קריעה על חורבן ערי יהודה ירושלים והמקדש
| בבלי: | מועד קטן כו א |
| רמב"ם: | תעניות ה טז |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תקסא; יורה דעה שמ |
בגדר החיוב לקרוע על ראיית ערי יהודה, ירושלים והמקדש בחורבנן, ומה שיש לומר בשעת הקריעה.
טעם הקריעה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בדיני קריעה על מת מצאנו כמה טעמים לקריעה, ויש ללמוד משם לעניינינו, מה טעם תקנת הקריעה על ערי יהודה, ירושלים והמקדש, ומתוך הבנת הטעם תהיינה השלכות למעשה.
הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף, ענין הקריעה ד"ה מועד קטן כד) כתב שבקריעה על תלמיד חכם שמת יש הוספה בכבודו: "מוסיפין בכבודם של תלמידי חכמים". ובמסכת שמחות (ט, ו) עסקו חכמים באדם הקורע "לשם כבוד" והרמב"ן הסביר שקריעה שאינה מחוייבת אלא רשות, נעשית לשם הכבוד. כנראה שכוונת הדברים היא שקרה דבר שראוי להצער עליו, התרחש אובדן והאדם שקורע נוטל חלק שותפות באובדן. השתתפות זו הינה אות כבוד. ולפי זה, נאמר אנו לגבי קריעה על חורבן ערי יהודה וכו', שאבדו וחרבו ואנו כאות להשתתפות מחסרים גם מאיתנו את הבגד.
הגדרה נוספת עולה מהירושלמי (מועד קטן ג, ח) העוסק בקריעה על מות אב ואם שחמורה היא וצריך לקרוע עד שמגלה את ליבו (וחמורה בעוד כמה פרטים). סיבת הייחודיות בקריעה זו היא "מפני שבטלה ממנו מצות כבוד". אפשר להבין שיש כאן טעם כללי למצות קריעה, שבטלה מהאדם מציאות קרובה לו וטובה, וביתר שאת הדבר מתחזק באב ואם שבטלה מהאדם מצוה יקרה של כיבוד הורים. אולם, אפשר להבין שעיקרה של קריעה מסיבה אחרת ואילו על אב ואם נוסף טעם חדש, שבטלה ממנו מצות כבוד.
הברייתא (מועד קטן יד, ב) מביאה הלכה שמקרעין את הבגד על מת, גם לילד קטן, וזאת "מפני עגמת נפש". ובמיוחס לרש"י ביאר שזהו כדי שיבכו הסובבים שרואים זאת ובכך ירבה כבודו של המת (בבכי), ובדומה כתב בתורת האדם להרבות את ההספד. כלומר הקריעה באה לעורר צער על המצב הטראגי, ובנידון המת, על אבדן הנפש. יש להדגיש שממקור זה, על פי הפירוש הנ"ל (לא מצאתי פירוש אחר בראשונים), עולה שעיקר הטעם של קריעה אינו זה, ורק אצל קטן שאינו חייב במצוות אלו ישנו טעם זה המשפיע על הסובבים. בספר עיקרי הד"ט (יורה דעה לו, ג) כתב להוכיח מדברי רש"י שסיבת הקריעה על ערי יהודה וכו' היא להרבות צער, אך כאמור אין הכרח בדברים אלו.
ומדברי הרדב"ז (ב, תרמו) עולה שלאור ראיית המקומות החרבים יש עגמת נפש, וחכמים נתנו לכך ביטוי הלכתי שהוא אמירת פסוק וקריעת הבגד. מחמת התעוררות הצער שעל ידי הראייה יש לקרוע, ולא להיפך שתפקיד הקריעה לעורר צער.
על דרך הפנימיות, כתב בספר מעבר יבוק (מאמר ג, פרק ט, דף קטז) שקריעה על מת מסמלת התפשטות הגשמיות, ועל כן מצוה זו הינה סביב מיתתו של אדם שנשמתו עולה ומתנתקת ממשכן הגוף למקורה, התפשטות הגשמיות. לפי זה, נאמר אנו לגבי קריעה על חורבן ערי יהודה וכו', שאפשר שאנו מבטאים שבטלה מאיתנו השראת השכינה בקרבנו, ונפרדה מאיתנו בעלותה לגנזי מרומים עד יפוח היום ונסו הצללים.
