הצגת המקור של הדף "המינים הכשרים למצה והאסורים משום חמץ וגזירת קטניות"

{{מקורות|פסחים ב ה|פסחים לה א||חמץ ומצה ה א, ו ד|אורח חיים תנג א}}
אלו מיני דגן אסורים בפסח משום חמץ וכשרים למצה, ודברי הפוסקים בדין גזירת קטניות.

==חמשת מיני דגן==
ה'''משנה''' (פסחים ב ה) מונה חמשה מינים הכשרים למצה ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח - חטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל. 

ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מבואר שלמדו מן הפסוק 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות', שדברים הבאים לידי חימוץ יוצאים בהם ידי חובת מצה, ודברים שאינם באים לידי חימוץ אין יוצאים בהם ידי חובת מצה, לכן אורז ודוחן כיון שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון, אין יוצאים בהם ידי מצה. 
<br />וזה שלא כדעת ר' יוחנן בן נורי שאוסר לאכול בפסח אורז ודוחן שסבור הוא שמיני דגן הם וחייבים על חימוצם כרת, ולכן גם מתיר הוא לעשות מהם מצה ולצאת בהם ידי חובה בפסח.

כדברי הגמרא העתיק ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ה א, ו ד) להלכה, וכן הוא ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תנג א) ומוסכם בכל הפוסקים. 

==קדימה בין המינים==
כתב ה'''מהרי"ל''' (מנהגים הלכות אפיית מצות א) שעיקר המצוה היא ליטול דווקא חיטים למצה, לפי שכן מצאנו בלשון התנאים 'חיטין לפסח'. והעתיק דבריו ה'''רמ"א''' (אורח חיים תנג א).<BR/>
ב'''חק יעקב''' (תנג ב) דייק בדברי המהרי"ל, שממה שלא אמר 'חיטין לפסח ברישא' יש ללמוד שדווקא לחיטים יש עדיפות על שאר מינים, אבל אם אין לו חיטים יכול ליקח איזה מין שירצה ואין עדיפות למין אחר על פני שאר המינים. ואף שבמרור מובא בסימן תע"ג ש[[יש להעדיף לפי הסדר שנקט התנא]], במצה אינו כן. והוסיף החק יעקב שנראה שאחר חיטין המין החביב עליו קודם, כדי לקיים מצוות אכילת מצה לתיאבון. וכן העתיק לדינא ה'''גר"ז''' (תנג ב).

לעומת זאת בספר '''חמד משה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45802&st=&pgnum=175 (תנג א)] העיר על דברי השלחן ערוך ששינה מלשון המשנה, שהמשנה הקדימה שיפון לשיבולת שועל, לעומת המשנה בחלה ובמנחות שהקדימו שיבולת שועל לשיפון. ודייק מזה, שהתנא נקט כסדר הזה לפי שזהו הסדר שאינם ממהרים להחמיץ, ולכן חיטים עדיפים מהכל ולאחריהם שעורים וכו' וצידד לומר שזהו גם טעמו של המהרי"ל, ולא מטעם חביבות. והסיק שלכתחילה יש להחמיר ליקח הראשון ראשון קודם כסדר שהם שנויין במשנה.
<BR/>גם ב'''מגן אברהם''' (תנג ה) מבואר שהשעורה ממהרת להחמיץ מן החיטה, אם כי לא כתב שזוהי סיבה להחמיר להעדיף חיטים למצות יותר מאשר שעורים. אבל ב'''דעת תורה''' למהרש"ם (תנג א) כתב שאפשר שזהו הטעם למנהג שלא ליקח למצה אלא חיטים. 
<BR/>ה'''משנה ברורה''' (תנג ב) וה'''כף החיים''' (תנג ה) כתבו להלכה כדברי החק יעקב והגר"ז, שהחיטים עדיפות לפי שהן חביבות, ויש בזה הידור מצוה, ולענין שאר מינים יקח את החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון<ref>וב'''שער הציון''' (א) ו'''כף החיים''' (ה) ציינו גם לחמד משה, וצ"ע כי בחמד משה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45802&st=&pgnum=175 (תנג א)] מבואר איפכא, שיש להעדיף כסדר ששנויין במשנה.</ref>.
<BR/>והוסיף ה'''כף החיים''' שם שאם אין לו עדיפות, ייקח לפי הסדר ששנויים במשנה, שהשעורה הוא מין שבעה ולכן יש להקדימו, ולאחריו הכוסמין לפי שהוא מין חיטים, ולאחריו ייקח שיפון שכן הוא הקדימתו המשנה.

