הצגת המקור של הדף "היסח הדעת בתפלין"

בס"ד {{תחרות כתיבה}}
{{מקורות| |יומא ז ב מנחות לו ב| |תפילין ומזוזה וספר תורה ד יג |אורח חיים כח א }}

בסוגייתנו נעסוק בס"ד בשאלה מהו הגדר של היסח הדעת בתפילין, ומה עומד ביסוד האיסור להסיח דעת מהתפילין. 
==הסוגיות בגמ'==

מובא '''בגמ'''' (יומא ז ב – ח א מובא גם במנחות לו ב) שחייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, ולמדה זאת הגמ' קל וחומר מציץ. ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אסור לכה"ג להסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה. 
ומפשט לשון הגמ' נראה דהיסח הדעת הוא כפשוטו, שאסור לכה"ג שמניח עליו את הציץ להסיח דעתו כלל ועיקר כול עוד הוא עליו, ולכן חִייבה התורה למשמש בו בכול שעה ושעה כדי שלא יסיח דעתו ממנו אלא עיקר מחשבתו תהיה על הציץ. 

ומאידך גיסא מצינו '''בגמ' סוכה''' (כו א) דנראה מוכח משם שמותר לישון בתפילין שינת עראי, ואע"פ שבפשטות בשעת השינה מסיח דעתו מהן, ולכאורה קשיין אהדדי. 
==ביאור דברי רבותינו הראשונים==

===שיטת הרמב"ם===
והנה '''הרמב"ם''' (תפילין ומזוזה וספר תורה ד יג-יד) פסק שמצטער ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן. וכן פסק שם שחייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד. 

ומאידך גיסא שם (תפילין ומזוזה וספר תורה ד טו-טז) פסק שאסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי. 
ולכאורה גם כאן קשה, דאם חל על המניח תפילין איסור להסיח דעתו אפי' רגע אחד, מהי אולמיה האי סודר דמניח עליו מפני היסח הדעת? 
==תירוץ שיטת הרמב"ם והגדרת היסח הדעת==

===שיטת תר"י והרא"ש===

בתירוץ קושיא זו שמענו כמה אופנים ונבארם אחד לאחד בס"ד, ולפי"ז ניתן יהיה להגדיר מהו היסח הדעת בתפילין.
'''תלמידי רבינו יונה''' (ברכות יד ב בדפי הרי"ף ד"ה ולא) '''והרא"ש''' (הל' תפילין כא) כתבו שהיסח הדעת זהו דווקא עם עומד במצב של שחוק וקלות ראש, אבל אם עומד ביראה ובכוונה אע"פ שעוסק בענייניו ובצרכיו לא חשיב היסח הדעת. 
ולפי"ז תירצו תר"י את שיטת הרמב"ם, שבאמת הרמב"ם סובר שאין היסח הדעת אלא בשחוק וקלות ראש, ולכן שינת עראי בתפילין מותרת וליכא משום היסח הדעת. וכ"כ '''רבינו ירוחם''' (נתיב יט חלק ה' דף קעא סע'"ב) '''והטור''' (מד). 
'''וכעין זה כתב האו"ז''' (הל' תפילין תקפה). '''והביא דבריו המשנ"ב בבה"ל''' (מד ד"ה ישן בהם).
===דברי הרב שאגת אריה ודחייתם לכאורה===

אומנם '''הרב שאגת אריה''' (ישנות סי' לט) דחה דבריהם '''עפ"י דברי הרמב"ן''' (תורת האדם עמ' קפח) והבין בדעת הרמב"ם שכול היסח הדעת אסור וכפשט לשון הרמב"ם "אפילו רגע אחד". 
ואם לחשך אדם לומר, היאך התיר הרמב"ם לישון שינת עראי בתפילין והא קי"ל אסור להסיח דעת מהם? 
אלא שהשאג"א (מ) כתב ליישב דברי הגמ' והרמב"ם, ששיעור שינה האסורה שמביאה לידי היסח הדעת הוא כדי הילוך ק' אמה אבל יתר על כן אסור. ולכן מה שהתיר הרמב"ם לישון בתפילין שינת עראי הוא שינה מועטת הפחותה מכדי הילוך ק' אמה שבשיעור זה ליכא היסח הדעת ודו"ק. 

