי אימתי נעשה גדול, ע"כ שלא חילקו בדינו בין גדול לקטן, ומיד בעת לידתו דינו כגדול לכל דבר וענין ולעולם אינו יכול למחות. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שיז) דן בזה, וכתב, שאף שהגוי אינו בכלל שיעורים אלו מ"מ הדבר פשוט שאין טעם לדונו כגדול כבר מיום שנולד, שהרי אונס רחמנא פטריה וקטן זה שאין בו דעת אין מקום לדונו על מעשיו, אלא מעת שעומד על דעתו "דמסברו ליה ומיסבר" נחשב הוא כגדול לכל דבר. וייסד דבריו ע"פ סתירת דברי הרמב"ם בענין זה, דמחד גיסא כתב הרמב"ם שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומאידך, בפ"י מהל' מלכים (הל' ב) כתב: 'ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות'. הרי שגם לענין נכרי מחלקינן בין גדול לקטן. וע"כ צ"ל כנ"ל, שאף שדין בן י"ג שנה ויום אחד בזכר ובת י"ב שנה ויום אחד בנקבה נאמר רק בישראל ולא בנכרי, מ"מ גם נכרי אינו חייב בקיום מצוותיו קודם עומדו על דעתו . ומ"מ, אף מדברי החתם סופר נלמד, שמה שאמרו שגר קטן יכול למחות בגרותו לכשיגדיל אין בזה זמן קצוב ושווה לכולם, וא"כ שבה ומתעצמת קושית הראשונים היאך אפשר לצמצם ולומר שימחה מיד בעת גדלותו שהוא דבר שאין לו קצבה כלל. ולזה כל תירוצי הראשונים הנ"ל לא יעלו ארוכה באופן גמור, שכן תמיד ימצא מי שיפקפק ויאמר שכבר היה באותה שעה בר דעת דיו וכדו', והוא דבר שא"א לעמוד עליו בדקדוק. ובפשטות היה נראה לומר, דכיון שכל זמן שלא מחה דיינינן ליה כישראל, ממילא קודם שבא לכלל גדלות כישראל שהוא ביום י"ג שנה ויום אחד, עדיין קטן הוא, ולכן אף שלאחר שימחה יהיה דינו כנכרי (גדול) - אין בזה חסרון, דסוף סוף בעת המחאה שהיה עדיין בחזקת ישראל, קטן היה. [ועי' מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות חלק טז סי' צא]. מיהו בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' פט) דן בשאלה זו, וכתב לחדש, דגר קטן זה תרוויהו איתנייהו ביה. והיינו, שאם נתגייר לאחר שעמד על דעתו - דינו כגדול לכל דבר ושוב אינו יכול למחות בגרותו גם קודם שיבוא לכלל י"ג שנה ויום אחד, כיון שבעת הכנסו לעדת ישראל היה גדול. ומאידך, אם נתגייר קודם שהיה בן ג' שנים וכדומה, שבודאי אין בו דעת ונחשב הוא כקטן שאין לו דעת גם בנכריותו, אזי יכול למחות בגרותו מזמן שיעמוד על דעתו ועד שיגיע לכלל י"ג שנה והבאת שתי שערות - שזהו זמן הגדלות בישראל, ובזה איירי רב יוסף. וחידוש גדול הוא זה, שניתן לו זמן למחות כשיעור הגדלות בגיותו וביהדותו כאחד, והוא דבר העשוי להמשך כמה שנים. והטעם בזה כנ"ל, דקטן זה יש בו דבר והיפוכו - מחד גיסא אם ימחה בגרותו יעשה נכרי מיד ונמצא שכבר גדול היה באותה העת, ומאידך, כל זמן שאינו מוחה דינו כקטן לכל דבר, ומאחר דדיינינן ליה כישראל באותה שעה פטור הוא מכל מצוות התורה כשאר קטנים. ומשום כך, אף שאם ימחה בעת עומדו על דעתו יתברר על ידי