ובספר הלכות קטנות (א, קטז) כתב מדנפשיה טעם למצוות קריעה – שלא תטרף דעתו של הקרוב מסיבת המוות והצער הגדול, ועל כן רצו להסיח דעתו של האדם מהבהלה על מתו לדבר אחר "שישים דעתו באיבוד ממונו". וקשה על דברים אלו בתרתי: בסברא ובקרא. מבחינת הסברא, מה הועיל בכך שישים האדם דעתו באיבוד ממונו, ועתה תטרף דעתו ביתר שאת, גם אבדן הנפש עליו וגם אבדן הממון, וכי יגמר הצער על הבגד עד כדי השכחת המת?! ומבחינת המקורות, הרי תקנו קריעה גם על אדם שאינו קרוב כגון רבו, חכם, אדם כשר ושמועות רעות כגון מלחמה או שמיעת קללת ה' או על ס"ת שנשרף או על חורבן ערי יהודה ירושלים והמקדש (פירוט הדינים ביורה דעה שמ) ובאלו (מלבד אחד או שנים) לא שייך טעמו של ההלכות קטנות. ושכן הקשה עליו הבית יהודה (יורה דעה כו) וביאר שטעם מצות הקריעה להרבות בצער, ושכן הוא בכל חיובי הקריעות הנ"ל.
שיטה נוספת היא של הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה ה, לז), שאין לחפש כלל טעמים, כיוון שהקריעה נלמדה מהפסוקים, וההלכה לא תשתנה לפי טעם כזה או אחר, וזה לשונו: "ואף אם אמת גם להטעמים איזה שיהיה, אינו נוגע זה לדינא, כדחזינן כמה דינים שלא שייכי הטעמים, כהא דהקריעה צריך להיות דווקא מעומד, שלכן אין לומר מעצמנו דינים בשביל הטעמים".
סיכום טעמי הקריעה[עריכה | עריכת קוד מקור]
1. לשם כבוד. 2. בקריעה על אב ואם – אבדה מצות כיבוד הורים. 3. עגמת נפש – לעורר צער ובכי. 4. עגמת נפש – לאחר שהתעורר אצלו הצער בראות החורבן, אז קורע. 5. ביטוי וסמל להתפשטות הגשמיות. 6. להסיח את הדעת מהאבל לדבר אחר. 7. אין להביא טעמים גם אם ישנם טעמים מסתברים.
ערי יהודה, ירושלים והמקדש[עריכה | עריכת קוד מקור]
ההלכה היא שקורעים על שמיעת או ראית חורבן ערי יהודה, ירושלים או המקדש (מועד קטן כו, א) ולפני הקריעה צריך לומר פסוק מספר ישעיה (סד) העוסק בחורבן. ערי יהודה – "ערי קדשך היו מדבר", ירושלים – "ציון מדבר היתה ירושלים שממה".
ירושלים הינה אחת מערי יהודה בעצמה, והיתה צריכה להיות כלולה בדין הקריעה על ערי יהודה, ומכך שנשנתה בדין נפרד הוכיחו הראשונים (רא"ש, רמב"ן, ראה מגיד משנה תעניות ה, טז) שאם קרע על אחד מערי יהודה אין צריך לקרוע בראותו את שאר הערים החרבות, ובכך נתייחדה ירושלים בקדושתה שמחייבת קריעה נוספת. וכשרואה את הקדושה הגדולה יותר בחורבנה וקורע, אינו נפטר לגמרי מהקריעות הקלות, אלא "מוסיף" על הקרע הראשון. ובשו"ת באר שרים (ה, יט ס"ק א) הראה מדברי הרמב"ן שלירושלים יש שתי קדושות: אחת מדין ערי יהודה (כמחנה ישראל) והשניה קדושתה העצמית כירושלים.
ערי יהודה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא שואלת מה מקור החיוב לקריעה על ראיית ערי יהודה בחורבנן, ומביאה פסוק מירמיה (מא) העוסק בפרשייה של ישמעאל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם והאנשים אשר איתו, הם היו במקום הנקרא "מצפה" (וחוזר על עצמו כמה פעמים בפרשייה זו). ושם מתואר שבאו אנשים מאזור אפרים, משכם ומשילה ומשומרון, והם היו "מגולחי זקנים וקרועי בגדים ומתגודדים", שהיו בדרכם להביא מנחה לבית ה' בירושלים. אנשים אלו לא ידעו שחרבו הערים ונשבו ביד הבבליים. מפסוק זה עולה שאותם האנשים קרעו על ערי יהודה. והמפרשים דנו האם ערי יהודה שנקטו חכמים הם דווקא, ולעומת זאת, שאר ערי ישראל גם אם רואה אותן חרבות אינו קורע (להלן בהרחבה).