ולכאורה דברי השאג"א קצת תמוהים, שכן הרמב"ם להדיא כתב (יד) וז"ל: שלא יסיח דעתו מהם אפילו "רגע אחד" ע"כ. ומשמע שאף רגע אחד אין להסיח דעתו מהתפילין. 
ואולי ס"ל להשאג"א שביאור "רגע אחד" ברמב"ם הוא כדי הילוך ק' אמה. אלא קצת דחוק שכן כתב הרמב"ם (דעות ד א) ואל ישהא נקביו אפילו "רגע אחד", אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד "מיד". עכ"ל. ונראה ד"רגע אחד" ברמב"ם הוא כפשוטו.
===דברי הרב משיב דבר ודחייתם לכאורה===

והנה '''המשיב דבר''' (א ו) הביא שני ביאורים להסיח הדעת, האחד '''בשם המלבי"ם בארצות החיים''' (ארץ יהודה א והמאיר לארץ ב) שכתב שהיסח הדעת אינו אסור אלא בזמן שהתפילין בגלוי, ומש"ה פוסק הרמב"ם דשינת עראי אינו מותר בתפילין אלא א"כ הניח עליהם סודר. 
אך דחה שם דבריו בטענה דלפי"ז יוצא שהיסח הדעת הוא רק בתפילין של ראש וכן הקשה עליו מלשון הרמב"ם שם עי"ש. 
ולכן פירש, שבאמת אין איסור עצמי בהיסח הדעת בתפילין אלא כול הטעם בהיסח הדעת הוא משום שבאותם רגעים כביכול אין תפילין עליו ולא מקיים את המצווה, ומבטל המצווה בשעה שיכול לקיימה, והוכיח כן מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שמצער "פטור מן התפילין" ולכאורה הוא ליה למימר שמצטער אסור בהנחת תפילין, משום שאין איסור עצמי רק פטור מהם מכיוון שאינו מקיים מצווה. '''וכעין זה כתב הרב פתחי תשובה בספרו אשי ישראל''' (שבת יב א). 
ונמצאנו למדים, דהיסח הדעת ברמב"ם הוא אפי' רגע קטן, אלא דמ"מ אין איסור עצמי בהיסח הדעת אלא שבאותם רגעים אינו מקיים את מצוות תפילין, ואתי שפיר היתר הרמב"ם בשינת עראי בתפילין. 

ולכאורה נראה דמפשט הגמ' עולה דהיסח הדעת הוא איסור בפני עצמו, ולאו דווקא כזמן שבו אינו מקיים את המצווה. שכן הגמ' למדה ק"ו מציץ עפ"י מספר האזכרות בציץ לעומת האזכרות בתפילין, ואם איתיה לדברי המשיב הדבר ל"ל למילף מהאזכרות שבתפילין, הרי לכאורה לא דמי עניין הזכרות לעניין ביטול מצ"ע שבהיסח הדעת. 

ועוד יש להעיר מפשט לשון הרמב"ם בהי"ג שכתב מצטער ומי שאין דעתו פטור מן התפילין שהמניח תפילין "אסור" לו להסיח דעתו מהן. ומשמע שפטור המצטער נובע מאיסור היסח הדעת בתפילין, ולכאורה דלא כמ"ש המשיב דבר שהאיסור להסיח דעתו הוא רק אם אינו מצטער ויכול ליישב דעתו. 
ועוד מוכח מדברי '''התוס'''' (שבת מט א ד"ה שלא) שכתב בטעם איסור שינה בתפילין שהוא משום היסח הדעת. ומשמע שיש איסור עצמי בהיסח הדעת. 
===ביאור הרב שמואל טל בגדר היסח הדעת ובדעת הרמב"ם===

