הצגת המקור של הדף "ריבית שאינה באה מלווה למלוה"

{{מקורות||בבא מציעא סט ב||מלוה ולוה ה יד|יורה דעה קס יג,טז}}
מעות הניתנות עבור הלוואה, אך אינן ניתנות מהלווה למלוה, אלא לאדם או מאדם שלישי המעורב בהלוואה.

==מקרה ראשון==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=69b&format=pdf (בבא מציעא סט ב)] מביאה בשם רבא שני מקרים בהם מותר לתת כביכול ריבית, מפני שאין התשלום מגיע מן הלווה למלוה, כדלהלן.
<BR />במקרה הראשון אומר רבא שמותר לאדם לומר לחבירו, קח כסף והלווה לפלוני מעות, לפי שלא אסרה התורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה. כלומר כיון שהלווה לא נותן למלוה תוספת עבור ההלוואה, אלא אדם אחר הוא שפונה אל המלוה ונותן לו מעות על מנת שילוה לחבירו, אין בזה איסור ריבית, לפי שמה שאסרה התורה משום ריבית הוא דווקא כאשר הלווה נותן למלוה.

על דברי רבא הללו לא מובא מי שחולק בגמרא, ובאמת ה'''רי"ף''' (מא א) הביא את דברי רבא כלשונם וסיים 'וכן הלכתא', וכן פסק ה'''רמב"ם''' (מלוה ולוה ה יד), ה'''טור''' (יורה דעה קס), ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5102 (יורה דעה קס יג)] וכל הפוסקים.

===מעורבות הלווה בנתינת הריבית===
====דעת הראב"ד והרא"ש וסייעתם====
ה'''רא"ש''' (ה מז) כתב שלושה תנאים להיתר זה של רבא:
*שלא יהיה זה ביזמת הלווה, אלא שהאדם מיזמתו פנה אל המלווה וביקש שילווה לחבירו.
*שלא ילך אותו אדם וידרוש מן הלווה חזרה את הכסף שנתן למלוה עבורו.
*שהלווה לא ידבר עם המלוה שילוה לו עבור שאוהבו יתן לו (למלווה) כסף כדי שילווהו, אלא האוהב עשה כן על דעת עצמו.
ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה. כדבריו העתיק להלכה ה'''טור''' (יורה דעה קס).

גם בשם ה'''ראב"ד''' הביאו הראשונים (חידושי הרשב"א סט ב ד"ה הא, חידושי הר"ן סט ב ד"ה הילך) שסובר שאסור ללווה לדבר עם המלוה ולומר לו שחבירו יתן לו ממון עבור שילווהו, וכל שכן שאסור ללווה לפייס את חבירו שיתן למלוה, אפילו שאין הלווה מחזיר לו, וכן הסכים ה'''מאירי''' (סט ב ד"ה אומר).

====דעת הרמב"ן וסייעתו====
ה'''רמב"ן''' (סט ב ד"ה שרי) חולק על הראב"ד וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה. כלומר מדברי הרמב"ן מבואר שחולק על התנאי הראשון שכתב הרא"ש, אמנם לא מבואר מתוך דבריו אם חולק גם על התנאי השלישי שלא ידבר הלווה עם המלוה. 
<BR />מסתבר לכאורה שחולק גם על חלק זה, שהרי אם מתיר הרמב"ן פיוס מה לי אם פייס הלווה את האוהב, או אם פייס את המלווה עצמו. גם ב'''משנה למלך''' (מלוה ולוה ה יד ד"ה כתב הטור) נסתפק בזה, והכריע מסברא דשרי. ובאמת שכן מבואר להדיא מתוך דברי הראב"ד המובאים ב'''רשב"א''' (ד"ה הא) וב'''ר"ן''' (ד"ה הילך), שדיבור הלווה עם האוהב חמור יותר מדיבורו עם המלווה עצמו, ואם בראשון מתיר הרמב"ן כל שכן בזה, וכן הוכיח הרב '''שער המלך''' (אישות ה טו ד"ה עוד ראיתי).  
<BR>ה'''ריטב"א''' (ד"ה אמר רבא) חידד את דברי הרמב"ן וכתב שמה שאמרה הגמרא שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה אין הכוונה מצד פעולת הנתינה, שהרי ברור שגם אם נתן הלווה את הריבית למלוה באמצעות שליח גם כן אסור, אלא הכוונה שהאוהב נותן מרצונו ומשלו, אבל אין מניעה שהלווה יפייס אותו לעשות כן. והוסיף על זה הריטב"א וכתב, שאפילו אם אחר כך הלווה החזיר לאוהבו את מה שנתן למלווה מותר, כיון שמדינא לא היה חייב לעשות כן, והרי זה שכר טורח שנותן לו עבור שטרח בשבילו אצל המלווה. הרי שהריטב"א חולק גם על התנאי האמצעי שכתב הרא"ש, ובזה לא גילה לנו הרמב"ן דעתו {{ראה עוד|ריבית שאינה באה מלווה למלוה|מעורבות הלווה בנתינת הריבית}}.