אולם יש לשאול כיצד הוכיחה הגמרא כך, והרי אותם אנשים באו מערי ישראל ולא מערי יהודה. ולעיר מצפה עדיין לא הגיעו כמתואר בפסוקים, שישמעאל יצא לקראתם והביאם בתרמית למצפה ושם שחטם. הבית יוסף (תקסא) שאל שאלה זו ותירץ שאותם אנשים ראו את המצפה בבואם וקרעו בראותם את העיר שחרבה (ולא כמו שמובן מלשון המהרי"ם טקוצינסקי כאילו קרעו בהגיעם למצפה, "כשבאו למצפה שהיא מערי יהודה ונודעו קרעו שם בגדיהם על מצפה" , שהרי זה נגד הפסוקים.
ובמצודות דוד כתב שהיו מגולחי זקן וקרועי בגדים "דרך צער ואבל על חורבן ירושלים ובית המקדש וגלות יהודה", כלומר שקרעו על פי השמועה ולא בגלל הראייה של החורבן, אך הגמרא ודאי לא למדה כך כי לפי זה אין מקור לקריעה על ערי יהודה דוקא. ובב"ח כתב גם כן שהפשט של הפסוקים הוא כדברי רש"י והרד"ק על ירמיה, שקרעו על שמועת החורבן של בית המקדש שאליו פניהם היו מועדות.
הב"ח הסביר את דרשת חז"ל שאם קרעו על המקדש היה להם להמתין עד הגיעם לצופים, שיוכלו לראות בעיניהם את החורבן ומתוך כך לקרוע, ולכן פירשו חז"ל את הקריעה על העיר מצפה החרבה.
לדעת הסוברים שהקריעה היא על ערי יהודה דווקא, יש להבין את סיבת הדבר: א. המשנה ברורה כתב באופן די סתום: ערי יהודה ולא ערי ישראל, דלא חשיבי כל כך. ובלבוש (א) הסביר שדווקא ערי יהודה "שהם קרובים לירושלים". וכיוצא בזה כתב הגר"ש גורן (תורת המדינה עמ' 112) והוכיח דבריו מהברייתא בסנהדרין (יא, ב) שאין מעברין את השנה אלא ביהודה, הרי שיש ייחודיות הלכתית וחשיבות יתירה לערי יהודה. ואוסיף את דברי היד רמה שם: "מסתברא דאכולא ארץ יהודה קאי, דכולא שכנו של מקום מיקרי מאחר דהוי בית המקדש בגוה, דהא כולה מחדא נחלה הוא", כלומר יש ייחודיות עצמית בנחלת יהודה שמתוכה יוצאת ירושלים.
ב. הב"ח נקט בדרך אחרת: ערי יהודה לא נתייחדו מסיבה עקרונית, אלא באופן מקרי שכך היה המעשה על האנשים שבאו משכם וכו' שממנו נלמדה חובת הקריעה, ובדומה להגדרת הגמרא את הקריעה על ספר תורה שנשרף "לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה" (ובראשונים דנו מה היקף הלימוד ממעשה שהיה, וכמה דמיון צריך). כלומר לדידיה חכמים למדו את הקריעה מפסוק זה ולא חייבו קריעה באופנים אחרים, שלא לחרוג בתקנתם. אפשר להבין את יסוד דבריו בשתי פנים, או שהלימוד הוא גמור כדרשה מדברי קבלה על חובת הקריעה, ואין ללמוד אלא מה שכתוב בהדיא, או שנאמר שהלימוד אינו גמור כי אם אסמכתא לתקנת חכמים הנובעת מחשיבות הזכר לחרבן והצער עליו, אולם לא רצו חכמים לחרוג בתקנתם מהאופן אשר לו יש אסמכתא מן הפסוקים. וכדברי הריטב"א ראש השנה (ראש השנה טז, א): "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת" . ובאגרות משה (ה, לז אות ב) כתב שאין לחפש טעמים לחובת הקריעה המפורשת בפסוקים, כלומר הבין כדרך זו שיש כאן דין מדברי קבלה. נראה לבאר את מחלוקת הפירושים האלו, לאור הבנת היסוד של הקריעה על חרבן יהודה, ירושלים והמקדש. לפי פירוש הלבוש ודעימיה, כל הענין הוא חרבן מקום הקודש והשראת השכינה, ומרכזו של הקודש הוא העיקרי והוא המקדש. הצער על חרבן העיר הסובבת אותו מקבל את משמעותו בגלל המקדש. העיר נספחת למקדש וערי יהודה הסמוכים מקבלים את חשיבות מכוח העיר . הגר"ש דבליצקי (קונטרס אחר כתלנו על דיני הקריעה) הרחיב את הרעיון הזה וכתב שהדברים נוטים לכך שירושלים נמצאת בחורבנה כל עוד בית המקדש אינו בנוי בהר הבית, וצריך לקרוע עליה.
