עשרה טפחים בנר חנוכה

בס"ד

א. מקור בדברי הגמרא

איתא בגמרא בשבת (כא, ב): "גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני (-ונדלק הפשתן בנר שהיה בחנות החנוני), והדליק את הבירה (-והדליק החנות)- בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ (-מחוץ לחנות)- חנוני חייב (-על הפשתן שהוזק לבעל הגמל). רבי יהודה אומר: ב(מקרה של) נר חנוכה - פטור. אמר רבינא משום (-בשם) דרבה זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך (-בתחום הגובה של) עשרה (טפחים). דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה (-שאם יעלה על דעתך שניתן לשים את נר חנוכה אפילו במקום שהוא למעלה מעשרה טפחים) - לימא ליה (-יאמר לו בעל הגמל לחנוני:) היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! (-הייתה צריך לשים את נר החנוכה גבוה יותר, ולא להזיק גמל ורחבו, ובעצם מטעם זה סבר ר' יהודה שפטור בנר חנוכה.) - ודילמא (-אין מוכרח לומר את סברת רבינא אליבא דר' יהודה, אלא ניתן להסביר באופן שונה): אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה (-אם ישים החנוכייה לעלה מעשרה טפחים, יש לחשוש שמא משום הטירחה כלל לא ידליק נר חנוכה, וזהו בעצם טעמו של ר' יהודה שאמר שבנר חנוכה פטור)".

רש"י: "בעל גמל חייב - שלא היה לו להגדיל בחבילתו (באופן כזה) שתכנס לחנות. בנר חנוכה פטור - (ה)חנוני, שברשות פירסום מצוה הניחה שם.

זאת אומרת - הא דקתני בנר חנוכה פטור".

על פניו נראה שרבינא ניסה להביא סברא לשיטת רבי יהודה אך לא עלה בידו משום שדחו אותו, וממילא ישנו צד אחר לומר את סברתו, ואין מוכרח לומר ששיטתו שצריך לשים את נר החנוכה בתחום גובה עשרה טפחים.

ב. פסיקת הראשונים בדין עשרה טפחים אך מ"מ כשרואים את שיטת רוב הראשונים על הסוגיא לא נראה שכל כך פשוט להסיק שסברתו של רבינא בשם רבא נדחית, ואף להיפך: שיטת הרא"ש: "'אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה [להניחה] בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניחו למעלה מגמל ורוכבו. דילמא אי מטרחת ליה אתי לאימנועי ממצוה'. אף על גב דדחי ליה מצוה להניחה למטה מעשרה. כדאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ומצוה להניחה למטה מעשרה".

הרא"ש סבור שלמרות שרבינא נדחה יש לומר כשיטתו, שאין לשים למעלה מעשרה טפחים, אלא בתוך עשרה טפחים וכן פירש רבינו חננאל. ומה גם, שיש בדבריו טעם לגבי פרסומי ניסא, שהרי בדרך כלל עמ"נ להאיר שמים את מקור האור במקום גבוה כדי שיאיר טוב, ואילו כאן כששם את נר החנוכה בגובה עשרה טפחים שהוא גובה נמוך אדם הרואה זאת יתמה ומתוך כך ייזכר שהיום הוא חנוכה. אך עדיין לא מובן דיו מדוע בכל זאת יש לפסוק את רבינא להלכה.

שיטת הר"ן: "לענין הלכה פסק ר"ח ז"ל כרבינא, דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחו בגמרא בדרך דילמא בעלמא. וכן פסק הר' יונה ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל לא כתבה".

מוסיף הר"ן טעם נוסף לומר כשיטת רבינא: אין לדחות דבר שנאמר ע"י רבינא בשם רבא בדחיית "דילמא" בעלמא, שדחייה זו אין לה די תוקף לדחות אמורא כמו רבא .

שיטת הרשב"א: "ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דאמר משמיה דרבא, דלא שבקינן מאי דאיפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא, וכן פסק ר"ח ז"ל וכן פסק רבינו הרב נ"ר". כמו כן פסקו הסמ"ג והסמ"ק .

שיטת הרמב"ם: אך לעומת זאת, לא כן פסק הרמב"ם, אלא השמיט מכל וכל את דין עשרה טפחים. ולכאורה משום דחיית הגמ' למסקנא .