====דברי השלחן ערוך====
כתב ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5102 (יורה דעה קס יג)] שמותר לאדם לתת לחבירו מעות על מנת שילווה לפלוני, ובלבד שלא יחזור ויקחם מן הלווה, וכן שלא יאמר הלווה למלוה שפלוני יתן בשבילו. והוסיף השלחן ערוך בשם יש אומרים שצריך גם שלא יפייס הלווה את חבירו לתת למלוה מעות בשביל שילווהו.
<BR />דברי מרן צריכים ביאור, שלכאורה דעת היש אומרים שהביא מרן היא דעת הרא"ש והראב"ד שאסרו ללווה לפייס את חבירו. אמנם לגבי הדעה הראשונה שהביא מרן בסתם, אם כוונתו לדעת הרמב"ן, אינו מובן מדוע אוסר שהלווה יאמר למלווה שילוה שפלוני יתן בשבילו, הרי בזה כל שכן שיתיר הרמב"ן, כמו שמפורש בראב"ד שדבר זה הוא קל יותר מאשר שיאמר שיפייס הלווה את חבירו שיתן עבורו מעות למלווה, וכן מבואר בדברי הר"ן והרשב"א אליבא דהרמב"ן. גם הרי לא מצאנו להדיא מי מהאשונים שמחלק בין המקרים, שמי שאוסר פיוס אוסר בין פיוס הנותן ובין פיוס המלווה, והמתיר מתיר בשניהם.
<BR />גם מה שכתב השלחן ערוך לאסור שיחזור הנותן ויקח המעות מן הלווה, גם זה לא אסר להדיא הרמב"ן, רק מה שאסר הוא להתנות כן מרא"ש שיתן לו, דאז הוי שלוחו לתת ריבית, אבל אם הנותן נותן מעצמו ומיזמתו ורק לאחר מכן בא הלווה ונותן לו, בזה כתב הריטב"א להדיא שמותר, וברמב"ן לא מצאנו להדיא שאסר.

=====הכרעת הפוסקים=====
לענין הלכה כתב ה'''ש"ך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5102 (יח)] על פי הבית יוסף שהרוצה לסמוך על המתירים כדעה הראשונה רשאי, לפי שאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו.
<BR />אמנם הרב '''גידולי תרומה''' (מו ד יד ד"ה ולענין הלכה) עורר שלדעת האוסרים, הרי הטעם הוא שהנותן הוא שלוחו של הלווה, והרי זה איסור דאורייתא, ודלא כהבית יוסף, אך לענין הלכה הסכים להכרעת הבית יוסף. ויש להעיר על דבריו שהרי הרא"ש כתב להדיא שרק נראה כשלוחו ומוכח דלא הוי דאורייתא, אמנם בראב"ד כתוב 'נעשה כשלוחו', ולפי זה יש מקום לדברי הגידולי תרומה. על כל פנים גם הגידולי תרומה עצמו בסוף דבריו מסתייג וכותב שאפשר שגם לשיטתם הוא רק מדרבנן.