זה שגדול הוא באותה שעה, אעפ"כ אם ימחה לאחר מכן עדיין לא נוכל לדחות מחאתו זו עד שיבוא לכלל י"ג שנה, כיון שכל זמן שלא מחה דינו כישראל קטן, אבל לאחר שבא לכלל עונשן בישראל תו לא מקבלין מחאתו, אף אם לענין גיותו עדיין אינו בן דעת, שהרי אם נקבלה נמצא שלעולם לא נוכל להענישו, דלעולם יש לחוש שמא אחר כמה שנים יבוא ויאמר שאינו חפץ בגרותו שנעשתה לו שלא מדעתו . כדבריו מצינו בס' חלקת יואב (סי' א), שדן לומר, שגר קטן שנתגייר אחר עומדו על דעתו, גם אחר גרותו דינו כגדול ולא כקטן לענין כל חיובי המצוות ועונשיהן, דכיון שחל עליו דין גדול בגיותו שוב אינו פוקע ממנו. ולדבריו נמי, אם יבוא גר זה למחות בגרותו לא נקבל מחאתו כיון שנעשה בגדלות. [אכן מדברי המחנה חיים אין להוכיח שגם לענין שאר איסורי תורה דינו כגדול וכמשמעות דברי החלקת יואב, עיי"ש]. ובזה כתב המחנה חיים ליישב את קושית הראשונים הנ"ל היאך ימצא שיוכל קטן למחות הא מיד לכשהגדיל נעשה גדול, ולדבריו זמן המחאה הוא מעת עומדו על דעתו עד שיבוא לכלל י"ג שנה ויום אחד. ולפי המתבאר לעיל נראה לומר, שנידון זה תלוי בפלוגתת הראשונים הנ"ל, שכן לדעת התוס' בסנהדרין שם נמצא שהמחאה אינה ביטול הגרות אלא להיפך, כשאינו מוחה בגרותו הרי הוא מקבל עליו עול מצוות, וכשנמנע מכך הגרות בטלה מאליה, ואם כן מסברא נראה, שהזמן הקובע לכך הוא גדלותו ביהדות, שהוא ודאי הזמן הראוי לקבלת המצוות שענינה קיום הגרות ולא הפקעתה. משא"כ לדעת הסוברים שהמחאה ענינה גילוי דעת שאינו חפץ בגרותו דבזה שפיר ייך נידון האחרונים הנ"ל. ודו"ק. ה גר קטן שמחה ועתה חוזר בו ובא להתגייר - האם צריך הטפת דם ברית וטבילה במנחת חינוך (מצוה ב) דן, בגר קטן שמיחה בגרות בעת גדלותו, ולאחר זמן חזר בו ובא לפני בית דין להתגייר, האם צריך לשוב ולהטיף דם ברית ולטבול לשם גרות, או לא. וכתב, דהדבר פשוט הוא, שכיון שהיתה מילתו מתחילה לשם גרות עולה לו מילה זו לגרותו ואין היא בטלה מחמת המחאה שמחה, והוסיף, דאפשר שגם טבילתו עולה לו ואינו צריך אלא קבלת מצוות. וקודם שנבוא לדון בעצם סברתו שומה עלינו לברר מפני מה כה פשוט היה לו הדבר לענין מילה ואילו לענין הטבילה נסתפק. וי"ל בזה בשני אופנים: חדא, המילה עודה חתומה בבשרו ואפשר שאף אם מעשיו הראשונים בטלו מחמת המחאה, מ"מ כיון שעתה מילתו זו החתומה בבשרו היא מילה שנעשתה לשם גרות - די בה, וא"צ לימול שנית. משא"כ לגבי הטבילה שאינה אלא לשעתה, ואם בטלו מעשיו הראשונים עליו לשוב ולטבול לשם גרות. תו י"ל, דכיון שגמר הגרות הוא בטבילה, עיקר זמן קבלת המצוות הוא באותה שעה, ומדיני הטבילה הוא שיקבל עליו עול מצוות כמבואר במאירי ביבמות מז ע"א, וע"כ כיון שביטל את קבלת המצוות שקיבלו בית דין עבורו נמצאת טבילתו מעורטלת מכל תוכן ובטלה מאליה, משא"כ במילה שאינה אלא אחד ממעשי הגרות, ואפשר דלא תליא בקבלת המצוות ואינה בטלה עולמית. ומ"מ חזינן דמסקנת דבריו שבין המילה ובין הטבילה עלו לו לגרות זו של עכשיו, ודי בכך שמקבל עליו עול מצוות עתה בפניהם. מיהו לכאורה שאלה זו תלויה בפלוגתת בעלי התוס' דלעיל בגדרה של מחאה זו, דלסברת התוס' בכתובות שגדר דין המחאה הוא שמגלה דעתו שכל מעשים אלו שנעשו בקטנותו חובה הם לו ונעשו שלא מרצונו, נמצא שמעשים אלו בטלים לגמרי, שהרי גילה דעתו דלא ניחא ליה בהכי וממילא פקעה זכות הבית דין לעשותם, ומה שעתה נתעורר בליבו רצון לעשותם לא אמרינן למפרע שכך היה רצונו הראשון, ומשום כך עליו לשוב ולהטיף דם ברית ולטבול לשם גרות. אבל לסברת התוס' בסנהדרין [ע"פ הביאור הנ"ל] שהמחאה אינה עוקרת את הגרות למפרע, אלא שעיקר זמן קבלת המצוות הוא בעת גדלותו וכשמוחה הוא נמנע מקבלה זו המעכבת בחלות הגרות, נמצא, שעתה שמקבל עליו עול מצוות בלב שלם נשלמת גרותו הראשונה ומהני מעשיו הראשונים לדונו כגר מכאן ולהבא. וביותר ביאור נראה לומר בזה לדעתם, דכיון שכל ענין המחאה אינו אלא ביחס לדין קבלת המצוות, נמצא שכאשר הוא מוחה בגרותו אין הוא מוחה בעצם עשיית מעשה המילה והטבילה, אלא בקבלת המצוות לבד, אלא שמחמת מניעתו מלקבל עליו עול מצוות הגרות בטלה. נמצא שעתה שחוזר בו ומקבל עליו עול מצוות מועילים לו מעשים הראשונים שלא בטלו מעולם. [ובזה נראה ליישב מה שהקשו האחרונים, היאך ניתן לגייר גר קטן הרי יש חשש שמא ימחה בגדלותו ותצא ברכת של בית דין במעשה המילה לבטלה. ולפי פשוטו י"ל לדרכו של הרשב"א הנ"ל, דסמכינן דחזקה היא שלא ימחה, וכ"כ בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רנג) ושו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רמח). אולם לפי דברים אלו י"ל, דהמילה לשם יהדות אינה בטלה לעולם, וגרותו עדיין מיתלא תליא וקאי עד שיקבל עליו עול מצוות. וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה. ונפק"מ בזה נמי לענין גר שחזר לסורו ולאחר מכן נמלך ובא להתגייר, דלדרכנו נראה דאינו צריך הטפת דם ברית, כיון שחזרתו לסורו אינה מהווה ביטול למילה והטבילה ואין כאן אלא חסרון קבלת מצוות]. הן אמת, שגם לשיטת התוס' בכתובות אכתי יש לפקפק ולומר שלא בטלו מעשיו הראשונים לגמרי, שהרי עיקר הזמן בו נקבע האם בא לכלל ישראל ע"י המילה והטבילה או לא, הוא בעת עשייתם בקטנותו, אלא שכאשר מחה בגדלותו הוברר למפרע שאינו חפץ בזה וכבר מתחילה אין זו זכות לו אלא חובה, וא"כ אפשר שכאשר עתה חוזר בו וחפץ להדבק בזרע עם קודש מתברר להיפך שזכות היה לו הדבר, דמהיכי תיתי לילך דוקא אחר הבירור שמברר בעת שהגדיל ולא אחר דעתו השתא שחפץ בקיום הגרות. והיינו, דעיקר חלות הגרות נקבעת מחמת דאמדינן שכפי שמגלה דעתו עתה כך היה נוהג גם בקטנותו אילו היה בר דעת, וא"כ כאן לכה"פ מכלל ספק לא יצא דלא ידעינן היאך היה נוהג בקטנותו, אם כפי דעתו עתה או כפי דעתו בעת גדלותו. תו י"ל בביאור דבריו, דלכאורה