נעילת דלת בשבת

מקורות
משנה:	עירובין י ח
בבלי:	עירובין קא א
ירושלמי:	עירובין י ח
רמב"ם:	שבת כו ח-ט
שולחן ערוך:	אורח חיים שיג ג-ד

באיזו דלת אסור לנעול בשבת משום בונה או מיחזי כבונה, ובאיזה אופן מותר.

המשנה והגמרא

המשנה (עירובין י ח) אומרת שיש כמה סוגים של דלתות שאסור לנעול בהם בשבת את הפתח, אלא אם כן הם גבוהים מן הארץ.
ואלו הם שלושת הדברים שאין נועלים בהם: א. דלת שבמוקצה, שהיא רחבה שמאחורי הבית שמצניעים שם דברים. ב. חדקים שבפרצה, שהם כעין קוצים שסותמים בהם את פרצת הגדר. ג. מחצלת של קנים.

בגמרא (עירובין קא א) מביאה ברייתא שבה מבואר שמותר לנעול בדלת אף אם היא נגררת, ואין צריך שתהיה גבוהה מן הארץ, אלא רק שתהיה קשורה ותלויה, וזה לכאורה דלא כהמשנה.
ונחלקו האמרואים ביישוב הסתירה, לדעת אביי בברייתא מדובר בדלת שיש לה ציר, ולכן התירו אף אם אינה גבוהה מן הארץ, ואילו לדעת רבא אפילו אם אין לה עכשיו ציר, אלא היה לה בעבר ציר, מותר לנעול בה אפילו אם אינה גבוהה מן הארץ.
כן פירש רש"י (ד"ה כשיש) וכן מוכח ברמב"ם (שבת כו ח), אבל הריטב"א (קא א ד"ה אמר אביי) מפרש דברי אביי ורבא שהציר הוא בפתח ולא בדלת, שאז מוכחא מילתא שפתחים אלא קבועים הם ולא פרצות, ולכן אינו נראה כבונה. אמנם דעת הריטב"א יחיאה היא, והזכירו הבית יוסף (ד"ה רחבה).

עולה מהגמרא שצריך אחד משני אופנים על מנת להתיר נעילת דלת בשבת: א. דלת שאינה קשורה ואינה תלויה אבל גבוהה מן הארץ. ב. שתהיה קשורה ותלויה ושיש או היה להם ציר, ואז מותר אפילו אינה גבוהה מן הארץ אלא נגררת.

יש להעיר שלא מדובר בכל דלת, שסתם דלת מותר לפתוח ולסגור ואין חשש מחזי כבונה, אלא כאן מדובר בדלתות כאלו שאין דרך לפתחן תדיר, ודנו בזה הראשונים להלן

טעם האיסור

רש"י (ד"ה כשיה וד"ה כשהיה) מבאר שהטעם שאסור לנעול בדלת אם אינה גבוהה מן הארץ הוא משום מחזי כבונה. אמנם כשיש לה ציר או היה לה ציר אין חשש מחזי כבונה, לפי שניכר שהיא דלת, וגם היא קשורה ותלויה.
עוד הביא רש"י שם שיש מפרשים שהאיסור המדובר במשנה לנעול דלת הוא משום חפירה בארץ, אבל רש"י דחה הסבר זה, שאם כן מה מהני שהיה להם ציר והרי עכשיו אין להם ציר, וגם אתיא רק כר' יהודה שאמר דבר שאינו מתכוון אסור. אמנם ברבנו חננאל משמע כדברי הפירוש שרש"י שלל, שכתב ר"ח שטעם ההיתר בשהיה להם ציר הוא מפני שאז אין סותמים את הדלת בדוחק, וממילא לא נחרץ חריץ.
טעם אחר לאיסור הוזכר במאירי (קא א ד"ה אמר המאירי) בשם יש מפרשים שהחשש במשנה הוא משום טלטול, וכאשר הדלת קשורה ותלויה וגבוהה, הרי זו הכנה ויש עליה תורת כלי.
אולם רוב ככל הראשונים והאחרונים הסכימו להסברו של רש"י, שהאיסור הוא משום מיחזי כבונה. וכן הוא במשנה ברורה (אורח חיים שיג כו-כז), שכתב שכאשר יש היכר ציר, והוא תולה את הדלת בשעה שהוא נועל בה, אז אפילו אם כאשר היא פתוחה היא נגררת, לא מיחזי כבונה. וכן כאשר אין היכר ציר אם היא גבוהה מן הארץ ואינה נגררת, ניכר שהיא דלת ולא מיחזי כבונה.