===מצות שלא מחיטה===
מסתימת הגמרא והפוסקים מבואר שמותר לכתחילה לאפות מצה מאחד מחמשת המינים, ולא אמרו לאפות מחיטין אלא לענין קדימה, אך אם אין קמח חיטים בנמצא או שאסור לו לאכול קמח חיטים מחמת מחלה או רגישות וכד', מותר לאפות מצה משאר מינים.

אבל המהרש"ם ב'''דעת תורה''' (תנג א) הביא מעשה בעיר אחת שהמוכרים היו נוהגים לערב עם קמח החיטים גם קמח שעורים ודגן שלא נבדקו, והוא אסר להם הכל אפילו בדיעבד מהטעם השעורים ממהרות להחמיץ יותר מן החיטים, ומעוד טעמים שמביא שם.
<BR/>ובשו"ת '''מנחת יצחק''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1601&st=&pgnum=60&hilite= (ט מט)] הביא דברי המהרש"ם והעלה מזה הלכה פסוקה להחמיר לגמרי שלא לעשות מצות משעורים, לפי שהן ממהרות להחמיץ. והוסיף שאפיית קמח שעורים חמור אף מלתיתה, ששם אנו מתירים בדיעבד, אבל באפייה אפילו בדיעבד אין להתיר, שיש כמה ענייני זהירות באפיית המצות שנהגו באפיית חיטים, אך בשעורים כל ההזהרות הללו אינן מספיקין, ומי יכול לקבל עליו האחריות בזה. ולכן יש להחמיר אפילו לחולים, לפי שאינו שכיח חולי כזה שאינו יכול לאכול אפילו כזית אחד בשנה. 

לעומת זאת בשו"ת '''חשב האפוד''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=912&st=&pgnum=194&hilite= (ג ט)] כתב שאין ראיה שחיטים ממהרות להחמיץ יותר משעורין, ששיעור הילוך מיל שנזכר בגמרא, לא נזכר בו דווקא חיטים. וגם המחבר והרמ"א לא חילקו בין מין למין, ואף החק יעקב הקדים רק מטעם החביבות ולא מטעם חימוץ. ואף אם צריך בשעורים שמירה יותר שלא יחמיצו, מ"מ עם קצת תשומת לב יוכלו לעמוד בזה.
<BR/>גם בשו"ת '''לבושי מרדכי''' ווינקלער [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=55478&st=&pgnum=482&hilite= (אורח חיים תניינא קמח)] כתב שבשעת הדחק מותר ליקח קמח שעורין, והביא לזה ראיה מדברי ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב תנג ג) שכתב שבשעת הדחק שאין קמח שמור משעת טחינה ולוקחים מן השוק, טוב יותר ליקח קמח שעורין שלא לותתים אותם. וכתב שגם המהרש"ם יודה שכאשר אי אפשר יש ליקח קמח שעורין.<BR/>
וכן הביא דבריו בשו"ת '''שרגא המאיר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22502&st=&pgnum=16 (ה ח)] שכל שכן שיש להתיר לחולים שאינם יכולים לאכול מצה מחיטה. והביא שם [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22502&st=&pgnum=17 (ט)] תשובת הגרי"י וייס בעל '''מנחת יצחק''' הנ"ל שלא היתה כוונתו לאסור אלא לעושין כן בתמידות, לעשות שיהיה מוכן אצלם לאותם שאינם יכולים לאכול, שבזה הזהירות קשה, וגם שאינו שכיח חולה כזה שאינו יכול אפילו כזית לאכול, אבל באם נמצא כן, בודאי אפשר להתיר לו לאפות כהוראת שעה בשיעור הצריך לצאת ידי חובה.