והנה כתב '''הרב שמואל טל''' (במאמרו על היסח הדעת בתפילין), שיש ליישב דברי הרמב"ם בשני אופנים, '''עפ"י מש"כ התוס' ישנים''' (יומא ח א) בשם רבינו אלחנן, שישנו הבדל בין מחשבה לדעת. המחשבה היא המציאות של השכל שפועל וחושב ועוסק בענין מסוים, כמו מי שחושב בסברה פלונית ובסוגיה פלונית בשעת תלמודו וכמו מי שחושב בעסקיו בזמן שהוא עוסק בהם. אולם הדעת כוללת מחשבות והרגשות קהות שהוא לא מחשב בהן בפועל באופן גלוי, אך על כל פנים האדם מודע להן ברמה זו או אחרת. דוגמה לדבר: אדם המשוחח עם חברו, עיקר מחשבתו נתונה לתוכן השיחה, אך בו זמנית מוחו עסוק ודעתו נתונה אודות זהירות מלשון הרע, מפגיעה בחבר או מהפסד תפילת מנחה המשמשת ובאה וכיו''ב. ועל כגון זה אמרו חז"ל: "מילתא דרמיא עליה דאיניש – אדעתיה", דהיינו דברים שהאדם קולט אותם בדעתו, אע"פ שהוא לא חושב עליהם במיוחד, ומטעם זה מותר מצד הדין לישון בתפילין, ואין בכך בעיה של היסח הדעת. אמנם, בשעת השינה האדם מסיח את דעתו ואין לו אפילו מחשבה נסתרת המזכירה לו שהוא מניח תפילין, אולם, מכיון שבשעת השינה גם המחשבה הנגלית העיקרית אינה נמצאת, ממילא אין צורך במחשבה קהה על תפילין. וכעין תירוץ זה של התוס' ישנים כתבו '''התוס' רא"ש''' (יומא ח א) עי"ש. '''וכן משמע מלשון הריטב"א''' (סוכה כו א) '''והרשב"א''' שם.
וכן '''בספר פרי יצחק''' (א ה) כתב, שאיסור היסח הדעת הוא דווקא כשמקיים מצוות תפילין, וכשישן אף שינת עראי אינו מקיים המצווה לפי שמצוות צריכות כוונה, ולפיכך אין חשש היסח הדעת. 

ועוד תירץ שם הרב טל, עפ"י '''תירוצו הראשון של התוס' ישנים''', וכתב שהיסח הדעת מופיע בעניינים נוספים בש''ס: פרה אדומה (יומא מב א), טומאה (יומא ל ב), טהרות וקדשים (פסחים לד א) והסח הדעת האמור במקומות אלו מובא בהקשר של שמירה מפסול. גם בתפילין ישנם כמה איסורים שצריך להישמר מהם: אסור להפיח בהם, אסור להיכנס בהם לבית הקברות ולבית המרחץ ולבית כסא קבוע, ואסור לשמש בהם. אפשר, שגם הסח הדעת האמור גבי תפילין היינו שישמֵר שלא יעבור על האסורים השייכים לגביו. 
'''וכעין זה כתב בספר היראים''' (רסט) שהסביר שם את הק"ו מציץ וז"ל: דלא חמירי תפלין מטעם רבוי אזכרותיו אלא משמוש שהצריכו להזהר בהם "שלא יפלו וירמסם ברגליו" וכו' עי"ש. והניף ידו שנית בסי' שצט עי"ש.
ונראה מדבריו דכול דין היסח הדעת הינו מטעם שלא יבואו התפילין לידי ביזיון, ודעתו צריכה להיות עליהן שלא יפלו ויבואו לידי רמיסה ח"ו. 

ויוצא לפי"ז, שאליבא דהרמב"ם אין צריך שיהיה דעתו על התפילין כול רגע ורגע דהיינו שיצייר במחשבתו כל הזמן שתפילין עליו, אלא צריכה להיות עליו שימת הלב שתפילין מונחות בידו ובזרועו שלא יבואו לידי בזיון. 

