הצגת המקור של הדף "שיחה:כפיית בן/בת הזוג לעלות לארץ ישראל"

===ביאור נוסף במחלוקת הבבלי וירושלמי===
בדעת הטור דפליג על הרא"ש, וסבר דאין חילוק בזה בין זמן הבית לזמן הזה, יש לבאר באופן אחר את פלוגתת הבבלי והירושלמי. דלעולם הכל מודים דנשים פטורות ממצות כיבוש וירושת הארץ, כיון שאינן נוטלות בה חלק, וכמו שהזכיר הבית הלוי, או מפני שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה, דמה"ט פטרוה ממצות מחיית עמלק כמבואר בס' החינוך. ומה שאמרו בסוטה (מד א) דלמלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו החתן מחדרו והכלה מחופתה, אין הכוונה שהנשים משתתפות ממש בכיבוש, אלא שעליהן לסייע ללוחמים בהספקת מזון ומים וכדו', וזה לבד אינה סברא שיחשב הדבר כאילו הכיבוש מתבצע גם על ידן, דסוף סוף אין זה עיקר הכיבוש. אלא שבמצוות התלויות בה גם נשים חייבות וכדלעיל, שזוהי מצוה קיומית ולא חיובית כנ"ל.

אלא שבגדר מצות כיבוש וירושת הארץ, יש לדון האם הכיבוש הוא חלק מעיקר צורת קיום המצוה (אף שודאי ניתן לקיימה גם בלא כיבוש וכדלהלן), והיינו שמעולם לא ציותה תורה ליישב את הארץ ע"י הוצאת ממון או שאר תחבולות אלא עיקר החיוב הוא באופן שניתן לכובשה מיד יושביה, או שמא עיקר המצוה הוא הדיורים בארץ לחוד, שתהא מיושבת ע"י ישראל, אלא שהכיבוש הוא ההיכי תימצי לקיום המצוה וע"כ נצטוינו להוריש את גויי הארץ מפנינו ומלתא באפי נפשא היא.<BR/> 
או באופן אחר: האם הכיבוש והישיבה מצוה אחת היא או שמא דינים נפרדים הם שאמנם תכליתם או אבל אינם שייכים זה עם זה.
ונפק"מ בזה בגדר חיוב הנשים, דהירושלמי נקט דהכיבוש והישיבה מישך שייכי זה בזה, דהכיבוש הוא צורת קיום מצות הישיבה ומצוה אחת היא, ולכן נקט דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה, ואפילו בזמן משה ויהושע, אבל הבבלי נקט שמצות הכיבוש הלכה נפרדת היא ואין זו צורת הקיום של מצות הישיבה ולכן נקט שגם נשים שאינן בכלל הכיבוש שפיר יש לחייבן בישיבה, וההיכי תימצי לזה תהיה ע"י קנין ולא ע"י כיבוש מלחמה.

אלא שאמרו בירושלמי, שלגבי מצוות התלויות בארץ שבהן נשים חייבות, חלוק הדבר בין אשה הרוצה לעלות לארץ, לזו הממאנת לצאת ממנה. דכיון שמצוות אלו הן מצוות קיומיות אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לארץ כדי להתחייב בהן, דדוקא מחמת מצוה המוטלת עתה על האדם יש בכוחו לכוף את בן זוגו לסייעו בקיומה, אבל כדי להתחייב במצוות נוספות שאין זה אלא מצד המעלה וההידור לחוד, לזה בן הזוג אינו משועבד, ולכן לעלות לא"י חלוק דין הבעל המחוייב עתה בישיבתה מאשה הרוצה לעלות כדי להתחייב במצוות התלויות בה, אבל אחר ש"הוחזקה" האשה בקיום אותן מצוות קיומיות הדין להיפך, דבכה"ג שעבוד הבעל לאשה מחייבו שלא להפסידה "מעלות רוחניות" שכבר היתה מוחזקת בהן.

