נט בר נט

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: יש להוסיף פתיח. כמו כן, יש לאחד עם הערך נותן טעם בר נותן טעם (דגים שעלו בקערה). כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

נ"ט בר נ"ט

נ"ט בר נ"ט בבשר וחלב

מבואר בגמ' חולין קיא: דנותן טעם בר נותן טעם מותר, כלומר דבשר שנתן טעם בדבר כגון כלי [ולקמן יבואר אם דוקא בכלי או גם במאכל], והכלי נתן טעם בדבר אחר כגון דג, כיון שהדג קבל טעם שני מותר לאכול הדג בחלב. וביאר רש"י שם דוקא באופן זה, אבל באופן שהניח חלב רותח בכלי בבלוע מבשר אסור לאכלו, וכן אם בשל דג עם בשר ממש, באופן זה אסור לאכלו בחלב שכן הטעם שני כבר היה בחלב, ודוקא כשהטעם שני עדיין בהיתר נאמר דין נ"ט בר נ"ט.

נ"ט בר נ"ט באיסורים

מבואר בדברי הר"ן שהובא בב"י מבואר דכל דין נ"ט בר נ"ט הוא דדוקא בדבר שעדיין הוא היתר, כגון טעם בשר, שכל זמן שאינו מעורב בחלב אינו אוסר, ובזה אמרי' דאין כח בטעם שני לאסור החלב. אבל באיסורים כגון נבילות וטריפות אפילו טעם רביעי וחמישי אסור. וד"ז מוסכם בכל הראשונים, ולראשונים שאמרי' חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים, א"כ בלא"ה יש לאסור נ"ט בר נ"ט דאיסורא [ונחלקו הראשונים אם חמץ שנבלע לפני פסח חשיב כנ"ט בר נ"ט דהיתרא או כנ"ט בר נ"ט דאיסורא]

עלו, נתבשלו, נצלו

מבואר בגמ' חולין קיא: דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח מטעם נ"ט בר נ"ט ומבואר בראשונים דאיכא ג' מצבים: [א] עלו, כלומר שהניח בקערה דג צונן בקערה רותחת בשרית, או דג רותח בקערה צוננת בשרית [ואם שניהם רותחים- כתב ב"י בשם "מצאתי כתוב" דדינו כנצלו וכן פסק הש"ך סק"ו]. [ב] נתבשלו, שבשל דג בקערה בשרית שיש בה נוזלים, כגון מים או שאר משקים [ג] נצלו שבשל דג בקערה בשרית ללא מים. ומצינו ג' דעות בראשונים, דהנה בגוונא דעלו בקערה לכו"ע מותר דהוי נ"ט בר נ"ט, ובנצלו ונתבשלו נחלקו הראשונים: [א] דדעת ריב"ן בשם רש"י דדוקא עלו מותר, דאינו נותן טעם כ"כ , אבל אם נתבשלו או נצלו הוי נתינת טעם גמורה ולא התירו בזה נ"ט בר נ"ט [ב] דעת רוב ראשונים להתיר בכל גווני [ג] אך דעת ספר התרומה וסמ"ק וסמ"ג להתיר בנתבשלו ולאסור בנצלו, והטעם דהתירו בנתבשלו הוא מטעם דאיכא בזה ג' נ"ט בהיתר, דהבשר נתן לכלי, והכלי למי הבישול, ומי הבישול לדג, אך משאר ראשונים שהקלו בנתבשלו משמע שאין מחלקים וגם נצלו מותר לדעתם.