=====סייגים להיתר=====
כתב ה'''טורי זהב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5102 (ו)] שאם אמר האדם למלוה שכל זמן שלא יפרע הלווה את החוב, יתן לו בכל חודש דינר, הוי ריבית גמורה ואסור, לפי שכשקיבל עליו לשלם ריבית, הוי כלוה גם על הקרן ואחריות הקרן עליו.
<BR />ולכאורה מה שכתב בכל חודש דינר אינו בדווקא, אלא אף אם קיבל עליו לשלם ריבית חד פעמית באם לא ישלם הלווה את החוב, אסור.

עוד כתב ה'''טורי זהב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5102 (ז)] שגם לדעה המקילה בשלחן ערוך, אם הקדים הלווה לתת מתנה לחבירו כדי שישתדל עבורו אצל המלווה כל שכן שאסור, דלא גרע מכאשר חזר הלווה ושילם לנותן.
<BR />ולכאורה דבריו נכונים אף אם הנותן לא נותן למלוה את אותה מתנה שקיבל, אלא נותן כסף מעצמו אם יותר אם פחות, לפי שלא התירו אלא פיוס בלבד בלא כסף.

====כל הנותן אינו מפסיד====
כתב ה'''רמב"ן''' שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא ב[[מודר הנאה מחבירו]] או לגבי [[דליקה בשבת]] אבל לגבי ריבית לא התירו.
<BR />הריטב"א הביא דעות המקלות בזה, אך הכריע גם הוא כהרמב"ן. וכן גם הכרעת ה'''רשב"א''' וה'''ר"ן'''.

בשלחן ערוך לא הזכיר דין זה, וכן נושאי כליו מלבד '''ר' עקיבא איגר''' בגליון שההזכיר מחלוקת הפוסקים בזה.

==מקרה שני==
עוד אומר רבא שם [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=69b&format=pdf (סט ב)], שמותר לאדם לומר לחבירו, הילך מעות ואמור לפלוני להלוות לי כסף, לפי שאין זה אלא שכר אמירה. ומובא שם מעשה שהיו אנשים נותנים למר בריה דרב פפא חלות של שעווה עבור שידבר עליהם לאביו שילווה להם כסף. וכשעוררו את רב פפא על הדבר, אמר להם שהדבר מותר לפי שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה ואילו כאן אין זה אלא שכר אמירה.

דברי רבא נפסקו להלכה בכל הראשונים וכן העתיק לדינא ה'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (קס טז)].

===בן הסמוך על שלחן אביו===
על גמרא זו העירו הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רא"ש) שההיתר הוא דווקא בבן שאינו סמוך על שולחן אביו, שאם הוא סמוך על שולחן אביו, הרי זה כאילו האב עצמו נוטל את הריבית ואסור.
מפשט דברי הראשונים מבואר שאין כוונתם לחלק בין גדול לקטן, אלא בין סמוך לשולחן אביו לשאינו סמוך, שאם הוא סמוך אפילו גדול מותר, ואם אינו סמוך אפילו קטן אסור.

ב'''טור''' (יורה דעה קס) העתיק דבר זה להלכה, אלא שבלשונו כתב 'והוא שיהא גדול ואינו סמוך על שולחן אביו', וב'''בית יוסף''' הסתפק בכוונתו אם בעינן תרתי להיתרא, שיהא גם גדול וגם סמוך על שלחן אביו, אבל אם היה גדול וסמוך או קטן ואינו סמוך אסור. ותורף הספק שבקטן אף שאינו סמוך כיון שסוף סוף על אביו מוטלת החובה לפרנסו אסור, או דלמא כיון דהשתא מיהא אינו מפרנסו שרי, ונשאר בצריך עיון. אמנם ב'''פרישה'''(כג) כתב שכוונת הטור כשאר הראשונים דהכל תלוי בסמוך או אינו סמוך.

ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (קס טז)] העתיק כלשון הטור, ודעת ה'''ש"ך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (כא)] וה'''ט"ז''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (י)] וה'''גר"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (לג)] שהוא דווקא, כלומר שבעינן גם שיהא גדול וגם שיהא סמוך על שלחן אביו.
<BR />בטעם הדבר מבואר בט"ז שם, שאף ש[[לענין מציאה קטן שאינו סמוך מקרי גדול]], הכא שאני לפי שכאשר אין לקטן אביו חייב לפרנסו, והוי כאילו אביו קיבל את הריבית. וכן כתב הגר"א בביאורו. אמנם העיר שלפי הרשב"א והנימוקי יוסף גם פה הדין כבמציאה. וכן הוא להדיא ברמב"ן ובריטב"א ובר"ן. אמנם ברא"ש אין הכרע. ואפשר שהטור בתריה אזיל.

===טעם ההיתר - שכר אמירה או ריבית שאינה באה מלווה למלוה===
{{להשלים|פסקה=כן}}
בדברי רבא כתוב שההיתר הוא מפני שזהו שכר אמירה, ואין כאן ריבית כלל. אמנם בהמשך דברי הגמרא בעובדא דמר בריה דרב פפא מבואר טעם אחר, שאין זו ריבית הבאה מלווה למלוה. וצריך ביאור אם למה שני הטעמים ואם הם סותרים אחד לשני.

==תשובת רש"י==
כתב '''רש"י''' בתשובה (קעז), וכן הובא ב'''מרדכי''' (בבא מציעא ה שלח) בשמו, שמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך ולוה לי מעות מפלוני בריבית וגם תביא לו הריבית, שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, וגם השליח לא עשה איסור כי הריבית אינה שלו, ואף משום שליח אין כאן שאין שליח לדבר עבירה להתחייב שלוחו. וסיים שאין לפרסם הדבר.

ב'''בית יוסף''' (יורה דעה קס) כתב שכל הפוסקים חולקים על זה, שהרי ב[[#מקרה ראשון|מקרה הראשון]] של רבא, אסרו ללווה לחזור ולקחת מן הנותן, כלומר אסור שאת הריבית ישלם בסופו של דבר הלווה עצמו, וכל שכן הכא שהוא נותן מראש לחבירו שיתן למלוה. ועוד הוסיף הב"י שכן מוכח מדין [[נתינת ריבית על ידי גוי וגוי על ידי ישראל]]. ומסיק שאין להקל בזה כלל, ונראה שאף רש"י לא התיר מעולם אלא איזה תלמיד טועה כתבו. ובאמת בשלחן ערוך לא העתיק דין זה כלל ועיקר.
<BR />אמנם ב'''דרכי משה''' (ז) הליץ בעד רש"י וכתב שאין די ראיות לדחות הדברים, שמה שאסרו הפוסקים לנותן לחזור וליקח מן הלווה, זהו דווקא כאשר ההלוואה באה מיד המלוה ליד הלווה, ורק השליח הוא נותן את הריבית, דזה פשיטא שאסור. אבל הכא ההלוואה כולה עוברת דרך השליח וגם הריבית, ולכן שוב לא הוי ריבית הבאה מיד לווה למלוה. אלא שסיים הדרכי משה שטוב להחמיר שלא לעשות מעשה לכתחילה. ושוב כתב להלן להתיר (קסט ג) ושם לא סייג את דבריו לדיעבד בלבד. גם ב'''רמ"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (קס טז)] הביא דין זה להלכה, וכתב שכן עיקר ויש לסמוך על זה בשעת הצורך.