אלא דאכתי קשה לכאורה, דאמאי בעינן שימשמש אדם בתפילין בכול שעה ושעה? בשלמא לפי הפירוש השני דבעינן סייג שלא יבוא אדם לידי איסורים בעוד תפילין עליו ניחא, דימשמש בכול שעה שלא יבוא לידי שיחה בטילה, שחוק, הפחה וכו'. אלא לפירושא קמא דבעינן דעה כללית על התפילין, לכאו' נגלה לפנינו דאין רובא דאינשי שוכחים שתפילין עליהם, ולכול הפחות דעה כללית וודאי שיש להם. 
ואולי י"ל שאינה קושיא, '''שהרי מצינו בגמ'''' (שבת יב ב) שמותר לאדם אדם לצאת בתפילין שעל ראשו וזרועו בערב שבת עם חשיכה. והגמ' שם מסבירה את הסיבה לכך, שכן אדם חייב למשמש בתפיליו בכול שעה ושעה ולכן וודאי לא ישכח שלבוש הוא בהם. ומשמע שלולא המשמוש היה אדם שוכח שתפילין עליו, וה"נ אם אין אדם ימשמש בתפילין בכול שעה יכול להיות שיבוא לידי שכחה שתפילין עליו. ודו"ק. 
==פסיקת האחרונים==

אומנם דעת רוב האחרונים אינה כבאור הנ"ל ברמב"ם אלא כדעת תר"י והרא"ש, דלא חשיב היסח דעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש, וכמו שכתבו '''הב"ח''' (סוף סימן מד), '''והט"ז''' (אורח חיים מד א), '''והמגן אברהם''' (מד ב) '''והמור וקציעה''' (מד) '''והחיי אדם''' (כלל יד אות טו) '''והשוע הרב''' (כח א וסי' מד א). ומכל מקום '''כתב המגן אברהם''', מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל. וכן כתב '''הפרי מגדים''' שם (ב). וכן כתב '''בבאר היטב''' שם, '''ובמשנה ברורה ובביאור הלכה''' '''והשו"ע הרב''' (אור"ח כה א-ב) '''וע"ע בשארית יוסף להגאון רבי יוסף ידיד הלוי''' (ג א). ע"ש.
===שיטת האר"י והמקובלים===

אולם הנה מצינו '''לרבינו האר"י ז"ל''' (שער הכוונות דרושי תפילין דרוש ה) שכתב שאפילו בהיותו מתפלל ובכל רגע צריך לחזור ולכוין בהם חוץ מזמן שאדם עוסק בתורה איזה זמן שיהיה או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח, אבל בכל שאר התפילה צריך לכוין בהם בכל רגע '''וראה בזה באורך בכף החיים''' (כח ב). ע"ש.
אומנם כתב '''הרב בא"ח''' (עוד יוסף חי חיי שרה ג) אחר שהביא דברי האר"י הנ"ל ותמה עליהם שכיון שהוא מכוון בפשט הדברים היאך אינו יסיח דעתו מהתפילין כלל, דליכא אסור היסח הדעת אלא במחשב בדברים חצונים, אבל במחשב בדברי קדשה שהם קרבנות וזמירות ו"יוצר" אין צריך להזהר בזה הדבר אבל אם מסיח דעתו מהתפילין בגלל מחשבות בדברים שבינו לבין חברו, או בדברי משא ומתן או בצרכי ביתו וכדומה אסור משום היסח הדעת.
==לעניין הלכה==

והנה למסקנא דדינא, פסקו להלכה '''הילקוט יוסף''' (ציצית ותפילין ל - זמן הנחתן ט) שהעיקר כסברת תר"י והרא"ש, אלא מכל מקום כיון שמנהגינו להניח תפילין רק בשעת התפלה, לכתחילה ראוי ונכון להחמיר בכל היסח דעת בתפילין, אף שאינו היסח דעת של קלות ראש. וכ"כ '''הרב דוד יוסף שליט"א''' (הלכה ברורה כח ג) אלא שהוסיף שאם בשעה שעוסק בתפילה מסיח דעתו לדברים אחרים ואינו מכווין כלל, נחשב הדבר להיסח הדעת. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו.