הצגת המקור של הדף "עבד עברי גופו קנוי"

גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו"ם
{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}

==אזכורים בש"ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==
===אזכורים מפורשים===
בש"ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':

א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.

ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.

ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו"ם ע"י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו"ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו"ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו"ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.

===דינים בש"ס התלויים בנידון זה===
א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.

ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד"ה ובאמת) מסיק שהיות וע"ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].

ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. 

ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו"ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק"ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו"ם אין לו עליו קנין הגוף.

===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===
על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש"ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.

בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ"פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.
==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==
ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:
===שיטת הרמב"ן===
====תמצית שיטתו====
ה'''רמב"ן''' (קדושין טז א ד"ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע"י שעבוד בין ע"י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.

כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע"י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.

כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].

עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.

ה'''ריטב"א''' (יבמות ע ב ד"ה אלמא) וכן ה'''רשב"א''' (יבמות ע ב ד"ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב"ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.

יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב"ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.  


====ביאור הסתירות====
ה'''רמב"ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.

ואילו ה'''רא"ש''' שהובא בשיטמ"ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו"ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש"י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו"ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.

['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב"א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו"ם כגזל ממש.]

בין להרא"ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.

כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו"ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב"א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש"י והרמב"ם והרא"ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. וזאת מאחר וקנין מעשי ידיו של עבד שיש עליו קנין איסור אינו

====מקורות נוספים לשיטה זו====
בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב"ן יש למנות את ה'''רשב"א''' (יבמות ע ב ד"ה אלמא, קדושין טז א ד"ה אמר רבא) וה'''ריטב"א''' (יבמות ע ב ד"ה אלמא, קדושין טז א ד"ה אלא שטר, גיטין לח א ד"ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש"י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד"ה גופו, בבא קמא קיג ב ד"ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב"א והרשב"א המבוססים על סברת הרמב"ן.

כן מצאנו (גיטין לח א ד"ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.

יצויין, שרש"י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד"ה קנוי, קדושין ד א ד"ה זה, זבחים פב ב ד"ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש"י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. 
===שיטת התוספות===
====תמצית שיטתם====
את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד"ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.

מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.
====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====
תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.

ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב"א''' הסובר (קדושין יד ב ד"ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. 
====ביאור הסתירות====
על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע"י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.

הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.

וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.

ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו"ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.
====מקורות נוספים לשיטה זו====
ה'''ראב"ד''' (השגות על הרי"ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב"ן''' (קדושין טז א ד"ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.


==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==
===גדר זכות מעשי ידיו===
====הראשונים ההולכים בדעת הרמב"ן====
בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב"ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.

ה'''ריטב"א''' (יבמות מו א ד"ה מ"ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו"ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד"ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.

וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב"ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד"ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב"ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.

עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב"א (גיטין לח א ד"ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב"ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע"י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.

אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד"ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו"ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו"ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.

ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב"ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע"י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.
וכן דעת ה'''רא"ש''' (בשיטמ"ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.
====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====
לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.

ומדבריהם (בקדושין יז א ד"ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.
====מקורות נוספים בדברי הראשונים====
במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר"ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.

גם ה'''רמב"ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.

להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. 

שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא"ש].

האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש"ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.

אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).

החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד

===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===

כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב"ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. 

לשיטת ה'''רמב"ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. 

'''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. 

לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.

==קנין הגוף באשה==
לפי שיטת ה'''רמב"ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב"א''' ההולך ג"כ בדרך הרמב"ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד"ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד"ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע"י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.

אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.

קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע"י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.

ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.
שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.
או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.

דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד"ה ורבי אליעזר, וכד א בא"ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר"י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר"י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.

ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.

מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד"ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.
==שיטת רבא להלכה==