שכר שבת לדבר מצוה
| בבלי: | נדרים לז א, בבא מציעא נח א |
| רמב"ם: | שבת ו כה |
| שולחן ערוך: | אורח חיים שו ה, תקפה ה |
האם מותר ליטול "שכר שבת" -שכר עבור עבודה בשבת, כשעבודה זו היא גם מצוה.
שיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד תתסז) בשם ר' ברוך שיש חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת משום שכר שבת. אבל כתב עוד שדעת ר' שמואל שאין בזה איסור כיון שהשכר הוא עבור תפילה, שזוהי מצוה. והביאו המרדכי (כתובות קפט). ובאגודה (כתובות צ) כתב בדעת המתירים, לפי שנוהגים לקיים המצווה להתפלל לפעמים אף בלא שכר.
ובטור (אורח חיים תקפה) כתב בשם אחיו ר' יחיאל שבספרד התוקעים נהגו לברוח מהמצווה, עד שהיו צריכים גדולי העיר להשכירם בכסף, וכתב שאין בזה היתר שהרי אסור ליטול שכר שבת אם לא בהבלעה. מבואר בדבריו שסובר כד' ר ברוך.
ובשו"ת מהר"י ברונא (קיד) כתב דפסקינן כר' שמואל, וכן העיד מהר"י מולין. וכתב שם שאפשר שאף ר' יחיאל לא אסר אלא כשהוצרכו להשכיר דווקא לראש השנה, אך חזנים המושכרים לשבתות, הרי מתפללים גם כל השבוע, ולא ניחא להם לתפלל רק בימות החול ולא בשבתות.
שיטת הבית יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקשה הבית יוסף (אורח חיים שו, תקפה) היאך מתירים ליטול שכר שבת עבור מצוה, והכי נתיר לחלל שבת עבור מצוה. ותירץ (שו) דכיון שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן, יש לומר שלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה. אבל בהלכות שופר (תקפה) כתב תירוץ אחר, ששכר שבת אינו אסור אפילו מדרבנן, אלא רק יש לחוש לכתחילה, אך במקום מצוה לא חששו כלל. והביא ראיה מהגמרא (פסחים נ ב) שהמתורגמנים אינם רואים סימן ברכה, ומפרשת הגמ' משום שמחזי כשכר שבת. ולכאורה דבריו סתרי אהדדי.
בשו"ת מעט מים הכהן (יד) תירץ בכוונת הב"י, שבסי' ש"ו רק הזכיר שזהו איסור דרבנן בלבד ולא איסור דאורייתא, אך בסי' תקפ"ה ביאר יותר שאפילו איסור דרבנן ליתא אלא פחות מזה. וכעין זה כתב בשו"ת משנה הלכות (ח מא ד"ה ואשר), שבסימן תקפ"ה לא הסתפק בתירוץ שכתב בסימן ש"ו והוסיף תירוץ אחר.
והטורי זהב (ז) הקשה על הב"י, שלגבי ספר תורה (יורה דעה ער) כתב שהמוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה, שגם איסורא יש בזה, וזה איפכא ממה שכתב כאן, וכן הקשה בכנסת הגדולה (בית יוסף). אבל בלבושי שרד (מ"א יב) כתב לתרץ ע"פ דברי המג"א שכוונת הב"י לומר שכיון שמצוה יש בתקיעה, ממילא ליכא איסור, אף שאינו רואה סימן ברכה, מה שאין כן במכירת ס"ת שאין בזה מצוה, וממילא גם איסורא איכא. וכן כתב אליה רבה (יז) מדנפשיה. ובספר חק יעקב (תסח ג ד"ה ומה שמקשה עוד הט"ז) תירץ דודאי במתורגמנין ליכא איסור, שהרי בגמ' פסחים נ: הם כתובים עם כותבי ס"ת ועוד, ופשיטא שלית בהם איסור, אלא שאנשי כנה"ג תיקנו שלא יראו ברכה בעמלם לפי שאז יפסיקו לכתוב. וזה לא שייך במוכר ס"ת. ודקדק מלשון הב"י דאיתא שאין בהם סימן ברכה, משמע בפרוטות, אבל גבי ס"ת כתב שאינו רואה סימן ברכה.
