הבדלים בין גרסאות בדף "שותפות ישראל וגוי בשבת"
| (23 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{להשלים|כל הסוגיה=כן}} | {{להשלים|כל הסוגיה=כן}} | ||
{{מקורות||עבודה זרה כב א|||}} | {{מקורות||עבודה זרה כב א||שבת ו יז-יח|אורח חיים רמה א-ד}} | ||
ישראל שיש לו שותפות עם גוי בנכס או במלאכה המוטלת על שניהם, כיצד יעשה בשבת כדי להינצל מאיסור שכר שבת, ומאיסור מלאכה על ידי שליח גוי. | ישראל שיש לו שותפות עם גוי בנכס או במלאכה המוטלת על שניהם, כיצד יעשה בשבת כדי להינצל מאיסור שכר שבת, ומאיסור מלאכה על ידי שליח גוי. | ||
== תוספתא דדמאי == | |||
מובא ב'''תוספתא''' (דמאי ו יג) גוי וישראל שקנו או ירשו מרחץ, אינו רשאי לומר לגוי טול אתה שבת בחלקך ואני אטול בחול בחלקי, אם לא שהתנו ביניהם שמשתתפים על מנת כן. | |||
== סוגית הגמרא == | == סוגית הגמרא == | ||
ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות<ref>לכאורה מדובר בשותפות שהיא בעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא השותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם.</ref>, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.<BR/> | ה'''גמרא''' (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות<ref>לכאורה מדובר בשותפות שהיא בעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא השותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם.</ref>, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.<BR/> | ||
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.<BR/> | על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא ל[[שכר שבת]]. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן<ref>פירוש זה הוא על פי דברי רש"י בסוגיה ואחריו נמשכו כל המפרשים. אמנם ייתכן פירוש אחר לסוגיה, כפי שניתן להבין מתוך דברי הרמב"ם, והרי הוא מוצע [[שיחה:שותפות ישראל וגוי בשבת#שיטת הרמב"ם לעומת שיטת רש"י|כאן]].</ref>.<BR/> | ||
מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין. | מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין. | ||
=== שותפות בפירות ערלה === | |||
בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו [[שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה|שתילי ערלה]], וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. <BR/> | בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו [[שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה|שתילי ערלה]], וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. <BR/> | ||
{{סוגיה מורחבת|שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה}} | |||
=== באו חשבון === | === באו חשבון === | ||
בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.<BR/> | בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.<BR/> | ||
'''רש"י''' (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]<ref>וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה"ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.</ref>. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.<BR/> | '''רש"י''' (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר ל[[שכר שבת]], שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה [[שכר שבת]]<ref>וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה"ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.</ref>. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.<BR/> | ||
כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]]. | כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא [[שכר שבת]].<BR/> | ||
עוד עולה מדברי רש"י, שאם התנו בתחילה, מותר אפילו אם באו חשבון בסוף. וכן כתבו במפורש ה'''תוספות''' (ד"ה ואם באו), שאם התנו מתחילה מותר בכל ענין. | |||
ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז א) מביא פירוש אחר של ה'''ראב"ד''', שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.<BR/> | |||
מדברי הגמרא בהמשך ששואלת [[#סתמא מאי?|סתמא מאי?]], ישנה לכאורה ראיה לדברי רש"י. וראה [[#סתמא מאי?|להלן]] מה מתרץ בזה הר"ן לדעת הראב"ד. | |||
==== שיטת הרמב"ם ==== | |||
ה'''רמב"ם''' (שבת ו יז) לא מזכיר בהלכותיו את ענין החשבון לבסוף. ה'''מגיד משנה''' כותב שהוא סובר כדעת רש"י, שאם לא התנו וגם לא חילקו אחרי השותפות, רק בשעת החלוקה באו חשבון שיטול הישראל כנגד מה שנוטל הנכרי בשבת, אסור {{ראה עוד|שיטת הרמב"ם לעומת שיטת רש"י}}.<BR/> | |||
גם ה'''בית יוסף''' (אורח חיים רמה ד"ה ועל אם ברו חשבון) הסכים שכן דעת הרמב"ם, כלומר שאם התנו בתחילת השותפות, ורק בשעת החלוקה באו חשבון, מותר. | |||
ה''' | ה'''רדב"ז''' (ה רלב) נשאל בענין זה, מה היתה כוונת הרמב"ם בהשמיטו את הסיפא של הברייתא 'אם באו לחשבון אסור', ואם נאמר כהמגיד משנה שהוא סובר כרש"י, הדבר קשה לאור העובדה שלענין ערלה (מאכלות אסורות י יד) הרמב"ם הזכיר איסור לבוא לחשבון אפילו אם התנו מתחילה?<BR/> | ||
בתשובתו מחלק הרדב"ז בין שני סוגים של חשבון. ישנו חשבון שבו אומר הישראל לגוי 'טול אתה עשרה שבתות ואני אטול עשרה ימים כנגדן' כלומר כל אחד נוטל סכום אחר לפי הימים שלו. זהו חשבון שמותר רק אם התנו, אך אם לא התנו אסור, בין בשבת ובין בערלה. אך יש חשבון שבו הוא אומר לו 'כמה הרווחת בשבת אטול אני כנגדן פירות של ימות החול', כלומר שנוטלים שווה בשווה. חשבון כזה אסור אפילו אם התנו מתחילה שיחלקו כן, וזהו החשבון שהזכיר הרמב"ם בערלה לאיסורא, וכן הדין לגבי שבת, שאסור לומר כמה נטלת בשבתות ואני אטול כנגדן. ובכך מיישב גם דברי המגיד משנה. | |||
ב'''מהר"י קורקוס''' על הרמב"ם הביא דברי המקשים על הראב"ד ממה שכתב הרמב"ם בדין ערלה (מאכלות אסורות י יד), שם כתב שאפילו אם התנו ביניהם שיאכל הגוי שנות ערלה וישראל ג' שנות היתר, אם לאחר מכן באו חשבון שיקבל הישראל בשווה כמו שאכל הגוי אסור. כלומר מבואר ברמב"ם שאסור לבוא חשבון אפילו אם התנו. וכיון שדין זה לגבי ערלה נלמד מאותה הברייתא האמורה כאן לגבי שבת, ודאי דין אחד להם. וכן דעת ה'''ביאור חדש''' על הרמב"ם.<BR/> | |||
ומהר"י קורקוס דחה דבריהם וכתב שדברי המגיד משנה אמת, שהרי אם כוונת הרמב"ם היתה לאיסורא גם בהתנו ודאי היה לו לפרש, ולא היה סומך על מה שכתב בהלכות ערלה. גם הטעם שכתב בהלכות ערלה, שהרי הוא כמחליף פירות ערלה האסורים בהנאה, לא שייך לגבי שבת, שהאיסור הוא בעשיית המלאכה. לכן ודאי בשבת אם התנו מותר אפילו באו חשבון לבסוף וכדברי המגיד משנה.<BR/> | |||
=== סתמא מאי? === | === סתמא מאי? === | ||
| שורה 22: | שורה 38: | ||
'''רש"י''' (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה? | '''רש"י''' (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה? | ||
הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. | הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו. <BR/> | ||
ב'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב"ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף. | |||
==== הכרעת הראשונים ==== | |||
הגמרא לא הכריעה בשאלה זו, ולכאורה לפי מה שקיימא לן ספק דרבנן לקולא, צריך להיות הדין שאם לא התנו אלא רק חילקו ביניהם סתם ולא הזכירו השבתות, מותר. וכן פסקו ה'''רא"ש''' (עבודה זרה א כה) וה'''טור''' (אורח חיים רמה) להלכה.<BR/> | |||
ה'''רי"ף''' השמיט את כל האיבעיא, ומדברי ה'''רמב"ם''' נראה שפסק לחומרא, לפי שהוא כתב 'המשתתף עם הגוי וכו' אם התנו וכו' מותר. ואם לא התנו מתחילה כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם לבדו והשאר חולקין'. מבואר שלא התיר אלא בהתנו תחילה. | |||
הקשה ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז א) אם הדין בסתמא הוא לקולא, למה התבייש רבא בהוראתו, והרי לפי הנראה המעשה שם היה בסתמא? ואם נאמר ששם אמר לו 'טול אתה בשבת ואני בחול', עדיין קשה למה לא פשטה הגמרא את האיבעיא לקולא?<BR/> | |||
