הבדלים בין גרסאות בדף "שותפות ישראל וגוי בשבת"
(←תנור) |
|||
| שורה 31: | שורה 31: | ||
== תנור == | == תנור == | ||
ה'''תוספות''' (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.<BR/> | ה'''תוספות''' (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.<BR/> | ||
כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת '''ר"י''' מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת. | כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת '''ר"י''' (קודם שחזר בו) מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת. | ||
<BR/>לעומת זאת דעת '''רבנו תם''' שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. | <BR/>לעומת זאת דעת '''רבנו תם''' שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. לבסוף גם ר"י חזר בו והודה לרבנו תם, והביא ראיה לדבריו את התוספתא דדמאי הנ"ל, ומסיק שאין חילוק בין מרחץ ךשדה או לתנור, שלעולם צריך להתנות קודם השותפות שאין לישראל בשבת שום חלק. | ||
<BR/>דעה שלישית היא דעת '''רבנו אלחנן''' שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה. | <BR/>דעה שלישית היא דעת '''רבנו אלחנן''' שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה.<BR/> | ||
וסיימו התוספות שכל זה דווקא בשותפות שיש בה בעלות, אבל לקח הישראל את התנור כמשכון, אין לו בעלות עליו ואין צריך להתנות כלום, כיון שמה שנוטל ישראל רווחים ממנו הוא עבור החוב והריבית שלו, ולא עבור חלק שיש לו בתנור עצמו. | |||
== ראו גם == | == ראו גם == | ||
גרסה מ־11:49, 23 בינואר 2019
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| בבלי: | עבודה זרה כב א |
ישראל שיש לו שותפות עם גוי בנכס או במלאכה המוטלת על שניהם, כיצד יעשה בשבת כדי להינצל מאיסור שכר שבת, ומאיסור מלאכה על ידי שליח גוי.
תוספתא דדמאי
בתוספתא (דמאי ו יג) שגוי וישראל שקנו או ירשו מרחץ, אינו רשאי לומר לגוי טול אתה שבת בחלקך ואני אטול בחול בחלקי, אם לא שהתנו ביניהם שמשתתפים על מנת כן.
סוגית הגמרא
הגמרא (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות[1], ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא לשכר שבת. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.
מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.
בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו.
גירסה זו של רב גביהה מבי כתיל, מתבארת בהרחבה בסוגיית שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה.
באו חשבון
בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.
רש"י (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר לשכר שבת, שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה שכר שבת[2]. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.
כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא שכר שבת.
הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מביא פירוש אחר של הראב"ד, שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.
סתמא מאי?
בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?
רש"י (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?
הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו.
בר"ן (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב"ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.
תנור
התוספות (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.
כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת ר"י (קודם שחזר בו) מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת.
לעומת זאת דעת רבנו תם שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. לבסוף גם ר"י חזר בו והודה לרבנו תם, והביא ראיה לדבריו את התוספתא דדמאי הנ"ל, ומסיק שאין חילוק בין מרחץ ךשדה או לתנור, שלעולם צריך להתנות קודם השותפות שאין לישראל בשבת שום חלק.
דעה שלישית היא דעת רבנו אלחנן שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה.
וסיימו התוספות שכל זה דווקא בשותפות שיש בה בעלות, אבל לקח הישראל את התנור כמשכון, אין לו בעלות עליו ואין צריך להתנות כלום, כיון שמה שנוטל ישראל רווחים ממנו הוא עבור החוב והריבית שלו, ולא עבור חלק שיש לו בתנור עצמו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ לכאורה מדובר בשותפות שהיא בעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא השותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם.
- ^ וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה"ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.