40
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "טוען וחוזר וטוען"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
←הטעם שאין לחזור מחיוב לפטור
יאיר וסרטיל (שיחה | תרומות) |
יאיר וסרטיל (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 37: | שורה 37: | ||
בדף ל ע"ב מסופר על אדם שטען כנגד המרא קמא שקנאה ממנו ודר בה שנות חזקה, ובא אדם שלישי והביא שטר בו כתוב שהוא (השלישי) קנה מהמערער את הקרקע לפני ארבע שנים, והשיב המוחזק שהוא קנה כבר לפני שבע שנים וכשאמר שישב בה שנות חזקה כוונתו הייתה לאו בדווקא לשלוש שנים אלא הריהו יושב בה כבר שבע שנים. רבא פסק שנאמן הואיל ואדם קורא אף לשנים רבות שנות חזקה. '''הרשב"ם''' (ד"ה אמר רבא) מסביר שהוא הביא עדים על כך שישב בה שבע שנים ובכל זאת נאמן רק בגלל שאדם קורא לשנים רבות שנות חזקה, כי אחרת הודאת בעל דין כמאה עדים ולכן אפילו עדים המצדדים בטענתו השנייה אינם מועילים ואחר טענתו הראשונה נלך. | בדף ל ע"ב מסופר על אדם שטען כנגד המרא קמא שקנאה ממנו ודר בה שנות חזקה, ובא אדם שלישי והביא שטר בו כתוב שהוא (השלישי) קנה מהמערער את הקרקע לפני ארבע שנים, והשיב המוחזק שהוא קנה כבר לפני שבע שנים וכשאמר שישב בה שנות חזקה כוונתו הייתה לאו בדווקא לשלוש שנים אלא הריהו יושב בה כבר שבע שנים. רבא פסק שנאמן הואיל ואדם קורא אף לשנים רבות שנות חזקה. '''הרשב"ם''' (ד"ה אמר רבא) מסביר שהוא הביא עדים על כך שישב בה שבע שנים ובכל זאת נאמן רק בגלל שאדם קורא לשנים רבות שנות חזקה, כי אחרת הודאת בעל דין כמאה עדים ולכן אפילו עדים המצדדים בטענתו השנייה אינם מועילים ואחר טענתו הראשונה נלך. | ||
מדברי הרשב"ם רואים שאי היכולת לחזור מטענה לאחר שנסתרה על ידי עדים (או שעל כל פנים אינה פוטרת לאחר העדאת העדים) היא משום שהטענה הראשונה נחשבת להודאת בעל דין, ולפיכך אפילו עדים שיעידו כטענתו השנייה לא יועילו. כפי שראינו, יש להוכיח כדברי הרשב"ם מדברי רבא לגבי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, שאף שבעל הדין לא התכוון להתחייב בטענתו, הואיל וסוף סוף לאחר שהגיעו העדים שסתרו דבריו נמצא שאם נקבל את טענתו הראשונה הוא יתחייב בדין דינה של טענה זו כדין הודאה. בדרך זו צעדו גם '''התוס'''' (ד"ה עביד) שכתבו גם הם שאף אם יביא עדים שישב בקרקע שבע שנים הם לא יועילו לו, ועל כרחך הבינו שהטעם הוא שנחשב כהודאה ולפיכך היא גוברת אפילו על עדים. | מדברי הרשב"ם רואים שאי היכולת לחזור מטענה לאחר שנסתרה על ידי עדים (או שעל כל פנים אינה פוטרת לאחר העדאת העדים) היא משום שהטענה הראשונה נחשבת להודאת בעל דין, ולפיכך אפילו עדים שיעידו כטענתו השנייה לא יועילו. כפי שראינו, יש להוכיח כדברי הרשב"ם מדברי רבא לגבי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, שאף שבעל הדין לא התכוון להתחייב בטענתו, הואיל וסוף סוף לאחר שהגיעו העדים שסתרו דבריו נמצא שאם נקבל את טענתו הראשונה הוא יתחייב בדין דינה של טענה זו כדין הודאה. בדרך זו צעדו גם '''התוס'''' (ד"ה עביד) שכתבו גם הם שאף אם יביא עדים שישב בקרקע שבע שנים הם לא יועילו לו, ועל כרחך הבינו שהטעם הוא שנחשב כהודאה ולפיכך היא גוברת אפילו על עדים, וכן נפסק ב'''שולחן ערוך''' (או"ח קמו, כ). | ||