לכתחילה ודיעבד

הנה יש להבחין בדין נ"ט בר נ"ט בין ג' שלבים [א] לבשל [לדוגמא בעלמא, דכמו כן יש ג' מצבים אלו ב"עלו" או ב"נצלו"] בכלי בשרי בכוונה על מנת ליתנו בחלב [ב] באופן שכבר נתבשל בכלי הבשרי ללא כוונה לתנו בחלב, וכעת אחר שכבר נתבשל רוצה לערבו בחלב [ג] אחר שכבר בשלו בכלי בשרי וכבר ערבו בחלב האם מותר או אסור. דעת השו"ע [ובדין נ"ט בר נ"ט לכתחילה] והנה לענין נתבשלו ונצלו מבואר בשו"ע דמותר לכתחילה, ודעת הש"ך דאף המחבר לא התיר אלא אם כבר נתבשלו, אבל אין לבשל לכתחילה ע"מ ליתנו בחלב. אך מדברי הב"י בבדק הבית משמע דמתיר אף לכתחילה. ובדברי הב"י [ד"ה כתב סמק] מבואר דלמד דפליגי בזה הראשונים, אך הד"מ והב"ח השיגו על דבריו, וכתבו דאין מחלוקת ראשונים אלא שיש לחלק להעלות לכתחילה ע"מ ליתן בחלב, לבין עלו כבר בכלי בשרי שאז מותר לכתחילה. והנה לנוהגים כהרמ"א ודאי דאסור אף לכתחילה שכן הד"מ והב"ח נקטו דאין בזה מחלוקת ראשונים כלל, אך יש מבני ספרד שנוהגים כדעת בדק הבית.

דעת הרמ"א ומהרש"ל

דעת הרמ"א דלכתחילה יש לאסור אף בנתבשלו ונצלו, והיינו אף באופן שכבר נתבשל בכלי בשרי [אף ללא כוונה] יש להחמיר לא לערבו עם חלב [דיש להחמיר לכתחילה כראשונים שאין קולא של נ"ט בר נ"ט בנתבשלו ונצלו] אך בדיעבד שכבר התערב עם חלב מותר אף בנצלו. והש"ך הביא דעת מהרש"ל שאוסר אף בדיעבד בנצלו, וכ"ד עוד פוסקים, וכן פסק החזו"א [או"ח קי"ט]. אך הרבה פוסקים ס"ל כרמ"א, וכן נראה מדברי המשנ"ב [עי' הערה]. נדונים שונים אם נדון כצלו או כנתבשלו [פ"ת] מבואר בפ"ת דגם לדעת המהרש"ל ודעימיה שמחמירים בדיעבד בנצלו ומקילים בנתבשלו, גם בנתבשלו יש דברים שאסורים [א] המים והרוטב בעצמם. שכן ביחס למים והרוטב הוי כנצלו שכן הם עצמם נוגעים בכלי [ב] באופן שבשל עם מים וכלו המים מעתה חישב כנצלו. ולענין חתך בסכין בשרי רותח נחלקו הפוסקים דהכנה"ג כתב דדינו כנצלו, דע"י דוחקא דסכינא והרתיחה הוי כמו צליה, ויש חולקים. ומאידך מבואר בפ"ת בשם החוו"ד דיש מקרה שנצלו ומ"מ דינו כנתבשלו, והוא באופן שמתחלה בשל בשר בכלי, ואח"כ צלה בו פרווה, דגם באופן זה דינו כנתבשלו שכן הוי ג' נ"ט. דברים שמותר לכתחילה גם לדעת הרמ"א והנה אף שהרמ"א החמיר לכתחילה בנתבשלו ונצלו, מ"מ הדגיש הרמ"א דיש כמה דברים דמותר אף לכתחילה בנ"ט בר נ"ט [א] נתינת המאכל בכלי ממין השני [ב] אם נתבשלו בכלי שאינו ב"י. [ג] הרמ"א בסי' פ"ט כתב דדבר שנתבשל בכלי בשרי בן יומו מ"מ מותר לאכול אחריו חלבי, וא"צ המתנה [ומסתבר דה"ה להיפך דדבר שנתבשל בכלי חלבי מותר לאכלו אחר בשר].

בישול ע"ד כן פרטי דינים

והנה לא נתפרש להדיא בדברי הרמ"א אף בכל אלו מותר אף לבשל ע"ד כן, ובדברי הפמ"ג [ ] מבואר דלענין נתינת המאכל בכלי ממין השני אוסר לבשל ע"ד כן. ולענין אינו בן יומו לכאו' היה מקום לומר דשרי אף לכתחילה, שכן איסור נטל"פ בדיעבד שרי אפילו בטעם ראשון, וכן דין נ"ט בר נ"ט בבישול מתירים בדיעבד, וא"כ שמא בצירוף שניהם יש להקל אף לכתחילה ועי' בא"ח [שנה שנייה פרשת קרח אות י"ג] שנקט כן מעיקר הדין [אף שהחמיר כרמ"א בבישול], אך כתב שהמחמיר בזה תע"ב, וכן הוא נוהג בביתו, וציין לדברי החכמ"א [כלל מח אות ב'] שם מבואר שאסור אף בזה . ועי' ספר פתחי תשובות שבשם הגרי"ש אלישיב.