אולם, לפירוש הב"ח אכן היה ראוי לתקן ולחייב לקרוע גם חרבן ערי ישראל, כיוון שכל מקום בארץ ישראל שנשלט על ידי הגויים הוא צער ויגון לישראל, וממעט גילוי מציאותו של ה' בעולם, וכפי העולה מספר יחזקאל (לו) שהקב"ה מקדש את שמו בכך שמביא ומקבץ את ישראל לארצם. וכמובן שהקדושה נמצאת בגילוי יתר בירושלים ועוד יותר במקדש, אך בכל מקום בארץ ישראל בו שולטים ישראל יש גילוי למציאות ה', שנתן לנו בבחירתו את ארץ ישראל והבטיחנו שנשב בה לבטח כשנעשה דברו, וכשיושבים על אדמת ישראל מתקדש שמו. לדברי הב"ח, משמעות החורבן שייכת בכל רחבי הארץ, אלא שהראייה מהפסוק לדין זה עוסקת רק בערי יהודה, ואין לנו אלא מה שכתוב בפסוקים.
החיד"א (ברכי יוסף תקסא) הביא מסבו בעל ה'חסד לאברהם' מדוע לא נוהגים לקרוע על ראיית העיר חברון החרבה, ושסבו שמע מגדולים שלא קורעים בגלל שהיא שימשה כעיר מקלט: "לפי שהיתה מערי מקלט ומערים שנתנו ללויים, ולא מערי יהודה מיקרייא". כלומר צריך שֵם של "ערי יהודה" כדי להחיל על המקום את חובת הקריעה. לפי האמור, הבנה זו תיתכן לפירוש הב"ח שתקנת חכמים לערי יהודה דווקא היא בגלל הדימוי למעשה שהיה בספר ירמיה, ואופי המקום (מצפה) הוא של עיר יהודה רגילה, שאינה עיר מקלט. וערי הלויים שהם מקלט נחשבות לסוג אחר של ערים, שאינו בכלל התקנה. אולם, להבנת הלבוש, שהענין תלוי בקרבה לעיר הקודש ירושלים, אין סיבה לחלק באופן זה בין חברון שהיא עיר מקלט לשאר ערי יהודה.
ערי ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]
לעומת הפוסקים הנזכרים, הסוברים שערי יהודה בלבד כלולים בתקנת הקריעה, הרי שלשון הטור (תקסא) פשוטה היא שעל ערי ישראל בחורבנם יש לקרוע, כדין הקריעה בתלמוד.
וכך כתב המהרש"א (מועד קטן כו, א): "ונראה הא דנקט תלמודא ערי יהודה בחורבנן ולא ערי ישראל, משום דהתנא דידן לאחר חורבן בית שני איירי ולא היו ידועין רק ערי יהודה דלא עלו מבבל בבנין בית שני רק שבט יהודה וקצת מבנימין". לדבריו, אין ענין עקרוני בערי יהודה והכל תלוי במקומות שהיו נשלטים ומיושבים על ידי ישראל. וחכמי ישראל שאחר בית שני שקבעו הלכות אלו לא עסקו בערים שהיו תחת ממלכת ישראל מסיבה טכנית-שולית, שלא הכירו את ערי ישראל, שצאצאיהם לא עלו שוב לבית שני. ובאופן שונה כתב המור וקציעה בהגהות הבית יוסף (תקסא) שהעולים בבית שני היו רק משבט יהודה ובנימין (וקרויים כולם על שם יהודה) אולם הם התיישבו ברחבי ארץ ישראל, גם בערים המיוחסות ל"ישראל" ומלכות אפרים, ולכן תלו את כל הערים המיושבות בלשון "ערי יהודה", והוסיף "ודאי לא מסתבר שהרואה שילה שנקראת מנוחה, שלא יקרע", ולשיטתו הכלל הוא כל הערים שהיו מיושבות בבית שני. וכן דעת המהר"ם בן חביב (קול גדול נא).
