נטילת ידיים על דבר שטיבולו במשקה
סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה. | |||
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
1. נטילת ידיים ללחם[עריכה | עריכת קוד מקור]
מדוע נוטלים ידיים לפני אכילת לחם? מצאנו בכך שני טעמים בראשונים בעקבות דברי הגמרא בחולין (קו ע”א) ובברכות (נג ע”ב):
א. הגמרא במסכת חולין (שם) כותבת, שנוטלים ידיים לחולין (=מאכל שלא קודש) משום 'סרך תרומה'. כלומר, בעיקרון מדין תורה, כל עוד אדם אינו יודע בבירור שידיו נטמאו, הן נחשבות טהורות ויהיה מותר לכהן לאכול בעזרתן תרומה. מכיוון שבדרך כלל הידיים עסקניות ונוגעות בדברים, ועלולות גם לגעת בדברים טמאים, גזרו חז”ל שכל עוד לא ידוע שהידיים טהורות, הן נחשבות 'שניות לטומאה', דהיינו שהן יכולות לטמא תרומה. משום כך, כהן שרוצה לאכול תרומה בטהרה, צריך קודם כל ליטול את ידיו.
לאחר חורבן בית המקדש חששו חז”ל, שכאשר ייבנה בית המקדש ישכחו הכהנים שאסור להם לאכול תרומה לפני שהם נוטלים את ידיהם, והם יאכלו תרומה בטומאה. משום כך הם תיקנו, שכל עם ישראל בכל הדורות, לפני שהם אוכלים ייטלו ידיים, ואז כאשר ייבנה בית המקדש, מתוך הרגל, הכהנים ייטלו ידיים לפני אכילת התרומה.
אם כן קשה, למה נוטלים ידיים דווקא על לחם ולא על כל שאר המאכלים?! הרי התרומה כוללת גם פירות וירקות! הסיבה לכך היא, שתרומת לחם היא מהתורה, בניגוד לשאר התרומות שהן רק מדרבנן, לכן בחרו חז”ל להחמיר דווקא בה ולא בשאר המאכלים, וכך כותב רבינו יונה (ברכות מא ע”א בדה”ר):
עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים, שהנטילה היא משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מהפת, אבל לפירות אין צריך נטילת ידים, שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שיעשה מהן יין והזיתים אחר שיעשו שמן.
ב. סיבה נוספת ליטול ידיים לפני האכילה מופיעה בגמרא בברכות (שם). הגמרא כותבת, שנוטלים ידיים לפני אכילה, כדי לאכול בנקיות וקדושה. ערוך השולחן (קנח, ג) מסביר, שתקנו ליטול ולהתקדש דווקא לפני אכילת לחם ולא לפני שאר דברים, מכיוון שרק אכילת לחם נחשבת אכילה מכובדת וחשובה, שהקדושה יכולה להיות ניכרת בה.
2. דבר שטיבולו במשקה[עריכה | עריכת קוד מקור]
נעבור כעת לדין דבר שטיבולו במשקה. המשנה במסכת מכשירין (ו, ד) פוסקת, שבמידה ואחד משבעת המשקים הכוללים יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים (י”ד שח”ט ד”ם) נגע במאכל, לפני אכילתו צריך ליטול ידיים, וכך פוסק רבי אליעזר במסכת פסחים (קטו ע”א): “אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה - צריך נטילת ידים”. האם יש קשר בין הסיבה שנוטלים ידיים ללחם, לסיבה שנוטלים לדבר שטיבולו במשקה? נחלקו בכך הראשונים:
א. התוספות (פסחים קטו ד”ה כל) טענו, שאין קשר בין הטעם שראינו לעיל המחייב ליטול ידיים על אכילת לחם, לטעם שצריך ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה. התוספות סוברים שלהלכה נוטלים ידיים על לחם בגלל הטעם השני שראינו לעיל, שצריך לאכול בקדושה ובנקיות. לעומת זאת, צריך ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה בגלל שתי סיבות: 1. כאשר טמאים נוגעים במאכל רטוב (אפילו של חולין), המאכל נטמא. 2. אסור לאכול מאכלים טמאים ולטמא את הגוף.
משום כך מסיקים התוספות, שמכיוון שבימינו ממילא כולנו טמאים וגם המאכלים שלנו טמאים, אז אין טעם בנטילה, וגם אם מאכל נרטב ממשקה לא צריך ליטול ידיים לפני אכילתו (בניגוד לטעם של אכילת ידיים ללחם, שעדיין תקף), וכן הביא גם הטור בשם המהר”ם מרוטנבורג (או”ח תעג), ובלשון התוספות:
ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא (= בלחם), אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו... ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה... וכל שכן אנחנו שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה, והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה.
ב. דעת רוב הראשונים שלא כדעת התוספות. לדעתם, כמו שנוטלים על לחם ידיים כדי שלא יטמא, כך נוטלים ידיים על דבר שטיבולו במשקה, כדי שלא יטמאו את האוכל שנגע בו אחד משבעה המשקים. כמו כן לפי שיטתם, כמו שמברכים על נטילת ידיים ללחם, כך מברכים על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה. כך פסקו להלכה הטור בשם רש”י והגאונים (שם), הרא”ש (חולין ח, י) ועוד, ובלשון הרמב”ם (ברכות ו, א – ב):
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקים צריך נטילת ידים תחילה... כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וציוונו על נטילת ידים.
להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]
א. להלכה פסק השולחן ערוך (קנח, ד), שמצד אחד יש ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה וכדעת רוב הראשונים. מצד שני, מכיוון שיש ראשונים שסוברים שאין צורך ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה, לא יברכו על הנטילה. כפי שמציינים השולחן ערוך והרמ”א, גם אם חלק מהמאכל רטוב ומחזיקים בחלק היבש, עדיין צריך ליטול ידיים, ובלשונם:
“אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים ולא נתנגב, אפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה. הגה: ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי,אפילו הכי יטול בלא ברכה.”