אולם '''המאירי''' (לא ע"א ד"ה זה שפסקנו) בסוגייתנו כותב שאינו נאמן לחזור ולטעון טענה חדשה לאחר שהעדים הכחישו את הטענה הראשונה משום שוודאי נראה ששקר הוא טוען ומחמת העדות הוא חוזר. משמע מדבריו שאין כאן דין של הודאת בעל דין אלא רק נראה כמשקר, ולפי זה אם יגיעו עדים שיסייעו לטענתו החדשה יהיה נאמן. אמנם צריך עיון כיצד יתיישב עם דברי רבא בשבועות. ונראה לחלק ששם העובדה שלא פרע ממש כלולה בתוך דבריו שלא לווה שהרי אם אין הלוואה אין פירעון ולכן נחשב כמודה שלא פרע, אולם בסוגייתנו שטען שהייתה של אבותיו אפשר לומר שלא כלולה בכך העובדה שלא קנאה מחברו, שהרי אולי הייתה של אביו ולאחר מכן נמכרה לחברו ושוב קנאה ממנו. לגבי המקרה בדף ל ע"ב שטען בתחילה שישב שנות חזקה (על הצד שהכוונה בלשון זו דווקא לשלוש ולא לשבע) לכאורה כן כלול בדבריו שלא ישב שבע שנים, ואם כן יש לומר שבכך יודה המאירי, ולפי זה גם אין ראיה מדברי הרשב"ם והתוס' ויתכן שהם יודו במקרה שבסוגייתנו. | אולם '''המאירי''' (לא ע"א ד"ה זה שפסקנו) בסוגייתנו כותב שאינו נאמן לחזור ולטעון טענה חדשה לאחר שהעדים הכחישו את הטענה הראשונה משום שוודאי נראה ששקר הוא טוען ומחמת העדות הוא חוזר. משמע מדבריו שאין כאן דין של הודאת בעל דין אלא רק נראה כמשקר, ולפי זה אם יגיעו עדים שיסייעו לטענתו החדשה יהיה נאמן. אמנם צריך עיון כיצד יתיישב עם דברי רבא בשבועות. ונראה לחלק ששם העובדה שלא פרע ממש כלולה בתוך דבריו שלא לווה שהרי אם אין הלוואה אין פירעון ולכן נחשב כמודה שלא פרע, אולם בסוגייתנו שטען שהייתה של אבותיו אפשר לומר שלא כלולה בכך העובדה שלא קנאה מחברו, שהרי אולי הייתה של אביו ולאחר מכן נמכרה לחברו ושוב קנאה ממנו. לגבי המקרה בדף ל ע"ב שטען בתחילה שישב שנות חזקה (על הצד שהכוונה בלשון זו דווקא לשלוש ולא לשבע) לכאורה כן כלול בדבריו שלא ישב שבע שנים, ואם כן יש לומר שבכך יודה המאירי, ולפי זה גם אין ראיה מדברי הרשב"ם והתוס' ויתכן שהם יודו במקרה שבסוגייתנו. | ||
| שורה 52: | שורה 52: | ||
'''האבני נזר''' (אה"ע סי' ב) דייק גם הוא מהנימוקי יוסף שבאדם החוזר בו מטענתו הראשונה אין להאמינו משום שמוכח שהוא משקר מכך שבתחילה טען אחרת. המקרה שם עסק באשה שבעלה טען שהיא הרתה לזנונים והיא טענה מנגד שכלל אינה הרה ולאחר זמן נודע שהרתה ושבה וטענה שהרתה ממנו. האבני נזר פסק שאינה נאמנת כי אילו הייתה דוברת אמת הייתה טוענת כבר בתחילה שהרתה ממנו. יש לציין שגם את דבריו ניתן להסביר על פי מסקנת רבי עקיבא איגר, שבמקרה שטענתו נסתרת מהטענה הראשונה יש בעיה מצד הודאת בעל דין, אלא שלמד מדבריו שגם במקרה שאי אפשר להחשיב זאת כהודאה יש סיבה נוספת לא להאמינו, והיא מצד שמוכח שמשקר. במקרה שם לא שייך לדבר על הודאה שהרי טענתה הראשונה הייתה שאינה הרה ובמציאות הוכח שהיא כן הרתה, אלא שייך רק הטעם השני שמוכח שמשקרת ולא הרתה מבעלה. | '''האבני נזר''' (אה"ע סי' ב) דייק גם הוא מהנימוקי יוסף שבאדם החוזר בו מטענתו הראשונה אין להאמינו משום שמוכח שהוא משקר מכך שבתחילה טען אחרת. המקרה שם עסק באשה שבעלה טען שהיא הרתה לזנונים והיא טענה מנגד שכלל אינה הרה ולאחר זמן נודע שהרתה ושבה וטענה שהרתה ממנו. האבני נזר פסק שאינה נאמנת כי אילו הייתה דוברת אמת הייתה טוענת כבר בתחילה שהרתה ממנו. יש לציין שגם את דבריו ניתן להסביר על פי מסקנת רבי עקיבא איגר, שבמקרה שטענתו נסתרת מהטענה הראשונה יש בעיה מצד הודאת בעל דין, אלא שלמד מדבריו שגם במקרה שאי אפשר להחשיב זאת כהודאה יש סיבה נוספת לא להאמינו, והיא מצד שמוכח שמשקר. במקרה שם לא שייך לדבר על הודאה שהרי טענתה הראשונה הייתה שאינה הרה ובמציאות הוכח שהיא כן הרתה, אלא שייך רק הטעם השני שמוכח שמשקרת ולא הרתה מבעלה. | ||
== חזרה מפטור לפטור == | == חזרה מפטור לפטור == | ||