ליישב הדבר כתב ה'''ר"ן''', שבאמת הרי"ף והרמב"ם והגאונים סוברים שיש מחלוקת בין שתי הלישנות בגמרא. לפי הלישנא הראשונה שמעשה דמוריקאי היה בשבת, גם בסתמא אסור, וכך הם מפרשים גם את הברייתא. ורק לפי הלישנא שהמעשה היה בפירות ערלה, שאלה הגמרא סתמא מאי. ומסיבה זו השמיט הרי"ף את האיבעיא, והרמב"ם פסק לגבי שבת לחומרא, שכן הדין בשבת והגמרא לא הסתפקה בזה כלל. | |||
== תנור == | == תנור == | ||
ה'''תוספות''' (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.<BR/> | ה'''תוספות''' (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.<BR/> | ||
כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת '''ר"י''' מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת. | כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת '''ר"י''' (קודם שחזר בו) מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת. | ||
<BR/>לעומת זאת דעת '''רבנו תם''' שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. | <BR/>לעומת זאת דעת '''רבנו תם''' שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. לבסוף גם ר"י חזר בו והודה לרבנו תם, והביא ראיה לדבריו את התוספתא דדמאי הנ"ל, ומסיק שאין חילוק בין מרחץ ךשדה או לתנור, שלעולם צריך להתנות קודם השותפות שאין לישראל בשבת שום חלק. | ||
<BR/>דעה שלישית היא דעת '''רבנו אלחנן''' שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה. | <BR/>דעה שלישית היא דעת '''רבנו אלחנן''' שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה.<BR/> | ||
וסיימו התוספות שכל זה דווקא בשותפות שיש בה בעלות, אבל לקח הישראל את התנור כמשכון, אין לו בעלות עליו ואין צריך להתנות כלום, כיון שמה שנוטל ישראל רווחים ממנו הוא עבור החוב והריבית שלו, ולא עבור חלק שיש לו בתנור עצמו. | |||
== ראו גם == | == ראו גם == | ||
גרסה מ־01:23, 10 בפברואר 2019
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| בבלי: | עבודה זרה כב א |
| רמב"ם: | שבת ו יז-יח |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רמה א-ד |
ישראל שיש לו שותפות עם גוי בנכס או במלאכה המוטלת על שניהם, כיצד יעשה בשבת כדי להינצל מאיסור שכר שבת, ומאיסור מלאכה על ידי שליח גוי.
תוספתא דדמאי
מובא בתוספתא (דמאי ו יג) גוי וישראל שקנו או ירשו מרחץ, אינו רשאי לומר לגוי טול אתה שבת בחלקך ואני אטול בחול בחלקי, אם לא שהתנו ביניהם שמשתתפים על מנת כן.
סוגית הגמרא
הגמרא (עבודה זרה כב א) מביאה מעשה בשני זורעי גנות[1], ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא לשכר שבת. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן[2].
מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.
שותפות בפירות ערלה
בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו.
לסוגיה זו בהרחבה, ראו שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה
באו חשבון
בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.
רש"י (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר לשכר שבת, שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה שכר שבת[3]. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.
כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא שכר שבת.
עוד עולה מדברי רש"י, שאם התנו בתחילה, מותר אפילו אם באו חשבון בסוף. וכן כתבו במפורש התוספות (ד"ה ואם באו), שאם התנו מתחילה מותר בכל ענין.
הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מביא פירוש אחר של הראב"ד, שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.
מדברי הגמרא בהמשך ששואלת סתמא מאי?, ישנה לכאורה ראיה לדברי רש"י. וראה להלן מה מתרץ בזה הר"ן לדעת הראב"ד.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (שבת ו יז) לא מזכיר בהלכותיו את ענין החשבון לבסוף. המגיד משנה כותב שהוא סובר כדעת רש"י, שאם לא התנו וגם לא חילקו אחרי השותפות, רק בשעת החלוקה באו חשבון שיטול הישראל כנגד מה שנוטל הנכרי בשבת, אסור (ראה עוד).