פרטי דינים בנ"ט בר נ"ט

נ"ט בר נ"ט בחריף

מבואר בדברי הרמ"א דלא אמרי' נ"ט בר נ"ט בדבר חריף, כגון שבשל דבר חריף בכלי בשרי ואח"כ רוצה לאכלו בחלב, ומבואר ברמ"א דד"ז אמור אפילו בכלי שאינו ב"י, ונמצא דדבר חריף חמור בג' דברים: [א] משוה לנ"ט בר נ"ט כטעם ראשון [ב] משוה לטעם פגום דאינו ב"י כאלו הוא ב"י [ג] ועוד יש חומרא דדבר חריף שבולע הוא אפילו בצונן ע"י דוחק הסכין. ומבואר ברמ"א דמטעמים אלו אסור אפילו בדיעבד . ובפ"ת סק"ד הביא דברי מקום שמואל דסבירא ליה דגם דבר חריף מותר בנ"ט בר נ"ט ע"י בישול, [וכל מה שהחמירו בדבר חריף בענין נ"ט בר נ"ט הוא בחיתוך סכין כמבואר בסי' צו] אך מסקנתו דדבר חריף גמור אין להקל כנגד הרמ"א מאחר שכן המנהג, אבל בדבר שיש ספק או מחלוקת אם מקרי דבר חריף [עי' סי' צ"ו] יש להקל בנ"ט בר נ"ט.

נ"ט בר נ"ט בזמן הבישול

דעת החוות דעת [הו"ד בפ"ת] דלא אמרי' נ"ט בר נ"ט אם הוא בזמן הבישול. כגון שבשעת בישול הפרוה בסיר נפלה טיפת חלב על הסיר כנגד מקום גובה המים, והטעם דבכה"ג כיון דמחמירים לומר דהחלב מפעפע חשיב כאלו נפל החלב לתוך המים ממש, הוי כנתינת טעם מן החלב למים ללא הכלי. ובשו"ת בית אפרים חולק עליו. ועי' ערוה"ש.

נ"ט בר נ"ט באוכל

ספר התרומה (הלכות איסור והיתר, סימן סא) דן לומר שכל ההיתר של נ"ט בר נ"ט הוא רק במעבר בכלי ולא באוכל, כגון אם בשל תפו"א עם בשר, ואח"כ בשל התפו"א עם דגים, אסור לאכול הדגים עם חלב וכן נקט השערי דורא (סימן ס) ופסק כן הפמ"ג ובפ"ת הביא דבתשובת שם אריה השיג עליו, ועי' ערוה"ש ס"ג דהסכים לדברי הפמ"ג ובאר דכל מה שטעם שני נקלש הוא רק מחמת בליעת הכלי אך טעם באוכל אינו נקלש.

הדחת כלי בשרי עם חלבי

בדין זה יש לחלק כל נדון לכמה פרטים [א] כלי מקונח וכלי מלוכלך [ב] בן יומו ואינו בן יומו [ג] כלי ראשון, כלי שני ועירוי מכלי שני [ד] חום המים, ובפרט זה העיקר להלכה דבעינן יש סולדת בו דבפחות מזה נקטי' דאין אוסר. ודין זה כולל ב' ציורים [א] הדחת כלי בשרי בתוך כלי חלבי [ב] הדחת כלי חלבי וכלי בשרי יחד בתוך יורה אחת. ויש קצת חילוק ביניהם מחמת המציאות.