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה (פרק ד הלכה ז): "נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניח למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר ". אכן לא נראה כלל מהלכה זו שהרמב"ם התייחס לדין עשרה טפחים. ולפיכך יש לעיין יותר בדברי הרמב"ם עמ"נ לברר את פסיקת ההלכה לשיטתו לגבי דין עשרה טפחים:

רמב"ם הלכות נזקי ממון (פרק יד הלכה יג): "גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור". משמע לגמרי מדברי הרמב"ם שלא פסק כר"י, אלא פסק שאף בנר חנוכה החנוני חייב. וכן עוד ראיה לדבר מפירשו על המשנה (בבא קמא פרק ו, משנה ח): "אין הלכה כרבי יהודה". לפיכך, יש לברר כאיזו שיטה כן נקט הרמב"ם. ישנם שני אופנים לבאר שיטתו: אופן א: אכן הרמב"ם קיבל את דחיית הגמרא על דברי רבי יהודה ומשום כך השמיט את דין עשרה טפחים . אופן ב: יש להניח שהרמב"ם לא פסק כך משום שקיבל את דחיית הגמרא, אלא פשוט סבר שאת דברי רבי יהודה לא ניתן לקבל להלכה, וסבר כשיטה אחרת החולקת מפורשות על ר' יהודה. ושיטה זו היא שיטת חכמים שחלקו במפורש על ר' יהודה בירושלמי: "מתני': גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועובר בר"ה נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח החנווני את נירו מבחוץ החנווני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: גמ': תני רבי יודן בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות, וחכמים אומרין בין כך ובין כך חייב. כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חניותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב". אך מכל מקום ישנם קשים בב' אופנים אלה: הקושי באופן א: אם הרמב"ם הסיק את הדחייה ומשום כך לא הסכים עם שיטת רבי יהודה, מדוע לא כתב כלל את דין עשרה טפחים בהלכותיו, כיצד הוא מסתדר עם מה שנאמר בהלכות נזקי ממון? והרי שם נאמר במפורש שהחנוני חייב ולא כשיטת רבי יהודה. הקשיים באופן ב: אם הרמב"ם סבר כשיטת חכמים כדאיתא בירושלמי, מדוע לא אמר את טעמם הרגיל שנאמר בגמרא אצלנו? (שהיה לו להניחו למעלה מגמל ורוחבו.) ולעומת זאת כתב טעם אחר בהלכות נזקי ממון: "ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור"? ועוד, אם הלכה כחכמים, יוצא שדברי רבינא בשם רבא הם לא נאמרים כלל לגבי דין ההלכה ואינם נכונים.

ע"פ דברי הירושלמי המובאים לעיל בצד ב, יש לתרץ את שני הקשיים הבאים על צד ב: תירוץ קושיא א: "כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חניותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב" וטענתו של עובר האורח שנתקל והוזק בסוכה כלפי בעל הסוכה הוא שהיה לו לישב ולשמור שאף אחד לא ינזק בה . וממילא אימץ הרמב"ם טעם זה מדין סוכה. תירוץ קושיא ב: מתוך דברי רבינא ניתן להבין גם את טעמם של חכמים, (שהיה לחנוני להניח נרו למעלה מגמל ורוחבו.) וממילא כוונת רבינא היתה גם להראות בכך את טעמם של חכמים, והוא אינו סובר שלא כפי ההלכה.

ג. פסיקת השו"ע והקושי בדבריו או"ח סימן תרעא סעיף ו: "מניחו למעלה מג' טפחים , ומצוה להניחו למטה מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מי"ט, יצא, אבל אם מניחו למעלה מכ' אמה לא יצא". נשמע מדברי השו"ע שסובר כשיטת האומרים שמצווה להניחה בתוך עשרה טפחים. אך אין זה מסתדר עם דבריו בחושן משפט (הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יב): ששם פסק ממש כשיטת הרמב"ם: "גמל שהוא טעון פשתן, ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה, בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. ואם הניח החנוני נרו מבחוץ, הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל, ואפילו הוא נר חנוכה, שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק". ועל כך יש להקשות כמו מי פסק, מצד אחד פסק באו"ח כר' יהודה ומצד שני בחושן משפט פסק כחכמים .

ד. תירוצי האחרונים תירוץ הפרי מגדים: אשל אברהם או"ח הלכות חנוכה (סי' תרעא סע"ו): "ומשמע אף עתה שנהגו להניח בפנים בטפח הסמוך לפתח, כבסעיף ז וסעיף ח, עדיף טפי להניחו בחלון, דמצוה מן המובחר בתוך עשרה טפחים. ולמדקדקים כמו שכתב הב"י, אבל למעלה מעשרה טפחים נמי יצא".

מתרץ הפרי מגדים שמה שאמר שמצווה להניחה מתוך עשרה טפחים הוא מצוה מן המובחר, ומה שכתב שמניחה למעלה מעשרה כוונתו שיצא בכך ואין זו מצווה מן המובחר.

תירוץ השערי תשובה: שערי תשובה (או"ח הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ו): "...דלאו מטעם הנ"ל לאנוחי למעלה מגמל ורוחבו אתי עלה, אלא אפילו אם מצוה להניחה תוך יו"ד טפחים וברשות קעביד, אפילו הכי אם הוזק חייב...".

משמע שלשיטתו אף חכמים סוברים שצריך להניח בתוך עשרה טפחים, ואילו כל מה שאמרו שחייב הוא משום שהיה צריך החנוני לישב ולשמור. וממילא מתורצת שאלתינו על השו"ע שכתב שמצוה להניחה למטה מעשרה טפחים, שכוונתו היא אף אליבא שיטת חכמים.