כמה גבוהה מן הארץ צריכה להיות הדלת

במשנה לא נזכר שיעור למרחק הדלת מן הארץ, אמנם בברייתא המובאת בהמשך הגמרא כתוב 'גובהים מן הארץ אפילו כמלוא נימא', וכן פירש הרמב"ם במשנה שכתב 'באיזה שיעור שיהיה', וכך כתבו גם רוב הראשונים.
אמנם נמצאת גם גירסה אחרת, כפי שמובא בר"ן (בדפי הרי"ף לג ב ד"ה אם אינן) וברבנו יונתן (לג ב ד"ה מתני') ובמאירי (קא א ד"ה אמר המאירי) שכתבו שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים. ומשמע שגרסו כן במשנה. אמנם במאירי בהמשך דבריו מוכח שבברייתא גרס 'אפילו כמלוא נימא' וכנראה הבין שחלוקות הן גם בענין זה.
בטור (אורח חיים שיג) היו גירסאות שבהם נכתב 'אלא אם כן גבוהים מן הארץ ג' טפחים', אבל בבית יוסף (ד"ה ודע) כתב שזו טעות לפי שמפורש בברייתא שלא כן, ושמצא בקצת ספרי טור שלא היה בהם תוספת זו של ג' טפחים.
אמנם הדרישה (ג) כתב לקיים הגירסה בטור, וציין שכן היא נוסחת ר' אברהם מפראג, ושגם בקיצור פסקי הרא"ש (יג) מוזכר ג' טפחים. וכתב שאם היה סובר הטור שבכלשהו סגי, היה לו לציין זאת במפורש, לפי שבסתמא כל תוך ג' טפחים כארעא סמיכתא הוא.
ולעניין יישוב לשון הגמרא שנקטה 'כמלוא נימא' ביאר הדרישה, שזה חוזר על הרישא של הברייתא שאמרה 'בזמן שקשורים ותלויים' דאז לא בעינן ג' טפחים אלא כל שתלוי סגי. אבל החלק השני של הברייתא שאמרה 'גבוהין מן הארץ' (שזהו תנאי בפני עצמו, כמבואר בתירוץ רבא בגמרא) בזה בעינן ג' טפחים. וכתב שכן מבואר מתוך דברי אביי ורבא שכשהזכירו בתירוציהם 'גבוהים מן הארץ' לא אמרו 'אלא כמלוא נימה'.

בירושלמי (עירובין י ח) כתוב להדיא על המשנה שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ ג' טפחים, ואם לאו הרי היא כארץ ואסור.

בשלחן ערוך (אורח חיים שיג ג) סתם דבריו וכתב שצריך שתהיה הדלת גבוהה מן הארץ, וכוונתו לכאורה כמו שכתב בבית יוסף שאפילו בכלשהו סגי. וכן כתב המשנה ברורה (כז) כתב בפשיטות שאפילו גבוהים כמלוא נימא שרי, כיון שאינו נראה כבונה בנעילה זו, כיון שאינו נגרר.