המור וקציעה הוסיף לשאול מדוע המנהג לא היה כך, וכעדותו של הבית יוסף על המנהג, והעלה שאולי לא בקיאים במיקום הערים, ואם בקיאים אז אכן לא עושים כהוגן ואין ללמוד ממנהג טעות כזה. חיזוק לשיטה זו אפשר להביא מהפסוק שצריך לומר קודם הקריעה (ישעיה סד, ט על פי מועד קטן שם): "ערי קדשך היו מדבר" שבאופן פשוט עוסק בכל יישובי ישראל בארץ הקודש, וכמו שכתב המלבי"ם: "ערי קדשך היו מדבר. ועיקר הקדושה היה בא"י שהיא מוכנת להשגחת ה' וטהרת הנפש".
במסכת ברכות (נח, ב): "הרואה בתי ישראל, בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין האמת". ופירש רש"י שבתי ישראל בישובן "כגון בבית שני", שאז שייכת לשון הברכה שהקב"ה משיב אותנו לישוב תקיף וחזק בארצנו, וכן כתב הבית יוסף (רכד) שדווקא בארץ ישראל ובזמן הבית. נמצאנו למדים מכך, שהרואה את בתי ישראל החרבים, צריך לברך ברכת דיין האמת, מלבד קריאת הפסוק וקריעת הבגדים! וזאת לא מצינו בסוגיה במועד קטן. ואפשר לומר כמה תירוצים ויש לכך השלכות להלכה , אך נראה ברור שעצם משמעות החורבן, ולעומתו הבנין, שייכים בכלל בישובים היהודים, וללא קשר להשתייכות ל"ערי יהודה" או "ערי ישראל", שהרי העיקר שה' החזירנו לארצנו לאחר הגלות. אכן, לפי הבית יוסף (תקסא) שרק על ערי יהודה קורעים, נאמר דין הברכה הנ"ל אמור על כל בתי ישראל בגבולות הארץ, ושמא הגדרת החורבן לגבי קריעה תלוי בשלטון (כאמור בבית יוסף שם ובפוסקים), וכאן תלוי בחוזק ההתיישבות מבחינה מעשית שיכול להיות גם באהבת מלכות הגויים אותנו וכה"ג.
חורבן[עריכה | עריכת קוד מקור]
הבית יוסף (תקסא) ביאר שהחורבן האמור לגבי ערי יהודה הוא שאין בהם ישוב כלל, אך אם ישראל יושבים במקום אין זה חורבן למרות שהערים בידי גויים, ושוב כתב שאפשר שההגדרה הפוכה והענין תלוי דווקא בשלטון. על הפירוש הראשון יש להקשות מהמקור בנביא ירמיה לדין הקריעה. הבית יוסף עצמו הסביר שהקריעה של אותם אנשים שבאו משכם וכו' היתה בראותם את מצפה-עיר יהודה. הרי לא ידעו על החורבן הכבד שהיה, ואם כך כיצד ידעו מרחוק שאין עוד יהודים היושבים במקום זה?! ודוקא אם הענין תלוי בשלטון אפשר לראות ממרחק את הצבא וכוחות הבבליים, ובכיבוש זה תלוי השלטון. מה עוד שאכן היה ישוב יהודי באותה העת במצפה, ובטח לדעתם שחשבו שגדליהו בן אחיקם עודו בחיים ויושב במצפה ולכן נכנסו לפגוש אותו אחרי ישמעאל ! וכן כתב הב"ח שהאנשים קרעו בגדיהם למרות הישוב היהודי במצפה, "מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל".
על הפירוש השני שהחורבן תלוי בשלטון ולא בישוב, סיים הבית יוסף ש"כן עיקר", וכך העתיקו הפוסקים ונו"כ השו"ע. ולאור ההסבר של החורבן בישוב היהודי בארץ ישראל ברור הדבר, שמימוש ההבטחה של נתינת הארץ לנו תלויה בשלטון, ומאידך עלינו מוטל שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.
