שיחה:שותפות ישראל וגוי בשבת
שיטת הרמב"ם לעומת שיטת רש"י[עריכת קוד מקור]
המפרשים האריכו למעניתם לבאר שיטת הרמב"ם האם סובר כרש"י ש'באו חשבון' הוא דווקא כאשר לא התנו, אבל אם התנו מותר אפילו באו חשבון לבסוף, או דלמא הרמב"ם חולק על רש"י וסובר שאפילו התנו אסור לבוא חשבון לבסוף (וכמו שכתב לענין ערלה בהל' מאכלות אסורות).
ותמוה למה לא עמדו המפרשים על הבדל נוסף, ולכאורה מהותי יותר בין הרמב"ם לרש"י.
לכאורה ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ם כיצד לפרש את דברי הברייתא "טול אתה בשבת ואני בחול". רש"י מפרש שהכוונה על העבודה, כלומר שאומר הישראל לגוי 'עבוד אתה בשבת ואני בחול', שבזה יש איסור דהוי כשלוחו. אמנם אם התנו מתחילה ועל דעת כן נשתתפו מותר כיון שמעולם לא הוטל על ישראל לעשות בשבת. עד כאן הברייתא כלל לא דיברה על השכר עצמו, רק בסיפא 'ואם באו לחשבון אסור', בזה יש התייחסות לשכר, וגם בזה רש"י מפרש שכאשר נוטל שכר על יום כנגד השבת, גלי דעתיה למפרע שהגוי שלוחו של ישראל היה. כלומר גם בעיית השכר אינה בעיה מצד עצמה, אלא מצד שהיא מגלה שכל עבודתו של הגוי היתה עבור ישראל.
הרמב"ם לעומת זאת מפרש את כל הברייתא לענין השכר עצמו, ולא לענין העבודה. שכן הוא לא מזכיר כלל דין השליחות, אלא הכל סביב השכר. וכך כותב הרמב"ם: "המשתתף עם הנכרי... אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לנכרי לבדו אם מעט ואם הרבה...", כלומר גם התנאי הראשוני הוא בענין השכר, ולא מדבר כלל על העבודה. וכך מפרש הרמב"ם את הברייתא - המשתתף עם הנכרי, לא יאמר לו טול אתה בשבת ואני בחול, כלומר הגם שעשה הגוי לבדו מעצמו מלאכה בשבת, לא יכול הישראל ליטול שכר של אחד מימי החול, כנגד השכר שנוטל הגוי עבור שבת, שכן בזה הוא נוטל שכר שבת. אלא יטול הנכרי שכר השבתות כולם, והשאר יחלקו בשווה. אמנם אם התנו ביניהם מתחילה שיטול הגוי שכר השבתות וישראל שכר אחד מימות החול כנגדן מותר, כיון שעל דעת כן נשתתפו ואין כאן שכר שבת.
העולה מן הדברים שכל ההשוואה לשיטת רש"י לוקה בחסר, שכן צריך להדגיש קודם כל שהרמב"ם מפרש אחרת את כל התנאי, ובעצם את כל האיסור שעליו מדברת הברייתא. ומאחר שכך הם הדברים, פשוט הדבר שאינו מועיל תנאי אם לבסוף באו חשבון, שהרי כל התנאי נועד לקבוע את חלוקת השכר ביניהם, ואם אחר שהתנו שיחלקו באופן שהשבתות יהיו לגוי ויום חול אחד לישראל כנגדן, אם לא יבצעו זאת הרי שכל התנאי מעיקרא בטל. ואינו דומה לשיטת רש"י שאף שהתנו מותר לבוא חשבון לבסוף, מפני שהתנאי היה על עצם השותפות ולא על השכר, וממילא כיון שבשותפות אין איסור, לא אכפת לן כבר מהאופן שיחלקו את השכר. אבל לשיטת הרמב"ם שכל התנאי היה על השכר ודאי שאם אינם עושים כפי שהתנו, דבריהם בטלים, ויש איסור בדבר.
לפי זה יוצא שודאי מה שאמרה הברייתא 'אם באו חשבון אסור' הכוונה אפילו אם התנו, שכן עיקר האיסור הוא בחלוקה ולא באי ההתניה בתחילת השותפות. ונראה שזו גם כוונת הראב"ד שכתב שאם באו חשבון אסור מתייחס למקרה שהתנו, דהיינו שלא יועיל תנאי בתחילת השותפות אם לבסוף עשו חשבון, כיון שבסוף הוא נוטל שכר שבת.
אשמח לשמוע תגובות, ואם נכתבו הדברים כבר באיזה ספר.
א.א (שיחה) 11:19, 27 בינואר 2019 (IST)
- לפי הנ"ל יוצא שישנם שלושה מצבי חלוקה: א. חלוקה שווה של כל הרווחים בין של חול ובין של שבת. ב. הגוי נוטל שכר שבת וישראל נוטל כנגדו שכר של יום חול כמה שיהיה, בין מעט בין הרבה. ג. הגוי נוטל שכר השבתות והשאר חולקים בשווה.
- חלוקה א אסורה אפילו אם התנו בתחילה, שהרי סוף סוף שכר שבת הוא נוטל. חלוקה שניה מותר רק אם התנו בתחילה שיעשו כן, אבל אם לא התנו אסור כיון שהשכר שנוטל עבור יום חול הוא כנגד שכר השבת. חלוקה שלישית מותרת לגמרי.
- וכעת יש לבאר לגבי מה ששאלה הגמרא בסוף הסוגיה - סתמא מאי? שלפי הרמב"ם לא ייתכן לפרשו על שבת אלא רק ערלה, וכמו שכתב הר"ן. וזאת משתי סיבות: א. הרי עובדא דרבא היה בסתמא ופסק להיתרא, והגמרא אמרה שאסור אלא אם כן התנו, ומוכח שבלא התנו אסור (הוכחה זו כתב הר"ן). ב. סתמא הכוונה היא שלא התנו, ובזה פשיטא שאסור לבוא חשבון וליטול שכר כנגד השבת, שהרי זהו שכר שבת ממש, והרי אפילו אם אמר לו טול אתה שבת ואני בחול אסור, וכל שכן אם נוטל שכר שבת ממש. אלא ודאי כמו שכתב הר"ן האיבעיא סתמא מאי, קאי רק על ערלה, אבל בשבת פשיטא לאיסורא וכמו שמבואר ברמב"ם.
- א.א (שיחה) 23:07, 28 בינואר 2019 (IST)