סתירה מסוגיית פקק החלון

הרי"ף (עירובין לג ב) העתיק את הגמרא כצורתה, ומבואר שסובר כן להלכה.
הרז"ה במקום העיר על דבריו, שלכאורה ממה שהצריכה הברייתא שיהיה קשור ותלוי, הרי זה נגד מה שפסקה הגמרא לגבי פקק החלון שאין צריך קשור ותלוי, ועל כרחך צריך לומר שהמשנה והברייתא כאן הם לא להלכה, ואין צורך לא בקשור ותלוי ולא בגבוהה מן הארץ, אלא רק שהתקינו לשם כך. אמנם בעל המאור הרגיש בקושיה שיש על דבריו, שאם כן למה לא תירצה הגמרא את הסתירה בין המשנה לברייתא בפשיטות, לומר שהברייתא היא כר' אליעזר שמצריך קשור ותלוי והמשנה כרבנן. על זה כתב בעל המאור תירוץ, שהברייתא בלאו הכי סותרת את עצמה שכתוב בה גם שהדלת נגררת וגם שהיא גבוהה מן הארץ, ולכן בכל מקרה היה צורך להעמיד אותה בשיש או בשהיה לה ציר, וכתירוצי אביי ורבא.
עולה מדברי בעל המאור, שסובר הוא להלכה שבדלת האמורה בסוגיה אין צורך לא בקשור ותלוי ולא בגבוהה מן הארץ.

אבל הרמב"ן במלחמות חלק עליו ותמה איך ייתכן לדחות סוגיה שלמה מן ההלכה בלא ראיה, וכתב שאם כדבריו שהמשנה אתיא כר' אליעזר, לא היה לה לגמרא להקשות סתירה מהברייתא למשנה, שהמשנה היא כר' אליעזר שסובר שצריך שתהיה גבוהה מן הארץ. אלא היה לגמרא להקשות על הברייתא עצמה דאתיא דלא כמאן, שר' אליעזר מצריך גבוהין מן הארץ, ור' יהודה לא מצריך תלוי כלל, ולר' יוסי שרי בכל מקרה כיון שתורת כלי עליהן. אלא סובר הרמב"ן שסוגיה זו אין לה ענין עם מחלוקת ר' אליעזר וחכמים גבי פקק החלון, שכאן יש דין כלי עליהם ואינם צריכים קשירה מצד זה, אלא כיון שרוצה לסתמן בקביעות בעינן הכירא שלא יהיה נראה כבונה, ולכן צריך שיהיה נראה כפתח מאחד מהתנאים, שיהיה קשור ותלוי או שיהיה לו היכר ציר או גבוה מן הארץ.
גם הראב"ד (כתוב שם לג ב) דחה דברי הרז"ה, וכתב שודאי הסוגיה כאן היא לדברי הכל. אלא הטעם שבעינן קשור ותלוי או היכר אחר, הוא מפני שדלתות אלו אין רגילים בהם תדיר, ולכן יותר נראה כבונה וכסותם פרצתו בשבת. וכן כתב גם ברא"ש בשמו ושיותר נראין דבריו מדברי הרז"ה, שדלת של מוקצה ופרצה הם תוספת אוהל קבע ולא עראי שהרי אינו עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים. ובאמת אם היה הפתח קבוע ותדיר לכניסה ויציאה, מותר לנעול בו אף שאינו גבוה מן הארץ.
גם מדברי הרמב"ם (שבת כו ח) שהביא משנה וגמרא זו להלכה, משמע שדווקא במקומות אלו -פרצה, מוקצה וכד', בעינן היכר ציר ותליה או שגבוהים מן הארץ.

הבית יוסף (שיג ד"ה ופתח העשוי) הביא דברי הרא"ש, והוסיף שמדברי רש"י (קג א ד"ה הדלת) לא נראה שסובר כהראב"ד והרא"ש בזה, שרש"י כתב שהסיבה שנקט התנא דלת שבמוקצה היא מפני שאין בעל הבית חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי. ודייק הבית יוסף מדבריו שאם כן אפילו שאר דלתות שאין בעל הבית מקפיד לתלותן, הדין כן, אלא שנקט מוקצה משום אורחא דמילתא.
אמנם רש"י כתב שהסיבה שאין בעה"ב מקפיד לעשות כן, היא מפני שאין משתמשים בה תדיר. ומשמע שאם כן משתמשים תדיר, אז כן עושים דלת תלויה ומותר, וזהו ממש כדברי הראב"ד. וכן כתב הבית חדש (ד"ה ומ"ש שאין נכנסין) לחלוק על הב"י בזה, מפני שהשמיט דברי רש"י אלו שאין משתמשים בה תדיר. אמנם אפשר שהב"י למד שמ"מ עיקר הנקודה ברש"י היא מה שאין בעה"ב מקפיד לעשות דלת תלויה, ולכן אף בשאר מקומות שאינן מוקצה, הדין כן, וכן נראה דעת הטורי זהב (ג) בהבנת הבית יוסף, שהסכים עמו, וכן ביאר הפרי מגדים (משבצות זהב ג), וגם העיר על דברי הב"ח שהב"י לא נעלמו ממנו דברי רש"י שאין משתמשים בה תדיר, שהרי העתיקם לעיל מיניה (ד"ה רחבה).
גם הגר"א (כא ד"ה אפילו) סובר בדעת רש"י כמו שכתב הבית יוסף שאיירי בכל דלת, והוסיף שכם היא גם דעת התוספות (ד"ה דלת).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (אורח חיים שיג ג) פסק להלכה את דברי הגמרא ע"פ דברי הראב"ד והרא"ש, שדלת של רחבה שאחורי הבתים, שאין פותחים בה תדיר, וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת, מותר לנעול בהם על פי אחת האפשרויות: א. אם יש להם היכר ציר אז אפילו נגררים בארץ מותר לנעול בהם ובלבד שקשרם ותלאם. ב. אם אין להם היכר ציר ומעולם לא היה להם ציר, אין נועלים בהם אלא אם כן גבוהים מן הארץ. וסיים השלחן ערוך שפתח העשוי לכניסה וליציאה תדיר, מותר לנעול בו אפילו לא היה לו ציר מעולם ואפילו אם הוא נגרר.

כמה זמן נחשב פתח תדיר

כתב התוספת שבת (ט) שכניסה ויציאה תדיר שאמר השלחן ערוך, נראה שהוא לאחר שלושים יום, כמו לענין אבילות, שאחר ל' יום הוי שמועה רחוקה, וכן כאן כל שאינו נכנס ויוצא אלא לאחר ל' יום חשיב שאינו תדיר ובעינן היכר ציר וכנ"ל. ולדבריו הסכים הביאור הלכה (ד"ה שאין).

דלת אלמנה

בהמשך הגמרא (עירובין קא א) מובאת ברייתא בשם ר' חייא האומר שדלת אלמנה הנגררת אין נועלים בה בשבת. ובגמרא שם מובאים שני פירושים מהי דלת אלמנה. פירוש הראשון אומר שהיא דלת 'דחד שיפא', ופירוש שני אומר ש'לית לה גשמה'. וטעם האיסור כתב רש"י (ד"ה דחד) שהוא משום מיחזי כבונה, וכן כתבו שאר ראשונים, שכשנועל בדלת אלמנה (לפי הפירושים השונים כדלהלן) אינו נראה שהיא דלת אלא שהיא תוספת לקיר.

הרי"ף (לג ב) שהעתיק דברי הברייתא להלכה, גורס דלת אלמנה 'שאינה נגררת', אבל בהגהות חו"י במקום הגיה שצ"ל נגררת. אמנם המאירי (קא א ד"ה ודלת) קיים הגירסה שלפנינו ברי"ף שאיירי בדלת שאע"פ שאינה נגררת אין נועלים בה. ויתבאר להלן.