גם הבית יוסף (אורח חיים רמה ד"ה ועל אם ברו חשבון) הסכים שכן דעת הרמב"ם, כלומר שאם התנו בתחילת השותפות, ורק בשעת החלוקה באו חשבון, מותר.
הרדב"ז (ה רלב) נשאל בענין זה, מה היתה כוונת הרמב"ם בהשמיטו את הסיפא של הברייתא 'אם באו לחשבון אסור', ואם נאמר כהמגיד משנה שהוא סובר כרש"י, הדבר קשה לאור העובדה שלענין ערלה (מאכלות אסורות י יד) הרמב"ם הזכיר איסור לבוא לחשבון אפילו אם התנו מתחילה?
בתשובתו מחלק הרדב"ז בין שני סוגים של חשבון. ישנו חשבון שבו אומר הישראל לגוי 'טול אתה עשרה שבתות ואני אטול עשרה ימים כנגדן' כלומר כל אחד נוטל סכום אחר לפי הימים שלו. זהו חשבון שמותר רק אם התנו, אך אם לא התנו אסור, בין בשבת ובין בערלה. אך יש חשבון שבו הוא אומר לו 'כמה הרווחת בשבת אטול אני כנגדן פירות של ימות החול', כלומר שנוטלים שווה בשווה. חשבון כזה אסור אפילו אם התנו מתחילה שיחלקו כן, וזהו החשבון שהזכיר הרמב"ם בערלה לאיסורא, וכן הדין לגבי שבת, שאסור לומר כמה נטלת בשבתות ואני אטול כנגדן. ובכך מיישב גם דברי המגיד משנה.
במהר"י קורקוס על הרמב"ם הביא דברי המקשים על הראב"ד ממה שכתב הרמב"ם בדין ערלה (מאכלות אסורות י יד), שם כתב שאפילו אם התנו ביניהם שיאכל הגוי שנות ערלה וישראל ג' שנות היתר, אם לאחר מכן באו חשבון שיקבל הישראל בשווה כמו שאכל הגוי אסור. כלומר מבואר ברמב"ם שאסור לבוא חשבון אפילו אם התנו. וכיון שדין זה לגבי ערלה נלמד מאותה הברייתא האמורה כאן לגבי שבת, ודאי דין אחד להם. וכן דעת הביאור חדש על הרמב"ם.
ומהר"י קורקוס דחה דבריהם וכתב שדברי המגיד משנה אמת, שהרי אם כוונת הרמב"ם היתה לאיסורא גם בהתנו ודאי היה לו לפרש, ולא היה סומך על מה שכתב בהלכות ערלה. גם הטעם שכתב בהלכות ערלה, שהרי הוא כמחליף פירות ערלה האסורים בהנאה, לא שייך לגבי שבת, שהאיסור הוא בעשיית המלאכה. לכן ודאי בשבת אם התנו מותר אפילו באו חשבון לבסוף וכדברי המגיד משנה.
סתמא מאי?
בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?
רש"י (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?
הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו.
בר"ן (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב"ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.
הכרעת הראשונים
הגמרא לא הכריעה בשאלה זו, ולכאורה לפי מה שקיימא לן ספק דרבנן לקולא, צריך להיות הדין שאם לא התנו אלא רק חילקו ביניהם סתם ולא הזכירו השבתות, מותר. וכן פסקו הרא"ש (עבודה זרה א כה) והטור (אורח חיים רמה) להלכה.
הרי"ף השמיט את כל האיבעיא, ומדברי הרמב"ם נראה שפסק לחומרא, לפי שהוא כתב 'המשתתף עם הגוי וכו' אם התנו וכו' מותר. ואם לא התנו מתחילה כשיבואו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולם לבדו והשאר חולקין'. מבואר שלא התיר אלא בהתנו תחילה.
