רואין את מינו כמי שאינו

מקורות
בבלי:	עבודה זרה עג, א, חולין ק, א, מנחות כב, ב

רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו או סלק את מינו כמי שאינו הוא נידון בתערובת באופן שהתערב איסור בהיתר מין במינו, אל אף שאנו אומרים שמין במינו לא בטל והתערובת אסורה כולה מכל מקום אם התערב אח"כ שוב היתר שאינו מינו ויש רוב באינו מינו רק נגד המין האסור ולא נגד מינו המותר, אמרינן 'רואין' את מינו המותר כמי שאינו וממילא שאינו מינו שהוא רוב רבה עליו ומבטלו. ישנם אופנים נוספים שבהם אנו אומרים דין זה.

מקור הדין

בגמרא בעבודה זרה (עג, א) מובא בשם רבין אמר רבי יוחנן שיין נסך שנפל לבור יין כשר ולאחמ"כ נפל לשם מים בשיעור שביכולתו לבטל רק את היין נסך, אמרינן רואין את מינו והיינו את היין הכשר כמי שאינו וממילא שאינו מינו דהיינו המיים רבים עליו ומבטלו. מאידך דעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן שכל זה באופן שנפלו מים לבור קודם שנפל היין נסך שבכה"ג קודם שמתערב במיין הכשר המים מבטלים את היין נסך אך באופן שהיין נסך התערב ביין הכשר קודם לנפילת המים לבור בכה"ג לא אמרינן רואין.

בגמרא בחולין (ק, א) מבואר בדעת רבי מאיר שחתיכת נבילה שנתנה טעם בחתיכה שחוטה ואח"כ נפלו לתערובת עוד חתיכות כשרות ורוטב וקיפה בשיעור שיש בכוחם לבטל רק את החתיכת נבילה, לא מהני היות ואמרינן חתיכה נעשית נבילה והחתיכה הכשרה שקיבלה טעם מהנבילה דינה כדי הנבילה וממילא בעינן לשיעור ביטול גם כנגד החתיכה הכשרה. ומקשה הגמ' שגם לולא דין חנ"נ החתיכה הכשרה אסורה באכילה היות ודעת ר"מ שמין במינו לא בטיל? ומיישב רבא שאם רק מדין מין במינו היינו אומרים סלק את מינו והיינו את החתיכה הכשרה ושאינו מינו היינו הרוטב והקיפה ושאר החתיכות רבים ומבטלים אותו.

בגמרא במנחות (כב, ב) מבואר בדעת ר"י שב' מנחות שהתערבו בינהם באופן שיש הבדל בשיעור השמן שאמור להיות במנחה פסולים להקטרה ואומר הגמ' שרק משום שהתערב זו בזו שלולא כן היינו אומרים סלק את השמן שאמור להיות כמי שאינו ושאינו מינו והיינו הסולת (הקמח) רבה עליו ומבטלו.

ביאור הנידון

אם בעינן תחילה

בעבודה זרה (שם עמוד ב') הגמ' מביאה מחלוקת בין חזקיה לרבי יוחנן בציור הנ"ל שלחזקיה יש חילוק אם הגדילו באיסור שבכה"ג אסור לאופן שהגדילו בהיתר שבכה"ג מותר. ומבארת הגמ' למסקנא שחזקיה חלק על דין רואין. ונחלקו הראשונים בביאור האופן שהגדילו באיסור או בהיתר, התוס' והרא"ש ועוד ראשונים מעמידים את הוויכוח אם בעינן 'תחילה' והיינו הגדילו בהיתר לאופן שלא היה תחילה ובכה"ג זה הגדילו באיסור. ורש"י מעמיד את הוויכוח אם אמרינן 'רואין' או שלא אמרינן רואין כלל והסברות של חזקיה זה מדין חוזר וניעור או שחל כבר האיסור. והנפ"מ לפי"ז אם לחזקיה אמרינן 'רואין' באופן שנפל תחילה האינו מינו קודם שנפל המינו האוסר, דלהתוס' והרא"ש ס"ל דאמרינן רואין ולרש"י פליג.