מחלוקת הרא"ש וספר התרומה

נחלקו הראשונים באופן שמדיח כלי בשרי עם כלי חלבי ושניהם בני יומן, ושניהם נקיים, דדעת הרא"ש דהכל מותר אך דעת ספר התרומה דהכל נאסר. ויש להדגיש דמחלוקתם הוא דוקא באופן זה [א] שני הכלים נקיים [ב] שניהם בני יומן [ג] שני הכלים נוגעים בו זמנית במים הרותחים [וכשמדיח כלי בשרי בתוך כלי חלבי או איפכא תמיד הוא באופן זה, אך באופן שמדיח כלי בשרי וחלבי בתוך כלי יתכן גם ציור של בזה אחר זה]. וכשחסר אחד מתנאים אלו לא פליגי ויתבאר לקמן הדין בכל מקרה.

ושורש המחלוקת הוא האם לדון ציור זה כנ"ט בר נ"ט, דהבשר נתן טעם בכלי, והכלי נותן טעם במים, ועדיין הוא היתר. או שנדון זה לא חשיב כנ"ט בר נ"ט אלא כטעם שני בחלב [שנתבאר לעיל שאסור, שהרי נולד באיסור], מחמת שתי סיבות [א] יש מגע ישיר בין הכלי הבשרי לכלי החלבי כמובא בב"י בשם תוס' [ב] [גם אם אין מגע בין הכלים] היות ושני הטעמים יוצאים כאחד לתוך המים מתערבים מיד ופוגעים זב"ז [ולא שנותנים תחלה טעם במים ואח"כ פוגעים], ומעתה נעשים נבילה, ואח"כ אוסרים את הכלים. עי' בתוס' בטעמו השני שהובא בב"י, וביתר ביאור בש"ך סק"ה בשם הר"ן. ולהלכה פסק השו"ע כדעת הרא"ש, אך הרמ"א פסק כדעת סה"ת. ועתה יתבארו האופנים בהם אין מחלוקת:

[א] בזה אחר זה

הנה כל הטעם להחמיר בזה הוא דוקא באופן ששני הכלים מפליטים בו זמנית את טעמם לתוך המים, אך באופן שהפליטה היא בזה אחר זה הוי כמו כל נ"ט בר נ"ט דמותר [ולענין אם מותר לכתחילה תלוי במה שנתבאר לעיל בדין נ"ט בר נ"ט בבישול] עי' ש"ך שהביא מדברי השו"ע או"ח תנ"ב דמבואר דלכתחילה מודה השו"ע דיש להחמיר שלא להדיח כלי בשרי וכלי חלבי ביחד.

[ב] אינו נקי

כל המחלוקת הנ"ל היא באופן ששני הכלים נקיים, אך באופן שאחד הכלים אינו נקי א"כ ודאי דלא הוי נ"ט בר נ"ט שכן הטעם יוצא מן הממשות למים, והמים לחלב הבלוע בכלי. ולענין סתם כלי כתב הרא"ש דבדר"כ הכלי איננו נקי ובעי' ששים לבטלו, אא"כ ברי לו שהוא נקי. ומבואר בב"י [בבדק הבית] דדוקא במלוכלך בבשר או בשומן אך אם מלוכלך ברוטב של בשר אינו אסור, דלא כדברי הגש"ד , ועי' ערוה"ש דה"ה אם מלוכלך בתפו"א ושאר תבשילים דינו כמרק ושרי, ע"ש הטעם.

[ג] אחד אינו בן יומו

אם אחד מהכלים אינו בן יומו ושניהם נקיים בזה לכו"ע שרי, בין הכלי הב"י ובין הכלי שאב"י, דכלי הב"י אינו נאסר דבולע רק מאב"י, דהוי טעם פגום שאינו אוסר, והכלי שאב"י ג"כ אינו נאסר שכן בציור זה אין המים נעשים נבילה, ואי מטעם הבליעה שמגיעה מהכלי הבן יומו הרי בזה לכו"ע הוי נ"ט בר נ"ט [ש"ך סק"?].

[ד-ה] מלוכלך ואב"י

אם אחד הכלים מלוכלך [באופן שאין ששים כנגדו] ואחד אינו בן יומו, תלוי בזה: אם המלוכלך הוא שאינו בן יומו הכל אסור, שכן הכלי הבן יומו בולע מהלכלוך וכן להיפך, והכל נאסר, וכמשנ"ת בביאור דברי הרא"ש אך אם הכלי המלוכלך הוא הב"י, א"כ הכלי הב"י אינו נאסר שכן בולע טעם לפגם, אך הכלי האב"י שבולע מהממשות שבכלי הב"י דינו ככלי אב"י שבשל בו מהמין השני שמבואר דינו בסי' צ"ג ס"א ובסי' צ"ד ס", והיינו שנאסר עם ב' המינים מדינא ונאסר גם לבשל בו שאר דברים [פרוה] ממנהגא [ש"ך סק" כפי שבאר הפמ"ג].

כלי שני או אין יד סולדת בו

כל מה נתבאר לעיל הוא דוקא בחום שדינו להפליט ולהבליע דהיינו: [א] בחום שהיד סולדת בו, דבפחות מחום זה אפילו בכלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר [ב] בחום של כלי ראשון אבל בחום של כלי שני אפילו שניהם בני יומן [ומלוכלכים ] כתב הרמ"א שהכל מותר, דלהלכה אין חום כלי שני אפילו שהיד סולדת מבליע ומפליט. ולענין עירוי מכלי ראשון, יתבאר בסמוך. ואמנם כ"ה להלכה, אך בב"י כאן הביא שיטות ראשונים דיש להחמיר אף בכלי שני,

עירוי

בנדון דעירוי יש לחלק בין ב' מקרים [א] עירוי מכלי בשרי על כלי חלבי [ב] עירוי בסתם כלי על כלי בשרי וכלי חלבי כאחד. ורמ"א החמיר בראשון והקל בשני, והאחרונים כתבו דמסתבר לומר להפך כמו שיתבאר. והנה בדין עירוי נחלקו הראשונים אם מפליט ומבליע, ואם מבשל, והאריך הש"ך בסי' ק"ה סק"ה בדינו עירוי וכן הפמ"ג במשב"ז סוסי' ס"ח. ובדר"כ נקטי' כהשיטות דערוי פליט ומבליע כדי קליפה.

עירוי מכלי בשרי על חלבי

באופן שמערה מכלי ראשון בשרי על כלי חלבי כתב הרמ"א דאסור, דקי"ל עירוי מכלי ראשון מבליע כ"ק, והק' האחרונים דהא מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט. ומבואר בדברי הט"ז והגר"א דמ"מ טעם השני של תוס' שייך כאן, דע"י דהעירוי מחבר בין העליון לתחתון ונבלעים הטעמים בו זמנית. וד"ז שייך רק בעירוי שלא נפסק הקילוח. ומ"מ מבואר מדברי החכמ"א [מ"ח אות י"ג] דהוא חומרא בעלמא דמעיקר הדין לא שייך בזה הטעם דתוס'.

עירוי על כלי בשרי ועל כלי חלבי

באופן שמערה מכלי ראשון על כלי חלבי ועל כלי בשרי כתב הרמ"א בשם האו"ה להתיר, ואפילו במלוכלך, והאחרונים הק' דהא קי"ל דעירוי מבשל כ"ק ומפליט ומבליע כ"ק, ותי' הש"ך בדעת הרמ"א דכל מה דעירוי מפליט ומבליע הוא דוקא בבשר כגון תרנגולת, אבל בכלי [שהוא קשה] ל"א דמבליע ומפליט כאחד. אבל דעת הש"ך עצמו דגם בכלי מבליע ומפליט כאחד, והאו"ה שהתיר הוא משום דס"ל דגם בשאר דוכתי עירוי אינו מבשל ואינו מפליט ומבליע כאחד, אבל למאי דקי"ל דעירוי מפליט ומבליע כ"ק אסור, ולכן המערה על כלי בשרי וחלבי כאחד, אם אחד מלוכלך אסור.

עירוי בשניהם נקיים

והוסיף הש"ך דבשניהם נקיים שרי דהוי נ"ט בר נ"ט, אך האחרונים חלקו עליו ואסרו גם בזה, דהוי ממש כנדון דסה"ת, דהעירוי מפליט בו זמנית הטעם מהכלי הבשרי ומהחלבי. והפמ"ג כתב דהש"ך צירף דעת השו"ע שפסק כהרא"ש לדעת האו"ה דכלי שני אינו מפליט ומבליע.