שכר שבת לדבר מצוה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא נח א
רמב"ם:	שבת ו כה
שולחן ערוך:	אורח חיים שו ה, תקפה ה

האם מותר ליטול שכר עבור שירות שנותן בשבת, שהוא גם מצוה.

שיטות הראשונים

כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד תתסז) בשם ר' ברוך שיש חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת. אבל כתב עוד שדעת ר' שמואל שאין בזה איסור כיון שנותנים שכר להתפלל, שזוהי מצוה. והביאו המרדכי (כתובות קפט). ובאגודה (כתובות צ) כתב בדעת המתירים, לפי שנוהגים לקיים המצווה להתפלל לפעמים אף בלא שכר.
ובטור (אורח חיים תקפה) כתב בשם אחיו ר' יחיאל שבספרד התוקעים נהגו לברוח מהמצווה, עד שהיו צריכים גדולי העיר להשכירם בכסף, וכתב שאין בזה היתר שהרי אסור ליטול שכר שבת אם לא בהבלעה. מבואר בדבריו שסובר כד' ר ברוך.
ובשו"ת מהר"י ברונא (קיד) כתב דפסקינן כר' שמואל, וכן העיד מהר"י מולין. וכתב שם שאפשר שאף ר' יחיאל לא אסר אלא כשהוצרכו להשכיר דווקא לראש השנה, אך חזנים המושכרים לשבתות, הרי מתפללים גם כל השבוע, ולא ניחא להם לתפלל רק בימות החול ולא בשבתות.

קושיית הבית יוסף=

הקשה הבית יוסף (אורח חיים שו, תקפה) היאך מתירים ליטול שכר שבת עבור מצוה, והכי נתיר לחלל שבת עבור מצוה. ותירץ (שו) דכיון שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן, יש לומר שלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה. אבל בהלכות שופר (תקפה) כתב תירוץ אחר, ששכר שבת אינו אסור אפילו מדרבנן, אלא רק יש לחוש לכתחילה, אך במקום מצוה לא חששו כלל. והביא ראיה מהגמרא (פסחים נ ב) שהמתורגמנים אינם רואים סימן ברכה, ומפרשת הגמ' משום שמחזי כשכר שבת.