הצגת המקור של הדף "גדרי הודאת בעל דין"

====כל האומר לא לויתי====
ראינו לעיל את ה'''גמרא''' בשבועות (מא:) המספרת על לווה שכפר בטענת מלווה כלפיו, ולאחר דבריו באו עדי פירעון והעידו על חובו. הדין הוא, כאמור, שהלווה חייב מדין הודאת בעל דין ו"כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי". מתוך כך נשאלת השאלה –  הרי לכאורה אנו אומרים שהוא נאמן יותר מהעדים בכך שלא פרע, ונמצא שמקצתה של עדותם של העדים בטלה. אם כך, מדוע שלא נפטור אותו מתשלומים מתוקף כך ש[[עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה]]?<BR/>
למאן דאמר שכוחה של הודאת בעל דין נובע מהתחייבות קושיא זו לא קשיא כלל, כיוון שלשיטה זו מובן שהלווה אינו סותר את אמירת העדים אלא מוסיף התחייבות על קביעת המציאות שלהם. ברם, היא בהחלט קשה על מאן דאמר שכוח הודאת בעל דין נובע מדין נאמנות – בה יש מה לדון על עניין ביטול העדות. קושיה זו ניתן לתרץ לפי דברינו דלעיל: בעל הדין כלל לא מכחיש את העדים, הוא מדבר במישור דיון אחר לחלוטין, המישור התיאורטי ולא בדיון המציאות אותו קובעים העדים.<BR/>
אגב דברינו, נסביר מדוע הודאת בעל הדין עדיפה על עדים: הודאת בעל דין המנוגדת לעדים אינה סותרת את דבריהם, גם אם נאמר שהתיאור המציאותי של העדים נכון לגמרי, למשל במקרה בו היה פירעון, בכל זאת אין הוא מכחיש את הודאת בעל הדין על החיוב העקרוני שלו – הנידון במישור התיאורטי.