ב. בניגוד לדעת השולחן ערוך, פסק הגר”א (ד”ה בלא ברכה) שצריך גם לברך על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה. בטעם הדבר הוא נימק, שמכיוון שרוב מוחלט של הראשונים סוברים שיש ליטול ידיים עם ברכה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, כך יש לנהוג (וכן נוהגים להלכה חלק מהתימנים ('הבאלדים') בעקבות הרמב”ם שפסק שיש לברך).
המנהג בזמן הזה[עריכה | עריכת קוד מקור]
היום הרבה מהאנשים נוהגים שלא ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה, האם יש להם על מה לסמוך למרות פסיקת השולחן ערוך? המגן אברהם (ס”ק ח) אכן הביא בשם הלחם חמודות, שלמעשה יש למקלים על מה לסמוך. מכיוון שלדעת התוספות כפי שראינו לעיל, כלל לא צריך ליטול ידיים לדבר שטיבולו למשקה בזמן הזה, וכן כתב גם ערוך השולחן (סעיף ד').
אמנם יש להדגיש, לכתחילה ודאי שיש ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה משתי סיבות:
1. קודם כל המשנה ברורה (ס”ק כ) כתב, שהרבה פוסקים חלקו על המגן אברהם, וכתבו שאין להקל כלל וצריך ליטול ידיים גם בזמן הזה לדבר שטיבולו במשקה, וכן פסקו להלכה הט”ז (תעג, ו), שולחן ערוך הרב (קנח, ג), הבן איש חי (תזריע שנה א'), הרב אליהו (תנא דבי אליהו תשע”ד) הרב עובדיה (ילקוט יוסף קנח) ועוד, ובלשון המשנה ברורה:
הנה במגן אברהם הביא בשם הלחם חמודות דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו, היינו על מקצת הראשונים הנ"ל. אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר, וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה אף בזמן הזה ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך על זה, ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך על כל פנים אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת (= עם נטלה, מכח אדם, מים שלא נפסלו וכו').
2. גם מדברי המגן אברהם שהקל נראה, שהוא כתב את דבריו רק כדי ללמד זכות על מנהג העולם שנוהגים שלא ליטול, אבל גם הוא סובר שלכתחילה צריך ליטול ידיים כפי שעולה מרוב הראשונים ומפסיקת השולחן ערוך והרמ”א[1].
צמצום החובה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מעבר לכך שרק אם נגע במאכל אחד משבעת המשקים שראינו צריך ליטול ידיים, יש לציין מספר סייגים חשובים, שמצמצמים מאוד את החיוב ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה: א. רק כאשר המאכל נרטב ברצונו של האוכל, צריך ליטול עליו ידיים: לכן כאשר מוציאים פרי מהמקרר והוא רטוב, לרוב לא יצטרכו ליטול עליו ידיים לפני האכילה, מכיוון שלא נוח לאוכל שהפרי נרטב. לעומת זאת במידה ושוטפים את הפרי, או שלוקחים זיתים וכדומה מתוך קופסת שימורים צריך ליטול ידיים, כי נוח לאוכל שהמים שטפו את הפרי (גם אם ברגע זה הוא מעדיף שהם לא יהיו).
ב. אכילה באמצעות כלי: כאשר יש מאכלים שאוכלים אותם תמיד בכף או במזלג כמו קורנפלקס עם חלב (וכפי שראינו חלב הוא אחד משבעת המשקים), פסק המשנה ברורה (ס”ק כו) שלא צריך ליטול ידיים לפני אכילתם. אמנם במידה והאדם החליט בכל זאת לאכול אותם עם הידיים, פסק ערוך השולחן (ס”ק יב) שהוא פטור מנטילה, וכן נקט להלכה גם כף החיים (ס”ק כג). הוא הדין גם לכיוון ההפוך. במידה ואוכלים מאכל בדרך כלל עם הידיים, גם אם יאכלו אותו עם כף או מזלג יצטרכו ליטול ידיים, ובלשון המשנה ברורה:
והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיוון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף אין צריך נטילת ידיים ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף גם כן אין צריך נטילה וכן נוהגין, אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אף על פי שאוכל בכלי לא מהני.
ג. רק דברים שרגילים לטבול אותם במים, צריך ליטול ידיים במידה ונוגע בהם המשקה: לכן אם אחד משבעת המשקים בא במגע עם בורקס או בייגלה וכו', אין צורך ליטול ידיים על אכילתם. לעומת זאת, מי שטובל עוגייה בחלב או לחמנייה שברכתה מזונות מצוי שטובלים אותה בחלב, לכן צריך ליטול ידיים.
הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ^ עניין זה דומה למה שקרה בספירת העומר. בעיקרון דעת רוב הראשונים, שגם מי שפספס יום אחד בספירת עומר צריך להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. למעשה השולחן ערוך פסק (אוח תפט, ח), שמי שפספס יום אחד ימשיך לספור בלי ברכה, כי הוא חשש לדעת ההלכות גדולות שסבר, שמי שפספס יום אחד בספירה לא ממשיך לספור. דבר זה גורם לכך, שהרבה אנשים שמפספסים יום אחד בספירה מפסיקים לספור בכלל (כי הם 'נפסלו'), כך שיוצא שהחשש לברכה לבטלה גרם לכך שבסופו של דבר לא יספרו בכלל ויפספסו את עיקר המצווה. גם פה, השולחן ערוך חשש לדעת התוספות, ולכן לא מברכים על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, וזה גורם לכך שבסופו של דבר לא ייטלו כלל.