בספר החשמונאים (א, ד) מתואר שנכנסו החשמונאים להר ציון וראו את המקום חרב, שרוף ושומם:
ויראו את המקדש שומם ואת המזבח מחולל ואת השערים שרופים, ובחצרות סבך צומח, כמו ביער או על אחד ההרים, ואת הלשכות חרבות. ויקרעו את בגדיהם ויספדו מספד גדול וישימו אפר על ראשיהם, ויפלו על פניהם ארצה, ויתקעו בחצוצרות ויצעקו השמימה.
החורבן הגשמי של בית ה' וביטול הקדושה והעבודה, גרמו להם לקרוע ולספוד וכו', ויש לבאר ששונה בזה דין המקדש מדין ירושלים או שאר ערי יהודה. בית המקדש חרב כשאין מציאות של בית בנוי לעבודת ה', ואילו ירושלים וערי יהודה עניינם המלכות השולטת בהם, וכשאין ישראל מחזיקים בארצם ונחלתם כימי קדם הרי זה חורבן.
משמעות הקריעה על חסרון בית המקדש, מדוייקת גם בלשון הגמרא (מועד קטן כו, א): "הרואה ערי יהודה ... ירושלים בחורבנה... בית המקדש בחורבנו...", בשונה מערי יהודה וירושלים חז"ל לא תלו את החורבן במקום, כלומר בהר הבית, אלא במציאות של בית מקדש שיבנה במהרה בימינו . ועוד יותר בדברי הרמב"ם (תעניות ה, טז): מי שראה ערי יהודה בחרבנן... ראה ירושלים בחרבנה... ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש...", הרי שהרמב"ם בסידור ההלכה נמנע מלהשוות בין מושגי החורבן של הערים ושל המקדש, והאדם קורע על "המקדש" כלומר על מציאות חסרונו.
הקריעה בזמננו[עריכה | עריכת קוד מקור]
מצוות הקריעה השונות שחייבו חכמים על מקרים טראגיים שונים כמוות ועוד המפורטים לעיל, כמעט ולא נהוגות בזמננו. גם בקריעה על מתים, מלבד הקרובים, הדין הפסוק מהגמרא והראשונים והשולחן ערוך, אינו נהוג ברובו, ומעטים מאוד האנשים שנוהגים כפי שורת ההלכה בשולחן ערוך.
ובנידון הקריעה על חורבן ערי יהודה, ירושלים ובית המקדש, נראה מהפוסקים שהיו נוהגים בה כפי הדין, בדורות שהיישוב היהודי בארץ הקודש היה דל ומועט. ומאז שנתרבה היישוב ובפרט בירושלים ההולכת ונבנית ב"ה, כנראה שרגילות ראיית מקומות הללו גרמה ירידה במנהג הזה. הפוסקים דנו בסיבות ההלכתיות שיש לתת לאי ההקפדה על הלכות קריעה, עד כדי ביטולם כמעט.
כבר לפני כ-500 שנה העיר הרדב"ז (ב, תרמו) שאין העם נזהרים בקריעה על החורבן, ותבע מהשואל שיהיה הוא מן הנזהרים. השואל היה דר סמוך למקום המקדש והיתה טענה לפטור אותו כיוון שהוא תמיד בעגמת נפש על מציאות החורבן, ולמה יקרע שוב אפילו אם עברו עליו 30 יום, הרי שצערו עדין עליו ולא התחדש. ודחה הרדב"ז שחכמים קבעו דברים באופן גורף, "בכל גוונא איירי", וקבעו שעל ידי ראייה מחודשת שלאחר 20 יום מתחדשת אצלו עגמת נפש נוספת וחייב לקרוע.
אפשר להצביע על ארבע גישות בנוגע למציאות זמננו שלא קורעים כדין התלמוד והפוסקים:
1. מנהג טעות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגר"מ פיינשטיין (כה, לז): אכן המנהג לא נכון, ואנשי מעשה מקפידים להמנע מקריעה, כגון על ידי ראייה מתמדת בתוך ל' יום, שאילת בגד מאדם אחר, ראייה בזמנים שאין לקרוע בהם כגון שבת, ערב שבת וחול המועד (ישנם דיונים בפוסקים לגבי הפטור בזמנים אלו). עוד כתב שמנהג אותם אנשים שהזכיר הגרי"מ טיקוצנסקי (עיר הקודש והמקדש ג, יז) לא מחמת ספק הלכתי כי הדבר פשוט שהדין הוא שיש לקרוע, אלא שעושים כן בגלל הפסד הבגדים.