דעת השלחן ערוך למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשלחן ערוך (שו ה) כתב בסתם את דעת האוסרים, והוסיף שיש מי שמתיר. אמנם בהלכות שופר (תקפה ה) כתב שהנוטל שכר אינו רואה סימן ברכה.
ולכאורה לפי מה שקיי"ל בדעת מרן סתם ויש אומרים הלכה כסתם, יוצא שסובר לאסור שכר שבת אפילו במקום מצוה, וא"כ סותר לדבריו שכתב בסי' תקפ"ה שאינו רואה סימן ברכה, ומשמע דמ"מ איסורא ליכא. וכן הבי בדעתו המגן אברהם (יב). גם הבית חדש (שו ג) הבין בדברי הב"י שדעתו להקל, והסכים לדבריו. וכ"כ הגר"ז (שו יא) שהמנהג להקל אלא שאינו רואה סימן ברכה. וכ"ד הרב ציץ אליעזר (ז כח א), והביא מהשדי חמד (כללי הפוסקים יג ט) שלא אמרינן בדעת מרן הלכה כסתם, היכא שגילה דעתו בב"י כהיש אומרים.
ובמחצית השקל (תקפה יב) כתב שמרן לא כתב כאן להכריע אם איכא איסורא או לא, אלא רק כתב שאין בזה סימן ברכה, לכל חד כדאית ליה, ובסימן ש"ו הביא דברי החולקים בזה. ולפי"ז יוצא שהכרעת מרן שיש איסור בשכר שבת אפילו לדבר מצוה, וכ"כ בספר תוספת שבת (יב).
גם הפרי חדש (ה) חלק על דברי המג"א וכתב שהעיקר כמו שסתם מרן בסי' ש"ו לאסור. וכ"ד החיד"א בברכי יוסף (תקפה י) וכתב שמש"כ מרן פה הוא רק לד' רבנו שמואל שמתיר, אבל ליה לא סבירא ליה. וכ"ד הרב ישכיל עבדי (ז יט ב).
אבל בשו"ת יביע אומר (ה כה ה) כתב שדעת מרן להיתרא, והעיקר הוא מש"כ בסי' תקפ"ה שמרן חזר בו ממש"כ בסימן שו, ויש לסמוך על מה שכתב באחרונה. וכתב שכן דעת מהר"א כהן בשו"ת מעט מים (טז) שמרן חזר בו ומשנה אחרונה עיקר.
גם במשנה ברורה (שו כד) כתב שנוהגים להקל, והרוצה לחשוש לאוסרים לא יקצוב, אלא יקבל אחר כך בתורת מתנה, ובשמירת שבת כהלכתה (כח עד) כתב שטוב שיתנו עם החזן או הבעל תוקע שיקבלו שכרם בהבלעה, וכ"כ בספר מנוחת אהבה (א י כז) דבהכי ניחא טפי גם למתירים, שהרי לכו"ע אינו רואה סימן ברכה, ובהבלעה אין גם חשש זה.
קושיית הט"ז[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקשה הטורי זהב (תקפה ו) היאך מתירים ליטול שכר עבור מצווה, והרי הברייתא (פסחים נח א) שהיא מקור לדין זה מיירי בשמירה של דבר מצוה, כגון שמירת פרה אדומה או תינוק שלא יטמא ואפ"ה אסור. ותירץ דזהו דבר שאינו שייך לשבת עצמה, אלא בכל יום צריך לשמור, מה שאין כן בחזנים ותוקעים, שהפעולה היא דווקא בשבת.
והרב ערוך השלחן (שו יב) הקשה על דבריו דאדרבה, אם הוא מיוחד לשבת חמור יותר. ותירץ הוא שבאמת החזנים אינם רוצים לעשות בחינם ולכן לגבאים מותר לתת כי מוכרחים הם, וגם החזנים מותר להם ליטול, לפי שהם נוטלים זאת כשכר בטלה של ימות החול. וכל זה אינו שייך בשמירת פרה ותינוק.
בשו"ת יביע אומר (ה כה) ביאר דעת הט"ז שכל שהוא צורך מצוה של השבת עצמה לא אסרו, אבל שמירת הפרה שאינה צורך השבת, לא התירו בזה.