פירושי הראשונים לדלת אלמנה

רש"י (ד"ה דלת וד"ה דחד וד"ה גשמה) כתב שדלת אלמנה היא דלת שאלמנה מתיקוניה, כלומר דלת העשויה מקרש אחד (חד שיפא) או דלת שאין בה בריחים המחברים אותה (לית לה גשמה). וכן פירשו הר"ן (בדפי הרי"ף לג ב) והריטב"א (קא א ד"ה מאי) והתוספות רי"ד (קא א פסקים) וכתב שדרכם היה להכין דלתות משני קרשים ולחברם באומנות, ולכן כשהיא מקרש אחד אינו נראה כדלת.

רבנו חננאל (קא א ד"ה ה"ד) פירש דחד שיפא שהוא מלוח אחד, והוסיף שיש גורסים 'שיכא' מלשון צמידים, ופירושו שאינה נצמדת משני צדדיה. ובפירוש 'גישמא' כתב רבנו חננאל שהוא בית קיבול של ציר כמלבן שיורד למטה ומשתקע בארץ.
כפירוש זה כתב גם הרי"ף (לג ב), 'דחד שיפא' הוא שיש לה לוח אחד, והסביר שזה בא מלשון 'שבב', שפ"א ובי"ת מתחלפות. ובפירוש הלישנא השניה בגמרא 'דלית לה גשמה', פירש הרי"ף 'גישתמא' שהיא אסקופה התחתונה של הדלת, שכיון שאין לה אסקופה, מורידים את הדלת לארץ, וכשרוצים לפתוח עוקרים אותה, ולכן אין נועלים בה בשבת. כהסבר הרי"ף העתיק גם הרא"ש (י יג). כפירוש זה כתב גם המאירי (ד"ה ודלת) וביאר שהיות ואין לדלת משקוף למעלה ואיסקופה למטה להיות הדלת חובטת בו, אין שם דלת עליה. גם ברמב"ם (שבת כו ט) כתוב שהאיסקופה מוכיחה שדלת זו היא כלי המוכן לנעילה, והוי כנגר שיש בראשו קלוסטרא המוכיח עליו שהוא כלי המוכן לנעילה.

יש להעיר שהרמב"ם (שבת כו ט) אמנם העתיק להלכה גמרא זו ופירש בה כפירוש הרי"ף, אך פסק להלכה כשתי הלישנות לקולא, כלומר שדלת שהיא מלוח אחד אינו אסור לנעול בה אלא אם כן אין לה איסקופה למטה, אך אם יש לה איסקופה למטה נועלים בה אף שהיא מלוח אחד. אמנם בדברי הרי"ף עצמו הדבר אינו מוכרע שהוא העתיק את שני הפירושים ולא פירש אם צריך את שני התנאים על מנת להתיר, או שכוונתו כהרמב"ם שבאחד מהם סגי.

היחס בין דלת אלמנה למחצלת של קנים

הפוסקים דנו ביחס בין דברי הברייתא לגבי דלת אלמנה, לבין הסוגיה לעיל בענין מחצלת של קנים ודלת של מוקצה, האם מדובר באותו מקרה, ומה מתחדש בעצם בדין זה של דלת אלמנה.
בכמה נקודות דנו בענין זה: א. האם מדובר גם כאן בדלת שיש לה היכר ציר. ב. האם מדובר בדלת הנגררת או שאינה נגררת. ג. האם מדובר בדלת שנכנסים ויוצאים בה תדיר או רק לעיתים רחוקות כדלת שבמוקצה.

יש לה או אין לה ציר -

כתבו התוספות (קא א ד"ה דלת) שהסוגיה מדברת בדלת שיש לה ציר, כי הרי באין לה ציר כל דלת אסור לנעול בה, ולאו דווקא אלמנה כמבואר לעיל בסוגיה. כן הוא גם בתוספות הרא"ש (ד"ה דלת), וכן כתב הטור (אורח חיים שיג) שדלת אלמנה אפילו יש לה ציר אין נועלים בה, וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (שיג ד).