2. אין חרבן בזמננו[עריכה | עריכת קוד מקור]
במציאות זמננו אכן אין חובת קריעה כיוון שהמקומות אינם חרבים, וכהגדרת הבית יוסף שהשלטון היהודי הוא המגדיר את המקום מיושב ואינו חרב. הבעיה בפסיקה כזו שייכת לגבי שלושת דרגות המקומות:
ערי יהודה – לא ברורה הגדרתם של המקומות שנשארו תחת שלטון צבאי ולא סופחו כשטחי מדינת ישראל באופן רשמי, וכפי שהעיר הגר"ש גורן (משיב מלחמה ב, קמא). וכן יש מקומות כמו יריחו וחברון שכבושים תחת שלטון פלסטיני, ובתורת המדינה שם הסיק שהשלטון הבטחוני שלנו ברחבי הארץ מספיק בצירוף העובדה שיש לנו שייכות מאבותינו לרחבי הארץ כולה . להסברת הדברים, שטחי יהודה ושומרון מתחלקים לשלושה סוגים: A הוא שטח בשליטה פלסטינית מלאה: בטחונית ואזרחית (כל עניני הרשות וסדרי החיים), B הוא שטח שמבחינה אזרחית הוא בשליטה פלסטינית, אולם מבחינה בטחונית השליטה ישראלית צבאית, C הוא שטח בשליטה ישראלית מלאה. ומבחינת עמדת חוק המדינה והחוק הבינלאומי, השליטה המלאה אינה של המדינה אלא תחת השלטון הצבאי, כשטח כבוש.
ירושלים – במנחת שלמה לגרש"ז אויערבך (א, עג) כתב בענין השילטון כיום שלמרות שהשלטון ישראלי, כל עוד שבירושלים ובמקדש יש כנסיות גויים וקברי גויים, ואיננו יכולים לעקור את העבודה זרה הזו, "עדיין היא בחרבנה". ויש להתלבט מה כוונתו, האם הענין הוא שכיוון שאיננו עושים כחפצנו לגמרי במקום המקדש, הרי שיש חסרון בשלטון ובמלכות. או שמא השלטון ישראלי הוא תקף, אך המציאות שישנה עבודה זרה ברחבי העיר הרי שיש עליה שם "חורבן", וזו הגדרה חדשה שלא כדברי הבית יוסף ונו"כ.
ובפניני הלכה (העם והארץ, ט, יג) הביא שמועה אחרת מהגרש"ז אויערבך, שלא כדבריו במנחת שלמה, שצריך לקרוע על ירושלים בזמן הזה "מפני שקדושתה לעניין מעשר שני וקודשים קלים עדיין לא באה לידי ביטוי", וצ"ב שהפניני הלכה כתב על זה שכן כתב במנחת שלמה, ולא הביט בחילוק הדברים.
ובמקום שלישי (הליכות שלמה תפילה כג, הערה 116) הובא בשם הגרש"ז אויערבך טעם למנהג שלא לקרוע – כל מי שגר ברחבי העיר ירושלים ולמרות האפשרות שבידו הוא לא מגיע כל שלושים יום לחזות פני העיר שבין החומות, "ניכר שאינו מרגיש כראוי את צער החורבן", ומשום כך המנהג שלא לקרוע, והוסיף שת"ח גדולים נהגו שלא לקרוע (ובדומה לדבריו הבאתי להלן מהמשנה הלכות).
ולעיל הבאנו מהגר"ש דבליצקי שדעתו היא שישובה של ירושלים תלוי בבנין בית המקדש ולא בשלטון או דברים אחרים, אך הפוסקים לא הסכימו לדבריו.
בית המקדש – כתב הגר"י אריאל (באהלה של תורה או"ח, עו): "לכולי עלמא על המקדש עצמו בודאי שמלכות ישראל לא מעלה ולא מורידה כי המקדש עיקר מעלתו היא הקדושה שבו וכיום הקדושה שבו פגומה... מה גם שלא ברור שאכן מלכות ישראל שולטת" . וכיוצ"ב הבאנו לעיל מהאגרות משה וכן דעת הגר"ש גורן וגר"א שפירא (הובאו בפניני הלכה), וזאת לעומת דבריו של הבית מרדכי (אורח חיים לג) שהשווה את ערי יהודה וירושלים לבית המקדש, שהחורבן תלוי בשלטון על המקום, לדידיה הקביעה הזו פשוטה מעצם ההכללה שכללו חז"ל יחד את דין שלושתם, ואף יצא חוצץ נגד הקורעים את בגדיהם.