בהבנת המושג תחילה

מבואר בראשונים שהסברא שבעינן תחילה הוא מחמת שכל התערובת נאסרת מדין האיסור או מדין חנ"נ או מחמת שיש חומרא ביין נסך שאוסר את כל התערובת או מדין מין במינו שנאסר הכל, ומחמת כן אם לא היה תחילה לא היה שייך לסלק את מינו כמי שאינו היות והוא חלק מהאיסור מה שאין כן באופן שהאינו מינו נפל קודם האיסור שבכה"ג מבארים הראשונים שהאינו מינו מונע מהמינו להצטרף לאיסור ולהתערב בו ומבטלו קודם שאוסר את המינו. ולהלן יובאו דעות הראשונים:

הרמב"ן מביא מחלוקת ראשונים אם להלכה פוסקים שבעינן תחילה ומעמיד את הנושא בדין חתיכה נעשית נבילה, שאם אמרינן חנ"נ לא שייך רואין דלא שייך לומר רואין על מה שישנו כמי שאינו אך באופן שאין חנ"נ ונאסר רק מחמת שאין שיעור מספיק לביטול בכה"ג אם אח"כ יתרבה שיעורו מהני הביטול ממילא אמרינן רואין שאין המינו שנאסר מחמת התערובת מתנגד לביטול כשם שאין טהרה עוררת טומאה.

דעת התוס' והרשב"א ועוד ראשונים שלא אמרינן חנ"נ לח בלח וממילא מעמידים את הסוגיא בחומרא דיין נסך שחידושו שאפי' טיפת יין נסך אוסרת את כל התערובת מדין יין נסך וממילא לא שייך לומר רואין. כן מבארים גם בדעת הרבנו אפרים שסובר שאין דין חנ"נ כלל אלא בבשר בחלב.

אופנים נוספים

בנותן טעם לפגם

בגמרא (שם עמוד ב) מובא מקרה נוסף באופן שב' כוסות יין מזוגים במים שאחת מהם תרומה התערבו זה בזה שלדעת ר' יוחנן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו והתקשו הראשונים שהרי דין התרומה הוא באחד במאה ופחות מזה לא בטיל ועל כן יש ראשונים שמיישבים שבאמת כל אחד מהכוסות היה מזוג בחמישים מים על כל לוג יין ויש שמיישבים שבמין בשאינו מינו סגי בשישים אמנם ר"י הזקן מעמיד את הסוגיא באופן שיש בכל כוס ג' לוגין מים על לוג יין וביין הדין שונה שבאופן שמזג 6 לוגין של מים על לוג יין הרי"ז מזיגה מרובה שמדללת את טעם היין וחשיב נותן טעם לפגם וזה כמקפה בעלמא.

והיוצא לפי דברי ר"י שהרי למעשה היין מעורב כהוגן דיש כאן 2 לוגין יין על 6 לוגין מים ובכה"ג לא התדלדל היין, אך מכל מקום אמרינן סלק על היין הכשר וממילא אנו דנים כאן 6 לוגין מים על לוג אחד יין ובכה"ג זה נהפך להיות נותן טעם לפגם ואינו אוסר. הפרי מגדים (בשער התערובת ח"ג סופ"ד) דן לפי"ז באופן שיש ב' חתיכות אחת אסורה ואחת מותרת ויש כמות מלח שמהני לב' התחתיכות האם נימא סלק על החתיכה הכשרה וממילא המלח יפגום את החתיכה הפסולה היות וזה כמות רבה מדי של מלח והרי זה נותן טעם לפגם. ולמעשה מסיים שלא הבין את טעם הרשב"א שהרי "חיך אוכל יטעם" וסוף סוף טעם היין הוא טוב ואין זה נותן טעם לפגם. ועיין גם באור גדול (סימן ס' אות ד') מה שהקשה על זה מהא שבכל אופן שהמלח גורם להשבחת החתיכה לא אמרינן סלק וממילא זה נותן טעם לפגם. והיד יהודה (סצ"ח סוף סקי"א וסימן ס"ט סוף סקס"ג) חילק בין אופן שהמינו הופך את זה לנותן טעם לשבח לאופן שאינו מינו הוא מה שמשביח שבכ"ה לא שייך לומר סלק. וע"ש.