===הכרעות האחרונים===
====דעות האוסרים====
ה'''לבוש''' (יג) האריך לתמוה על הרמ"א איך התיר בזה, שודאי איסור דאורייתא יש כאן, ולא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה, שהרי על כל פנים נעשתה פה עבירה שאם ידע השליח על הריבית, הרי עבר על איסור דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ואם השליח לא ידע הרי עבר המשלח על [[לפני עוור לא תתן מכשול]]. ואם היה מותר לתת ריבית באופן זה, הרי זה חוכא ואיתלולא לכל איסור ריבית שכל אחד יעשה כן, וסיים שאם איישר חילו היה מצווה להחרים ולמוחקו מן הספרים, לפי שקלי הדעת סומכים על זה לכתחילה.  
<BR />ה'''טורי זהב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (יא)] חיזק דברי הלבוש, שאם אין שליח לדבר עבירה, הרי יש כאן שתי הלוואות שונות, מהמלוה לשליח ומהשליח ללווה, ובשתיהן יש ריבית. ועוד, שאם אין עבירה בריבית שמשלח ביד שליח לפי שלא אסרה תורה וכו', למה גרע כאשר לוקח הלווה את ההלואה מיד המלוה עצמו, והרי בהלוואה עצמה אין איסור. ולכן יפה כתב בלבוש שראוי למוחקו, ואין לסמוך על זה כלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול.<BR />
גם ב'''ביאור הגר"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (לה)] הסכים שטעות הוא ושכן מוכח מן הסוגיה שכל שהלווה חוזר ונותן את הריבית אסור, וכמו שהדגישו זאת ב'''תוספות''' (קידושין ו ב ד"ה דארווח).
<BR />ובספר '''גידולי תרומה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24581&st=&pgnum=488 (מו ד יד ד"ה והרב ז"ל הביא)] הוכיח כדברי הבית יוסף מסוגיין ב[[#מקרה שני|עובדא דמר בריה דרב פפא]], שם כתבה הגמרא בטעם ההיתר, ששכר אמירה קשקיל, ולכאורה לפי תשובת רש"י אין צורך להיתר זה, אלא כיון שבנו הוא שנוטל את המעות, הרי שלא אסרה התורה בכהאי גוונא, ואף אם לא היה זה שכר אמירה. אלא ממה שהוצרכה לטעם זה מוכח שלולי טעם זה היה אסור כיון שהריבית יצאה מיד הלווה אף שבאה על ידי שליח. 

====דעות המתירים====
אמנם הש"ך [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5103 (כב)] חיזק את דברי הרמ"א, שרק בגוי אמרינן שאסור לפי שאין שליחות לגוי והרי זו הלוואה ישירה מן הלווה, אבל הכא אין שליח לדבר עבירה והרי הריבית באה מן השליח בלבד ולא מן הלווה. ושוב חיזק דבריו ב'''נקודות הכסף''' (דרוש מקור). גם ה'''בית חדש''' (קסט ח ד"ה כתב המרדכי) כתב שדווקא על ידי שליח גוי אסור לפי שאינו בר שליחות, אבל על ידי ישראל מותר כיון שאין שליח לדבר עבירה, וקיים דברי רש"י בזה.
<BR />בספר '''משנה המלך''' (מלוה ולוה ה יד) ביאר יותר שיטת המתירים, שכל האיסור הוא דווקא כאשר הלווה לוקח את הלוואה ישירות מהמלוה (ובזה נפלה גם ראיית הרב גידולי תרומה מעובדא דמר בריה דרב פפא), דבזה פשיטא שאסור גם לרש"י ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה. אבל הכא איירי שגם ההלוואה עצמה באה באמצעות השליח, ומותר לפי שחשבינן כאילו השליח לווה לעצמו, והוא לא לקח הריבית לפי שחשב שההלוואה היא למשלחו, נמצא שההלוואה באמת היתה לשליח והוא חזר והלוה למשלח, אבל את הריבית לא נתן המשלח למי שהלווה לו אלא למי שהלוה לשלוחו. 

[[קטגוריה:ריבית]]
[[קטגוריה:בבא מציעא סט:]]
[[קטגוריה:מלוה ולוה פרק ה]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן קס]]