אבל הרשב"א (קא א ד"ה דלת) תמה על זה, מי גרע מקנקן הנגרר שאמרו בברייתא שיש להם ציר ואע"פ שהן גבוהים נועלים בהם. אבל לאידך גיסא תמה גם על שיטת הראב"ד (דרוש מקור) שכתב שאיירי הכא באין להם ציר, מה שונה דלת זו משאר דלתות דבעינן היכר ציר.
הריטב"א (קא א ד"ה תני) יישב קושיית הרשב"א, וכתב שקנקן ומחצלת אין חסרים ממלאכתן כלום ולכן אינו נראה כבונה, אבל דלת אלמנה זו שלא נגמרה מלאכתה, אינו נראה כפותח וסוגר בדלת אלא בדף בעלמא ומיחזי כבונה. וכעין זה כתב מדנפשיה בטורי זהב (שיג ד) שאע"פ שבמחצלת של קנים מועיל היכר ציר, הכא לא מועיל מפני שאין לדלת זו צורת הפתח כשאר פתחים, ונראה כבונה וסותם במקום הפתוח, שכיון שהוא מלוח אחד טפי מיחזי כבונה, מה שאין כן במחצלת של קנים שאין רגילות לבנות בה, שם מועיל היכר ציר.

בספר מרכבת המשנה (חעלמא) על הרמב"ם (שבת כו ט), כתב שהרמב"ם חולק על התוספות וסובר שאף באין לה ציר נועלים בה, שאם יש לה ציר הרי תורת כלי עליה ונועלים בה אפילו היא אלמנה. אלא הכא מיירי באין לה ציר, ובדלת שאינה נגררת (וכגירסת הרי"ף), וזהו הטעם שבעינן איסקופה מלמטה, שהיא לה לבסיס באופן שתפתח ותנעל כדרכה. אבל דלת העשויה משתי לוחות, נועלים בה אפילו אין לה ולא היה לה ציר מעולם.

נכנסים ויוצאים בה תדיר -

כתב הבית חדש (ה) לדייק מדברי התוס' (ד"ה דלת) שכל האיסור בדלת אלמנה הוא דווקא בשאין נכנסים ויוצאים בה תדיר, דומיא דמחצלת של קנים וכיו"ב לעיל. אבל דלת שמתמשים בה תדיר, אפילו לא היה לה ציר מעולם ואפילו מלוח אחד ואין לה איסקופה, נועלים בה. ובמגן אברהם (ח) הסכים לדברי הב"ח להקל.
אמנם בביאור הגר"א (כא ד"ה אפילו) מתבאר שתוס' כלל לא סבירא ליה לחלק בין דלת שנכנסים בה תדיר לדלת שנכנסים בה לפרקים, גם בסוגיה לעיל גבי דלת שבמוקצה.

נגררת או אינה נגררת -

לפי הגירסה שלפנינו בגמרא מדובר בסוגיה בדלת אלמנה הנגררת. וכן היא גירסת התוספות (קא א ד"ה דלת) ורוב הראשונים. ולפי זה יש להשוותה לדלת שבמוקצה ומחצלת של קנים, שגם שם איירי בנגרר, וטפי מיחזי כבונה.
אמנם כבר הובא לעיל גירסת הרי"ף (לג ב), ושכן הסכים גם המאירי לגירסה זו, שגורס דלת אלמנה שאינה נגררת, וזה פחות מיחזי כבונה. ועל על פנים לפי זה אין להשוותה כלל לדלתות המדוברות בסוגיה לעיל, לפי שבהן יש חשש מיחזי כבונה משום שהן נגררות.