====ביאור שיטת הרמב"ם====
ולפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם. דכיון שעיקר צורת קיום המצוה שחייבנו הכתוב הוא ע"י כיבוש מלחמה, אחר שנצטווינו בזמן הזה שלא לעלות בחומה ולכבוש את הארץ בחוזקה מיד אויבינו אין אנו מחוייבים בישיבתה, דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה. ולפיכך לא מנה הרמב"ם מצוה זו בס' המצוות, דאף שדרכו של הרמב"ם למנות גם מצוות הנוהגות רק לעתיד לבוא וכמו שהוכחנו לעיל, מ"מ יש לחלק ולומר, דזהו דוקא כאשר המצוה מצד עצמה נוהגת תדיר אלא שמנועים אנו מלקיימה מחמת אונס עד ביאת הגואל, וכגון עבודת בית המקדש שלא הופקעה מצותה מעולם אלא שחסרים אנו את האפשרות לקיימה עד שיבנה המקדש ב"ב, משא"כ מצוה זו של כיבוש הארץ שאין אנו חסרים את האפשרות לקיימה, אלא שמצווים אנו שלא לעלות בחומה ולא לכובשה מיד אויבינו גם לכשיעלה הדבר בידינו, הרי זו הפקעה גמורה של מצוה זו בזמנינו ולכך לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות.<BR/>
ומ"מ סבר הרמב"ם, דאף שמנועים אנו בזמנינו לקיים מקרא זה כצורתו ומסירתו מסיני, אם יתאפשר לאדם לעלות לא"י בלא שיחשב הדבר כעליה בחומה והפרת השבועה, וכגון שיקנה לו חלק בארץ בכסף מלא כחוקיהם, וכמו שנתאפשר הדבר לרבים משלומי אמוני ישראל במשך הדורות ובהם גדולי תורה ויראה, פשיטא דמצוה קעביד ויקיים בזה מצות ישוב הארץ כדעת הרמב"ן. שהרי הדבר פשוט שהגם שעיקר אופן קיום המצוה המחוייב מקרא הוא ע"י כיבוש מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה, ופשוט הדבר דלא יעלה על דעת אדם לומר שאם קנה קרקע בארץ בלא כיבוש מלחמה שאינו יוצא בזה מצות ישיבת הארץ, שהרי מצוה זו חלה על כל איש ישראל גם אחר שתהיה הארץ כולה כבושה ביד ישראל, אף ששוב א"צ לכובשה מיד העכו"ם לפי שיש מצוה בעצם ישיבתה. אלא דסבר הרמב"ם, דכיון שעיקר צורת המצוה המחוייבת מקרא היא ע"י כיבוש מעבר לכך לא חייבה תורה, ולכן אין חיוב לתור אחר דרך ואפשרות לעלות לא"י באופן המותר בזה"ז. ומשום כך לא מנה מצוה זו במנין המצוות אף היא נוהגת גם בזה"ז כיון שרשאי אדם להבטל ממצוה זו אחר שמנוע הוא לקיימה ע"י כיבוש.<BR/>
ובזה הוא שנחלק עליו הרמב"ן, ואמר שמצות הכיבוש אינה חלק ואופן בקיום מצות הישיבה, ולכן אף שמצות הכיבוש אינה נוהגת בזה"ז מ"מ מחוייב אדם לתור אחר דרך לעלות אליה בלא כיבוש ולקיים מצותו באופן המותר, וע"כ יש למנותה במנין המצוות.

====ביאור עפ"ז בשיטת הרא"ש הנ"ל====
ואם כנים אנו בדברינו אלה אפשר שיתישבו הדברים גם עם דברי הרא"ש הנ"ל בכתובות שבי' דלדעת הירושלמי מצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז, והוקשה לטור מדוע א"כ הבעל יכול לכפות את אשתו. דאפשר דנקט כדברינו שאין חיוב בזה"ז לתור אחר דרך לעלות לא"י אלא שאם נתאפשר לו הויא מצוה גמורה, וע"כ בעל ודאי יכול לכפות את אשתו, אבל האשה אף אם בעלמא שייכת היא במצות ישוב הארץ מ"מ זהו דוקא ע"י בעלה שהרי היא עצמה אינה שייכת בכיבוש, ולכן בזמן שבעלה חייב בכיבוש שפיר יכולה לכפותו לכך מתנאי הנישואין וכדלעיל, אבל בזמן שהוא עצמו אינו מחוייב ודאי פוקע גם חיובא דידה, ולכן אינה יכולה לכפותו.
<BR/>ובזה יבוארו נמי דברי הרא"ש בתשובותיו באחד שנדר אדעתיה למיסק לא"י שאין זה נדרי מצוה, דאין כוונתו לומר שמצוה זו אינה נוהגת עתה, אלא דכיון שאינו מחויב להכניס עצמו במצוה זו כיון שאסורים בכיבוש, שפיר שייך טעמו של רבי חיים כהן גם לגבי מצות ישוב הארץ ולא רק לענין המצוות התלויות בה.
ואף הבבלי שחולק בכל זה ונקט שהאשה כופה את בעלה יתכן דלא פליג במהות הדבר, אלא שנקט שכעין תקנה היא בדיני הנישואין, וכמו שבעל כופה את אשתו לעלות לירושלים אף שאין בכך מצוה, כך גם היא כופה אותו לעלות לארץ אץ שזוהי מצוה קיומית גרידא.