==עירוב בין המינים==
ה'''ברייתא''' (ברכות, לז ב, מנחות עה ב) כותבת שאם ליקט מכל חמשת המינים יחד ועשה מהם כזית מצה, יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואם עשה מזה חמץ ענוש כרת. ולכאורה הכוונה שמותר לעשות מצה מעירוב בין המינים, וכן כתב להדיא '''תוספות''' (מנחות עה ב ד"ה ליקט) שאי אפשר לפרש את הברייתא לענין מנחות, שהרי קיימא לן כל המנחות באות מצה. וכן כתבו לדינא '''חידושי ר"ן''' (לה א ד"ה כוסמין), ה'''ריטב"א''' (לה א ד"ה גמרא) בשם ה'''רא"ה''', וה'''מאירי''' (לה א ד"ה ואחר שכן). וכן כתב להלכה ב'''ערוך השלחן''' (תנג א) שפשוט הוא שכזית מכולם מצטרפין.

אמנם '''רש"י''' (ברכות לז ב ד"ה לקט) פירש שהברייתא קאי על מנחות דווקא. ומה שהקשו התוס' שהרי מנחות באות מצה, תירץ ב'''חמד משה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45802&st=&pgnum=175 (תנג א)] שאם נתחמצו המנחות ואכלן בפסח ענוש כרת. וכתב כן גם בדעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ה א) ששנה את סדר חמשת המינים שלא כסדר המשנה, אלא כתב חיטים וכוסמין יחד, ושעורים עם שיבולת שועל ושיפון, ובא להשמיענו לענין צירוף שאסור לצרפם אלא כוסמין עם חיטים לפי שכוסמין מין חיטים, ושעורים עם שיבולת שועל ושיפון שהם מין שעורין. והביא בחמד משה ראיה לזה מן הברייתא ב'''גמרא''' (פסחים לה א) שגם היא מנתה כסדר שמנה הרמב"ם. ולענין דינא סיים שצ"ע ויש להחמיר לכתחילה שלא לצרף מין בשאינו מינו. 

==זיהוי המינים==

==גזירת קטניות==
ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ו ד) וה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תנג א) כתבו שבאורז וקטניות אין יוצאים ידי חובת מצה לפי שאינם באים לידי חימוץ.

אמנם בחלק מהראשונים הוזכר מנהג קדום שלא לאכול קטניות בפסח. 
<BR />ב'''הגהות רבנו פרץ''' (י) על ה'''סמ"ק''' (רכב) כתב שקטניות כגון פויי"ש (פול לבן) ופול"י וריי"ש ועדשים, נוהגים בהם איסור שלא לאכלם כלל בפסח, ועל פולים כתב ששמע שלא לבשלם בפסח אלא אם כן במים רותחים מתחילת נתינתם בקדרה. והביא שרבנו יחיאל נהג לאכול בפסח פול הלבן, שהרי אפילו אורז מדינא דגמרא מותר. אך רבנו פרץ עצמו כתב שקשה להתיר דבר שנוהגים בו העולם איסור מימות חכמים הקדמונים.
<BR />ובטעם האיסור כתב, שאין זה מחמת חימוץ ממש, דמפורש בגמרא שאין באין לידי חימוץ אלא ה' מינים. אלא נראה לקיים המנהג שלא לאכול משום גזירה, שכיון שמין דגן ומין קטנית שניהם מעשי קדרה, יבואו להחליף זה בזה, ועוד שהקטניות מידי דמידגן הוא, ועוד שיש מקומות שנוהגים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים. וסיים שלכך מנהג הגון הוא להיזהר מכל קטנית, אפילו מחרדל. 

==הערות שוליים==

[[קטגוריה:חמץ]]
[[קטגוריה:מצה]]
[[קטגוריה:פסחים לה.]]
[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ה]]
[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תנג]]