טעם נוסף יש להקל בכהאי גוונא שלא להצריכו עתה שחוזר בו מן המחאה הטפת דם ברית, וזאת ע"פ סברת האחרונים (ראה צפנת פענח ע"ד הרמב"ם הל' מילה פ"ג ה"ז, ערך שי רסח סעי' א, כלי חמדה בספרו חמדת ישראל סוף ח"א בהשמטות עמ' יט), דהא דאמרינן גבי גר שנימול בגיותו שצריך הטפת דם ברית לשם גרות, היינו דוקא כשלא נימול לשם מצוה, אלא לשם רפואה וכדו', אבל אם נימול לשם מצוה [כדין "אינו מצווה ועושה"] - מילה גמורה היא וא"צ עתה הטפת דם ברית. וא"כ כ"ש הכא שנימול ממש לשם גרות שעולה לו מילה זו לגרותו עתה. [אמנם באבני נזר (יו"ד סי' שלד) חלק עליהם בזה, וכתב דאף שנימול לשם מצוה עליו להטיף דם ברית, וראה בהפלאה בכתובות שם שנסתפק בדבר ולא הכריע]. ו גר שיש לו אב או שנתגייר אביו עמו הרי"ף ביבמות (פרק החולץ) הביא את דברי רב הונא דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, אך לא הזכיר את דינו של רב יוסף דמשהגדילו יכולים למחות. ובפוסקים דקדקו מדבריו, שאף שהלכה כרב הונא שיש כח ביד בית דין להטביל קטן שלא מדעתו לשם גרות, מ"מ אין הלכה כרב יוסף דמשהגדילו יכולים למחות, וכ"כ הרא"ש בכתובות (פ"ק סי' כג), ויעויי"ש שתמה מנא ליה לרי"ף חילוק זה. ומפשטות דברי הרי"ף נראה שסבר, שרב הונא שלא הזכיר הלכה זו לא הסכים בזה לדברי רב יוסף - והלכתא כוותיה, וכן פירש בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שנט). שיטת הרמב"ם בזה אף היא צ"ב, דבהל' איסורי ביאה (פי"ג הל' ז) הביא את דברי רב הונא דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, וכלל לא הזכיר הלכה זו האמורה בדברי רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות, ומשמע דס"ל בזה כהרי"ף, מיהו בהל' מלכים (פ"י הל' ג) הזכיר זאת הרמב"ם אגב אורחיה שלא במקומו, והדברים צ"ב מפני השמיט הלכה זו במקומה ופירשה במקום אחר. ובפשיטות י"ל, דהרמב"ם ס"ל כמש"כ בית יוסף בשם בה"ג, דקטן שהביאוהו אביו ואמו להתגייר אין בידו למחות, ומשום כך, בהל' איסורי ביאה דאיירי שנתגייר ע"י אביו - השמיט הלכה זו, ובהל' מלכים דאיירי שנתגייר ע"י עצמו הביאה. הרמב"ן במלחמות (שבת פי"ט) סבר לפרש בדעת הרי"ף להיפך - שכאשר נתגייר ע"י אביו מודה הרי"ף שיכול הוא למחות, אבל כשנתגייר מדעת בית דין אין כח בידו לבטל חלות זו, שאל"כ 'מה כח בית דין יפה'. אלא שתמה מנא ליה לרי"ף סברא זו. וע"ע מגילת ספר (לאוין קטז נד ב). ובאמת דכן נראה מדברי הרמב"ם בהל' עבדים (פ"ח הל' כ) שכתב: 'ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר'. ונתבאר מדבריו, שיש כח ביד בית דין לקבל גר קטן אפי' בעל כרחו. ודברי הרמב"ם אלו בהכרח אינם אמורים אלא בקטן שאין לו אב, שכן בקטן שיש לו אב ידועה שיטת הרמב"ם (שם פ"ט הל' ב) שאביו רשאי למוכרו לעבד, ולא מסתבר לומר שיש כח ביד בית דין להפקיע זכותו זו ולקבלו לקהל ישראל בעל כרחו. ובאמת הדברים צ"ע, דכיון שגרות קטן היא משום זכייה, מפני מה לא יוכל למחות ולגלות דעתו דלא ניחא ליה בהכי. ובפשיטות היה נראה לומר, ע"ד משנ"ל, דגילוי דעתו לכשיגדיל אינו מוכיח שכבר מתחילה לא היה לו הדבר לזכות, דשמא עתה יצרו תקפו. אלא שא"כ צ"ב מה חילוק יש לענין זה בין קטן שיש לו אב לקטן שאין לו אב. וע"כ צ"ל, דבקטן שאין לו אב ניתנה זכות לבית דין לגיירו אף שעתה הוא מגלה דעתו דלא ניחא ליה בהכי, ועל דרך מה שנתבאר לעיל מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל דתקנה מיוחדת היא דגרות קטן מהניא אף שאין לו דעת, אלא שלדעתם שם תקנה זו אינה אלא עד שיגדיל ויגלה דעתו אם רצונו לקבל עליו עול מצוות, ואילו ראשונים אלו ס"ל דבכהאי גוונא חלה עליו גרות זו באופן מוחלט עד ששוב אינו יכול לבטלה בשום ענין. משא"כ בקטן שיש לו אב ולא נמסר הדבר לבית דין לגיירו בעל כרחו, דבאופן זה לא מהני גרותו אלא מדין זכין, ואם ביקש למחות – הרשות בידו. כמו כן, רש"י בכתובות שם (ד"ה על דעת בית דין) כתב: 'על דעת ב"ד - גר קטן אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. על דעת בית דין - שלשה יהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג', והן נעשין לו אב, והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר'. ותרתי למדנו מדבריו, חדא, שאין צריך להטבילו על דעת בית דין אלא באופן שאין לו אב ואימו הביאתו להתגייר, ואם יש לו אב די בדעתו של האב לבד. ותו, שכאשר מטבילין אותו על דעת בית דין – 'הן נעשין לו אב', כלומר, אותו הכח הניתן לאב לגייר את בנו הוא זה הניתן לבית דין כשאין לו אב, וחזינן שקבלתו של גר קטן לקהל ישראל נמסרה ביסודה לאב, אלא שאם אין לו אב דייני בית הדין יונקים כוחו ובאים במקומו. ואף מדבריו יש ללמוד, שהלכה זו של גרות קטן אינה מתורת 'זכייה', שא"כ מפני מה נמסר דבר זה לאב יותר משאר כל אדם, הרי באומדן דעתו תליא מילתא. ואין לומר שרק כאשר אביו מגיירו נחשב הדבר כזכות לו, וכמו שאמרו בגמ' 'דניחא להו במאי דעביד אבוהון', דא"כ אין כל סברא לומר שבמקום שאין לו אב בית דין נעשין לו אב, שהרי בזה אין אומדן דעת לומר דניחא ליה [וגם אילו היתה אומדנא כזו אין כל סיבה לתלות כוחם בכוחו של האב]. ועל כרחנו למדנו, דהתורה מסרה כח לאב לגייר את בניו, וכשאין אב נמסר הדבר לבית דין, וכן למד בדבריו בשטמ"ק. ובבאור הלכה זו כתבו אחרונים [ראה שו"ת זכר יצחק סי' ב, ובאור שמח הל' עבדים פ"ח הל' כ], ע"פ דברי הרמב"ם בהל' עבדים (פ"ט הל' ב), שכתב: 'אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן עכו"ם שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר האומות, יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד, והרי הוא עבד כנעני לכל דבר, וכן מוכר בניו ובנותיו, שנא' מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר'. והיינו, דאב עכו"ם נחשב כ'בעלים' על בניו ובידו למוכרם לעבדים אם ירצה, ולהחיל בהם ע"י כך תורת ישראל במקצת כדין עבד כנעני. ועפ"ז אמרו, שכשם שאב זכאי למכור את בנו כך זכאי הוא לגיירו על כרחו, שאם מסור הוא בידו לשעבדו שעבוד הגוף גמור של עבדות, כ"ש שמסור הוא בידו לגיירו אף אי אמדינן דעתו דלא ניחא ליה בהכי. ומטעם זה כתב רש"י, שאם יש לו אב ובא לגיירו א"צ כלל דעת בית דין, דדעתו של האב היא המכניסה אותו לקהל ישראל . וכיון שכך אתי שפיר דאינו יכול למחות, שהרי מזכויות האב הוא להכניסו לקהל ישראל. וכיון שכתב רש"י שכשאין לו אב הדבר מסור ביד בית דין לגיירו ומשמע שדין אחד להם, אתי שפיר דעת הרי"ף שהשמיט את דינו של רב יוסף לגמרי. אלא שלדינא נקטינן דאם אין לו אב מועיל הדבר מדין זכייה בעלמא ושלא כהכרעת הרי"ף הנ"ל. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רנג) הלכה ולמעשה, דכל שנתגיירו אביו ואמו עמו אינו יכול למחות. ונימוקו בזה, דהנה לשיטת הרי"ף לעולם לא מועילה מחאתו של הקטן וכמו שנתבאר, והובא שכן נראה מדברי בה"ג והרמב"ם. והוסיף: 'נ"ל עוד דהיכי שהוא זכות גדול בודאי אין יכול למחות, דאי מוחה אנן סהדי דהשתא הוא דמיהדר ביה וכבר היה מרוצה רגע אחד, וכדאמרי' גבי בדיקת חמץ פסחים ד' ע"ב, כיון דאנן סהדי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, אפילו עומד וצווח דלא ניחא ליה אמרינן השתא הוא דהדר ביה משכירות הבית, וה"נ דכוותיה'. ומכל מקום גם מדבריו שמענו דגילוי דעתו משהגדיל אינו מועיל תמיד להפקיע את הגרות ולבטלה. [מיהו ראה שו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קט) בשם ס' ישרש יעקב ובליקוטי הערות על החת"ס שם, שהעירו דמדברי הפוסקים כולם נראה דלא ס"ל כחילוקו של החתם סופר]. ומ"מ נהדר לדידן, דלכאורה נראה, שסברת החתם סופר אינה אמורה בהוריו ממש בדוקא, שכן עיקר טעמו דניחא ליה במאי דעביד אבוה, ואם כן, כך הוא גם באביו המאמץ, דכיון שהוא גדל בביתו ואין לו קרוב ומודע מלבד אותם שאספוהו אליהם הביתה, בודאי ניחא ליה לעשות כרצונם ולהסתפח לעמם, ולשיטת החתם סופר לא תועיל מחאתו שאחר כך. ומפורשים הדברים בחתם סופר שם בשם רבו בעל ההפלאה, שאם נתגיירו בני משפחתו עמו, אף שאין ביניהם יותר קירבת משפחה על פי דין, כיון שטובתו הגשמית היא להתגייר עמהם, שלא יתבדל מהם ויוסיפו לחיות יחד כמשפחה אחת, נחשב הדבר כזכות גמורה ולא מהני מחאתו. ואם כן נדחית לפ"ד טענת הבית יצחק ממ"נ, דאם אכן מועילה גרות זו הנעשית לו אף שאינם שומרי מצוות, אם כן גם למחות אחר כך לא יוכל, ודוחק לומר דבאופן זה שאינם שומרי מצוות נחשב הדבר לזכות לענין שהגרות מועילה, אך אין זו זכות חשובה כ"כ עד שלא יוכל למחות, ובפרט לסברת ההפלא דזכות גשמית נחשבת כאומדנא מוכחת בענין זה. ז גר קטן שוטה מכאן נבוא לדון, אם ניתן לגייר קטן שהוא שוטה ולעולם לא יבוא לכלל קבלת מצוות, ולכאורה נידון זה תלוי אף הוא במחלוקת הראשונים הנ"ל. שכן לדעת התוס' בכתובות וההולכים בשיטתם שבית דין יכולים לזכות בגרות עבור הקטן לגמרי אף שלא מדעתו, אלא שמשהגדיל יכול הוא למחות ולגלות דעתו שאינו חפץ בכך, שפיר י"ל דאף בשוטה נמי שייך דין זה. אולם, לפי הבנת התוס' בסנהדרין ודברי התוס' המובאים בריטב"א הנ"ל, נמצא שהגרות נשלמת בכך שבשעה שנעשה גדול הוא מקבל עליו במעשיו עול תורה ומצוות, ודאי לא שייך ענין זה בשוטה ונמצא שלא ניתן לגיירו. מיהו לאידך גיסא י"ל, דדין זה שיקבל עליו עול מצוות בגדלותו אינו תנאי במעשה המילה והטבילה שנעשה בו מתחילה, אלא השלמה בעלמא הוא למעשה הגרות שנעשה בקטנותו ומשום שחלק זה שבמעשה הגרות צריך להעשות על ידי עצמו בדוקא. ולפי זה, כיון שהשוטה אינו בתורת קבלת מצוות ואף אם היה ישראל פטור היה מקיומן, אין קבלתן מעכבת בחלות הגרות, ובידו להכנס תחת כנפי השכינה אף בלא קבלת מצוות. ובאמת יש לדון בזה בביאור דברי התוס' גופא, אם מה שנעשה ישראל בקטנותו אף ללא קבלת מצוות תקנה מיוחדת היא ומדרבנן בעלמא, או שמא דבעודו בקטנותו חסרון הקבלה אינו מעכב בחלות הגרות כיון שאינו שייך בקיומן, ואף ישראל קטן פטור מכך, ונמצא דהוא גר לכל דבר, ולכשיגדיל מתחדש עליו ענין זה להשלים גרותו בחלק זה השייך בו עתה. לדינא, ידועים דברי בה"ג (הל' מילה מהד' מכון ירושלים עמ' קנג) שכתב: 'חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר - אין מקבלין אותן, מפני שאינן כשרים להתנות עליהן, וכל מי שאינו כשר להתנות - אין מקבלין אותו. אבל קטן, אע"פ שאין בו דעת - מלין אותו על פי אבותיו'. ובביאור דבריו מצינו ב' דרכים בדברי האחרונים נציינם בקצרה: בגליון מהרש"א (יו"ד סי' רסח סעי' ז) פי', דכוונתו לחלק בין גר קטן לשוטה, דגר קטן ניתן לגיירו על פי אבותיו משא"כ בשוטה שאינו בא לכלל ישראל בשום אופן שבעולם. אולם, רבים פירשו בדעת הבה"ג שאין כוונתו לחלק בין קטן לשוטה, אלא שלשיטתו גם קטן אין מקבלין לעדת ישראל אא"כ נתגייר ע"י אביו. וממילא, לדידן דלא נקטינן הכי גם שוטה ניתן לגייר. וראה שו"ת לב אריה (גרוסנס ח"א סי' ט) שכן דעת הבית יוסף. ועיי"ש שהביא משו"ת בית יצחק (יו"ד סי' ק) דזכות היא לו לשוטה זה להכנס לקהל ישראל, כיון שגם השוטה יש לו חלק לעולם הבא. מיהו באמת יש לדון, לשיטת התוס' דגרותו של קטן מהניא מדין "זכין לאדם שלא בפניו", האם הלכה זו נוהגת גם בשוטה או לא, ולכאורה נראה שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים. בשו"ע (חו"מ סי' רמג סעי' טז) כתב: 'השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה'. וכדבריו מצינו כבר בשיטה מקובצת כתובות (כ ע"א) בשם תלמידי רבינו יונה. ובטעם הדברים כתב שם הבית יוסף, דאין כל טעם לחלק בין קטן לשוטה, ואחר שמצינו דקטן אית ליה זכייה ע"י אחר - ה"ה שוטה. אולם, בקצוה"ח שם (ס"ק ו) תמה על דבריו, דלכאורה טעם רב יש לחלק ביניהם, וזאת עפ"ד הגמ' בב"מ (עא ע"ב): 'קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה, נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה', וכמו"כ י"ל גבי שוטה - דכיון שלא יבוא לעולם לכלל שליחות אינו בתורת זכייה. ודוחק לומר דהשוטה חשיב "אתי לכלל שליחות", משום הספק שמא ישתפה, דא"כ גם הנכרי יחשב כך משום שבידו להתגייר . כמו"כ יעויין שם שהאריך להוכיח מדברי הרא"ש (כתובות פ"ב סי' יד) גבי נכסי דבר שטיא, שדוקא שוטה שעיתים חלים יש לו זכייה, אבל שוטה גמור אין לו זכייה, וחלוק דינו מקטן דכיון שיבוא לידי כך אית ליה זכייה. כדבריו אלו כתב גם במחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' לב, וראה מש"כ בזה עוד בשו"ת הרי"ם אבהע"ז סי' כג). נמצא איפוא, שהלכה זו תלויה ועומדת במחלוקת הפוסקים, וא"כ להבנת התוס' שגרות קטן מועילה מדין "זכייה", מאחר שלשיטת קצוה"ח וסיעתו הלכה זו אינה שייכת בשוטה, אין כל תוקף לגרות זו. נמצא איפוא, שבין לדברי התוס' בכתובות בין לדברי התוס' בסנהדרין יש מקום גדול לפקפק אם ניתן לגייר שוטה, אלא שנפק"מ יש ביניהם לענין גר שנתגייר בקטנותו ונשתטה קודם שהגדיל. שכן מצד עצם מעשה הגרות אין כל חסרון, שהרי באותה שעה פיקח היה ובר זכייה, אולם, לדרכם של התוס' בסנהדרין י"ל, דכיון שלא יוכל לקבל עליו עול מצוות בגדלותו אין כל משמעות לגרות זו. כמו כן, יעוי' בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' קכו) שכתב, דלשיטת רבי יהודה (ב"ק פז ע"א) שהסומא פטור מכל המצוות נמצא שנכרי סומא אינו יכול להתגייר, שכן קבלת עול המצוות היא חלק בלתי נפרד מחלות הגרות, וסומא זה כיון שאף אם היה ישראל היה פטור מהם, אינו שייך בתורת קבלת עול מצוות, וממילא חסר הוא את אחד מן התנאים הנצרכים לו בכדי לבא בקהל ה'. וכדבריו כתב בספר צפנת פענח (הל' תרומות עמ' 37). אלא שבשו"מ שם הוסיף, דלדעת הר"י טראני בס' המכריע (סי' עח) שסומא לרבי יהודה חייב בכל הלאוין שבתורה ופטור רק ממצוות עשה, ודאי יכול הוא להתגייר, הואיל ושייך בחלק מן המצוות, אלא שרבים מן הפוסקים חלקו עליו עיי"ש. והנה, בעיקר סברת השואל ומשיב יש לפקפק לכאורה, שכן אף אי נימא שקבלת עול המצוות היא מעיקר מהות הגרות, אפשר דגדר קבלה זו אינו בעצם קבלת קיום פרטי המצוות ודקדוקיהם בפועל, אלא תוכנה העיקרי הוא בקבלת אמונת ישראל בהשגחת הי"ת על ברואיו וחיוביהם לעשות רצונו, ובקבלת חוקי התורה וכלליה, וממילא גם סומא הפטור מקיום המצוות בפועל שייך בזה, אף שאינו בכלל הקיום המעשי של תרי"ג המצוות. שאף הוא שייך בהאמנת היחוד ואמיתות התורה, אלא שדיני התורה גופא הם שפוטרים אותו מקיום המצוות בפועל. ומכל מקום מדבריו יש ללמוד, ששוטה שאינו שייך כלל בקבלת מצוות לא ניתן לקבלו לעדת ישראל. סוף דבר נראה שיש להחמיר בדבר ושלא לקבל גר שוטה כלל.