בדבר שיש לו מתירין

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

רואין באינו מינו

הרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"א יא, ב) דן לומר על פי דבריו שבאופן שהתערב מין במינו ואין אנו יודעים אם יש רוב היתר הרי זה ספק דרבנן ולקולא, באופן שהתערב מין בשאינו מינו ואין אנו יודעים אם יש רוב בשאינו מינו באופן כזה זה ספק דאו' ולחומרא, וממילא דן לומר שבאופן שהתערב מין במינו ובשאינו מינו ויש רוב במינו ואין אנו יודעים אם יש רוב גם באינו מינו, אמרינן סלק את השאיני מינו וממילא המינו רבה עליו ומבטלו. והרבה מהפוסקים חולקים עליו בכל תוקף שהיות וטעם כעיקר ממילא נאסר השאינו מינו ולא שייך לומר סלק בכה"ג. כך הבינו הים של שלמה (ח, מו ד"ה הרביעי) והש"ך (יו"ד צח, ח) והפרי חדש (יו"ד צח ,ח) אמנם עיין בב"ח (ס"ז) והט"ז (סק"ה) ובחזו"א (כו, ב ד"ה יו"ד) שביארו את דברי הרשב"א והסכימו עמו. וכן גם פסקו בטור ושו"ע (יו"ד צח, ב).

בעיקר הנידון: הפוסקים דנו בדברי הרשב"א בכמה עניינים, א. מטעם נותן טעם שהאיסור נתן טעם באינו מינו וספק אם יש שישים ואם כן אמור להיות אסור מדין טעם כעיקר. והשיבו על זה החוות דעת (סק"ד) החתם סופר (ע"ז סו, א) המהר"ם שיק (קיד) ועוד שבאופן שהתערב איסור מין במינו ובשאינו מינו לא נאמר דין טעם כעיקר לאסור את שאינו מינו היות וגם המין המותר נותן טעם ולא שייך לומר באופן כזה טעם כעיקר היות והטעם מורכב גם ממינו וגם משאינו מינו. ב. טענת החזון איש שהרשב"א לא הוצרך כלל לדין סלק היות וכל הנידון הוא דוקא באופן שיש אינו מינו שמאלים את מינו האסור ומחזקו שלא יתבטל מה שאי"כ באופן שהמין הוא הרוב ומבטלו לא צריך לדין סלק ובהכרח שהרשב"א הבין שמה שצריך להגיע לדין סלק הוא דווקא בחנ"נ שבעינן תחילה או משום חומרא דיין נסך.

רואין בלח או ביבש

בסוגיין לא מצינו חילוק בין האופנים שבעבודה זרה אאיירי לח בלח ובחולין איירי יבש ביבש אמנם הרשב"א בחולין (דף קח ד"ה אי דנפול) מבאר שבסברא שייך שלח בלח לא נאמר סלק שמיד שנפל האיסור לתוך ההיתר שהוא מינו אע"פ שיש שם שאינו מינו מכל מקום הרי הוא מוצא את מינו מיד ומתערב לפי שהכל כגוף אחד גמור אבל יבש ביבש אומר הרשב"א איך לא נאמר סלק שהרי קודם שבלעו חתיכת ההיתר מן החתיכה האסורה כבר התבטלה בתוך הרוטב שאינו מינו ואי אפשר להצטרף עמה לאסור ועיין שם עוד מה שמאריך לבאר.

הפרי מגדים (צח משב"ז סק"ה ד"ה נסתפקתי) הבין מדברי הרשב"ם המובאים בהגהות אשרי (ע"ז פ"ה כה) שפוסק שרק לח בלח אמרינן סלק אבל לא יבש ביבש.

רואין בנותן טעם וטעם כעיקר

הפרי מגדים (בפתיחה לתערובת חלק ג' פ"א ד"ה נסתפקתי) מסתפק באופן שיש בתערובת חצי זית איסור וחצי זית היתר מין במינו ושלושים זיתים היתר מין שאינו מינו, האם אמרינן דיש כאן רוב של שישים חצאי זית כנגד החצי האסור ועל המינו הכשר נאמר סלק, או היות והחצי מינו הכשר קיבל טעם וטעם כעיקר ממילא חשיב כזית שלם של איסור ועל זה אין רוב בתערובת.