הבית מרדכי פירסם דבריו גם בעיתון הצופה (כ"ב ניסן תשכ"ז) ושם השיב עליו רבי דוד יחיאל ורנר שחורבנו של מקום המקדש אינו תלוי כלל במלכות אלא בחורבן הממשי של המקדש, וביטול עבודת התמידין, וכך כתב גם הישכיל עבדי (אורח חיים כה, שאלה ד) לחלק בין ירושלים והמקדש, אלא שלדעתו נראה שהעיקרון של השלטון אכן משמעותי לגבי דין המקדש, ועם זאת נחשב חרב בגלל שאנו מנועים הלכתית מלהכנס עד אשר יתמלאו הפרטים לטהר את ישראל עם אפר הפרה (משנה פרה ג). והחרבן בתקפו כיוון שאין אנו יכולים להכנס אליו נחשב הדבר שקדושתו לא חזרה לנו.
3. זיהוי המקומות[עריכה | עריכת קוד מקור]
לא בקיאים בזיהוי המקומות (עיר הקודש והמקדש ג, יז), הדבר קשה לאומרו במקומות ידועים כמו בית לחם, חברון, ולא אפרק מחולשא (גם ללא הסתמכות על ממצאים ארכיאולוגיים), וכמובן שלא שייך לאומרו על ירושלים והמקדש.
4. חולשת הרגש וחוסר עגמת הנפש[עריכה | עריכת קוד מקור]
לפי טעם הקריעה שכתבו כמה אחרונים, משום "עגמת נפש", כתב המשנה הלכות (ו, קי) שדווקא אריכות הגלות גרמה שהורגלנו כל כך למציאות של חורבן "ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין עגמת נפש יתירה", והוסיף שאפילו אם יקרעו לא יצערו על החורבן אלא על אובדן הבגד! ועוד יש חשש בל תשחית בהשחתה ללא תועלת (ויש לדון בדבריו אלו על בל תשחית). אולם, גם לדעתו הדבר תלוי באדם, והאיש הירא שליבו בקרבו ודואג על חרבן בית המקדש ועגמת נפש באה לו בראות החורבן, יקרע כדין.
ואפשר שיסוד לסברה זו נמצא באליה רבה (רכד, א) על דברי הרמ"א. מדינא, הרואה עבודה זרה צריך לברך ברכה על כך שה' נותן ארך אפיים לעוברי רצונו. התוספות (ברכות נז, ב ד"ה הרואה) כתבו "ועתה אין אנו רגילים לברך לפי שאנו רואים אותה בכל יום וכל הנך הרואים אמרו לעיל דהוי משלשים יום לשלשים יום". כלומר, אם היו רואים בטווח מרחק של שלושים יום היו מברכים, וכך כתב גם הרא"ש בתוספותיו. והרמ"א הזכיר את הדברים בסימן רכד, אלא שלכאורה דבריו מיותרים לאור פסיקת השו"ע בסמיכות, ועמלו האחרונים לבאר דבריו, ובאליה רבה ביאר שהחידוש הוא שאפילו אם עברו שלושים יום בלא ראיית הע"ז, אינו מברך, "כיוון שיש רוב העולם שרואין". המשנה ברורה כתב על דבריו שהם מחודשים. ההסבר של דברי האליה רבה הוא שכיוון שמציאות העבודה זרה ידועה ונדושה, הגם שארע לאדם שלא ראה אותה במשך שלושים יום, מכל מיני סיבות, אין כאן התרגשות והתפעלות, וכיוון שיסוד ברכות הראיה וכן יסוד הקריעה על חורבן הקודש, הוא היבט של יחס רגשי המתבטא בפועל, אין משמעות לקריעה במצב רוח רדום ואדיש לענין, מחמת השחיקה וההרגל. וכמו אדם ששמח כל כך על בשורה נפלאה שעברה עליו, והנה כשרואה את העיר בחרבנה לא יתפעל בצער מחמת השמחה הגדולה שבליבו.
המשנה הלכות הלך בדרך ההסבר שטעם הקריעה לעורר צער אצל הקורע, והראנו שישנה הבנה דומה אך שונה, שהקריעה באה מתוך צער שהתעורר בראיית מציאות החורבן, ובדרך זו הלך הגרש"ז בהליכות שלמה שם ומתוך כך הכשיר את המנהג שלא לקרוע, גם בקרב תלמידי חכמים.