שכר שבת לדבר מצוה

מקורות
בבלי:	נדרים לז א, בבא מציעא נח א
רמב"ם:	שבת ו כה
שולחן ערוך:	אורח חיים שו ה, תקפה ה

האם מותר ליטול שכר עבור שירות שנותן בשבת, שהוא גם מצוה.

שיטות הראשונים

כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד תתסז) בשם ר' ברוך שיש חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת. אבל כתב עוד שדעת ר' שמואל שאין בזה איסור כיון שנותנים שכר להתפלל, שזוהי מצוה. והביאו המרדכי (כתובות קפט). ובאגודה (כתובות צ) כתב בדעת המתירים, לפי שנוהגים לקיים המצווה להתפלל לפעמים אף בלא שכר.
ובטור (אורח חיים תקפה) כתב בשם אחיו ר' יחיאל שבספרד התוקעים נהגו לברוח מהמצווה, עד שהיו צריכים גדולי העיר להשכירם בכסף, וכתב שאין בזה היתר שהרי אסור ליטול שכר שבת אם לא בהבלעה. מבואר בדבריו שסובר כד' ר ברוך.
ובשו"ת מהר"י ברונא (קיד) כתב דפסקינן כר' שמואל, וכן העיד מהר"י מולין. וכתב שם שאפשר שאף ר' יחיאל לא אסר אלא כשהוצרכו להשכיר דווקא לראש השנה, אך חזנים המושכרים לשבתות, הרי מתפללים גם כל השבוע, ולא ניחא להם לתפלל רק בימות החול ולא בשבתות.

שיטת הבית יוסף

הקשה הבית יוסף (אורח חיים שו, תקפה) היאך מתירים ליטול שכר שבת עבור מצוה, והכי נתיר לחלל שבת עבור מצוה. ותירץ (שו) דכיון שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן, יש לומר שלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה. אבל בהלכות שופר (תקפה) כתב תירוץ אחר, ששכר שבת אינו אסור אפילו מדרבנן, אלא רק יש לחוש לכתחילה, אך במקום מצוה לא חששו כלל. והביא ראיה מהגמרא (פסחים נ ב) שהמתורגמנים אינם רואים סימן ברכה, ומפרשת הגמ' משום שמחזי כשכר שבת.
בשו"ת מעט מים הכהן (יד) תירץ בכוונת הב"י, שבסי' שו רק הזכיר שזהו איסור דרבנן בלבד ולא איסור דאורייתא, אך בסי' תקפה ביאר יותר שאפילו איסור דרבנן ליתא אלא פחות מזה. וכעין זה כתב בשו"ת משנה הלכות (ח מא ד"ה ואשר), שבסימן תקפה לא הסתפק בתירוץ שכתב בסימן שו והוסיף תירוץ אחר.

שיטת השלחן ערוך

בשלחן ערוך (שו ה) כתב בסתם את דעת האוסרים, והוסיף שיש מי שמתיר. אמנם בהלכות שופר (תקפה ה) כתב שהנוטל שכר אינו רואה סימן ברכה.
גם הבית חדש (שו ג) הסכים לדברי הב"י שהעלה להקל.

ובשו"ת יביע אומר (ה כה ה) כתב שלכא' דברי מרן סתרי אהדדי, שהרי קיי"ל סתם ויש אומרים הלכה כסתם. ותירץ שמרן חזר בו בסימן תקפה ממש"כ בסימן שו, ויש לסמוך על מה שכתב באחרונה.

קושיית הט"ז

הקשה הטורי זהב (תקפה ו) היאך מתירים ליטול שכר עבור מצווה, והרי הברייתא (פסחים נח א) שהיא מקור לדין זה מיירי בשמירה של דבר מצוה, כגון שמירת פרה אדומה או תינוק שלא יטמא ואפ"ה אסור. ותירץ דזהו דבר שאינו שייך לשבת עצמה, אלא בכל יום צריך לשמור, מה שאין כן בחזנים ותוקעים, שהפעולה היא דווקא בשבת.
והרב ערוך השלחן (שו יב) הקשה על דבריו דאדרבה, אם הוא מיוחד לשבת חמור יותר. ותירץ הוא שבאמת החזנים אינם רוצים לעשות בחינם ולכן לגבאים מותר לתת כי מוכרחים הם, וגם החזנים מותר להם ליטול, לפי שהם נוטלים זאת כשכר בטלה של ימות החול. וכל זה אינו שייך בשמירת פרה ותינוק.
ובשו"ת יביע אומר (ה כה) ביאר דעת הט"ז שכל שהוא צורך מצוה של השבת עצמה לא אסרו, אבל שמירת הפרה שאינה צורך השבת, לא התירו בזה.