לאור כל זה מתבאר שיש כאן שני פירושים שונים להסבר היחס בין דלת אלמנה לדלת שבמוקצה.
לפי שיטת התוס' וסייעתו, שפירשו שודאי מדובר בדלת שיש לה ציר, שהרי בין לה ציר כל דלת אין נועלים בה, מבואר שזו אותה סוגיה, אותה בעיה של מיחזי כבונה, משום שמדובר בדלת נגררת וכאן אפילו יש לה ציר אסור משום שהיא דלת אלמנה וטפי מיחזי כבונה. וכן מבואר מדברי הב"ח שהובא לעיל, שהסביר שכל הבעיה בדלת אלמנה היא רק אם אין נכנסים ויוצאים בה תדיר, שאם לא כן הרי מבואר בסוגיה לעיל שכל דלת שנכנסים ויוצאים בה תדיר, אין בה חשש מיחזי כבונה.
לעומת זאת דעת הרי"ף, וכן מבאר המרכבת המשנה גם בדעת הרמב"ם, היא שמדובר בדלת שאינה נגררת, ומצד זה אין חשש מיחזי כבונה, אלא שבגלל שהיא דלת אלמנה (לכל חד מן הפירושים כדאית ליה) יש חשש מיחזי כבונה אפילו שאינה נגררת. ולפי זה ענין הציר לא מעלה ולא מוריד, דהגם שיש היכר ציר, מ"מ כיון שאין דרך לנעול בדלת כזו, מיחזי כבונה. ולאור זאת ייתכן שלא מדובר דווקא בדלת שנכנסים ויוצאים בה לעיתים רחוקות, אלא בכל דלת, שכיון שהיא מלוח אחד או שאין לה איסקופה התחתונה, אין נועלים בה.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך כתב להלכה שדלת העשויה מלוח אחד או שאין לה איסקופה התחתונה, אין נועלים בה אפילו יש לה ציר. וזהו כדברי הרי"ף והרא"ש בפירוש המילה 'גישמא', ופסק כשתי הלישנות לחומרא ודלא כרמב"ם.

בביאור הגר"א (כא ד"ה אפילו) תמה על דברי השלחן ערוך, שפסק כדברי התוס' שאפילו יש לה ציר אסור, וזה אתיא לפי גירסת רש"י ותוס' שגורסים דלת אלמנה 'נגררת', אבל לגירסת הרי"ף שמדובר בדלת אינה נגררת ואינה קשורה (שהרי כתב שכשפותחים שומטין ועוקרין אותה), ודאי ציר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי ציר אינו מועיל בדלת שאינה קשורה, כמבואר בסוגיה לעיל. לכן כתב הגר"א שהרי"ף לשיטתו אזיל, שדווקא ברחבה ומוקצה בעינן ציר לפי שאין נכנסים ויוצאים תדיר, אבל הכא מיירי במקום שנכנסים ויוצאים תדיר, ולכן אפילו אינה קשורה ואין לה ציר מותר, אם לא שהיא דלת אלמנה. וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם, שדווקא דלת אלמנה הכא אסור, ומדובר בכל פתח ולאו דווקא במוקצה.

המשנה ברורה כתב (ל) שהשלחן ערוך מדבר בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר, ואפילו הכי אסור. וזהו כדברי הרי"ף והרמב"ם, ודלא כהבית חדש. אמנם הסכים להלכה (לא) שבפתח כזה ניתן להקל שרק אם יש תרתי לריעותא, כלומר גם שהדלת מלוח אחד וגם שאין לה איסקופה התחתונה, רק אז אסור לנעול בה. וזה על פי המגן אברהם שהובא לעיל. ולכן כתב גם (לב) שאם הדלת קשורה ותלויה, אף שנגררת בארץ, מותר לנעול בה, מפני שמדובר בדלת שנכנסים ויוצאים בה תדיר, ולכן לא מיחזי כבונה כשקשור ותלוי, אפילו שהיא דלת אלמנה. אמנם בשער הציון (כג) הוסיף שלפי מה שהסכים השולחן ערוך לגירסת התוס' שאיירי בנגררת, צריך לומר שמחמיר הוא יותר וסובר שאף אם הדלת קשורה, כיון שהיא נגררת, אסור לנעול בה אם אלמנה היא, דעל כל פנים מיחזי כבונה.