הקשה הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) אם הדין בסתמא הוא לקולא, למה התבייש רבא בהוראתו, והרי לפי הנראה המעשה שם היה בסתמא? ואם נאמר ששם אמר לו 'טול אתה בשבת ואני בחול', עדיין קשה למה לא פשטה הגמרא את האיבעיא לקולא?
ליישב הדבר כתב הר"ן, שבאמת הרי"ף והרמב"ם והגאונים סוברים שיש מחלוקת בין שתי הלישנות בגמרא. לפי הלישנא הראשונה שמעשה דמוריקאי היה בשבת, גם בסתמא אסור, וכך הם מפרשים גם את הברייתא. ורק לפי הלישנא שהמעשה היה בפירות ערלה, שאלה הגמרא סתמא מאי. ומסיבה זו השמיט הרי"ף את האיבעיא, והרמב"ם פסק לגבי שבת לחומרא, שכן הדין בשבת והגמרא לא הסתפקה בזה כלל.
תנור
התוספות (עבודה זרה כב א ד"ה לא יאמר) מביא מעשה שהיה בימי רבנו תם, שישראל גבה תנור מנכרי עבור חוב שהיה לו, והיה גוי אחר שהיה מסיק את התנור ואופה בו תמורת רווחים של כך וכך ימים, וישראל היה נוטל לחלקו את הרווחים של שאר ימים. ובאותו מעשה לא התנה היהודי עם הגוי קודם השותפות שיטול הוא בשבת, והישראל בחול.
כותבים התוספות שנחלקו רבנו תם, ר"י ורבנו אלחנן בדין זה. לדעת ר"י (קודם שחזר בו) מותר היה לישראל ליטול את הרווחים של ימי החול שלו, ואע"פ שלא התנו, לפי שלא דומה הדבר לשדה, כיון שבשדה מה שעובד הגוי בשבת משביח גם את חלקו של הישראל, אבל בתנור אין חלקו של הישראל משביח מעבודת הגוי בשבת.
לעומת זאת דעת רבנו תם שאין לחלק בין תנור לשדה, שאף שאין התנור משביח מעבודה בשבת, מכל מקום הרי הוא כמעמיד פועל בידיים. לבסוף גם ר"י חזר בו והודה לרבנו תם, והביא ראיה לדבריו את התוספתא דדמאי הנ"ל, ומסיק שאין חילוק בין מרחץ ךשדה או לתנור, שלעולם צריך להתנות קודם השותפות שאין לישראל בשבת שום חלק.
דעה שלישית היא דעת רבנו אלחנן שתנור חמור יותר משדה, שבזה אפילו תנאי לא יועיל כיון שמצד הדין הבעלות על התנור היא של ישראל בלבד, אלא שהגוי עובד כשכירו ונוטל שכר על עבודתו, ודומה הדבר לאדם שמשכיר תנור לגוי ואומר לו 'טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול'. לעומת זאת בנידון הגמרא הגוי הוא שותף בבעלות על הקרקע עצמה.
וסיימו התוספות שכל זה דווקא בשותפות שיש בה בעלות, אבל לקח הישראל את התנור כמשכון, אין לו בעלות עליו ואין צריך להתנות כלום, כיון שמה שנוטל ישראל רווחים ממנו הוא עבור החוב והריבית שלו, ולא עבור חלק שיש לו בתנור עצמו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ לכאורה מדובר בשותפות שהיא בעלות על שדה. אמנם להלן בברייתא השותפות היא באריסות, כלומר שניים שקיבלו שדה באריסות והמלאכה מוטלת על שניהם.
- ^ פירוש זה הוא על פי דברי רש"י בסוגיה ואחריו נמשכו כל המפרשים. אמנם ייתכן פירוש אחר לסוגיה, כפי שניתן להבין מתוך דברי הרמב"ם, והרי הוא מוצע כאן.
- ^ וגם אם עבד הישראל ביום חול כנגד כל שבת שעבד הגוי, עדיין אין זה מועיל לו, לפי שהשכר שמקבלים מבעה"ב הוא שכר לשניהם עבור כל יום ויום, כך שבעצם ישראל היה שלוחו של הגוי בימי ראשון, והגוי היה שלוחו של ישראל בימי שבת.