חובת הסיבה בליל הסדר

מקורות
משנה:	פסחים י א
בבלי:	פסחים קח א
רמב"ם:	חמץ ומצה ז ז-ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תעב

גדרי חובת ההסיבה ב הסדר, מיהם החייבים, באלו דברים צריך להסב, ואופן ההסבה.

מקור וטעם החיוב

אומרת במשנה (פסחים י א) שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב.

רש"י (צט ב ד"ה ואפילו) כותב שטעם ההסיבה הוא כדרך בני חורין זכר לחירות. גם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ז) כתב שצריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות.
בר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה השתא) מבואר שחיוב ההסיבה הוא מדרבנן.

מי צריך להסב

עני

המשנה (פסחים י א) אומרת שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב. וכתבו התוספות (צט ב ד"ה ואפילו) שהרבותא בעני היא שהיה מקום לחשוב שאין הוא חייב בהסבה לפי שאין לו על מה להסב ואין זו דרך חירות, קמ"ל המשנה שאפילו הכי חייב.

אשה

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שאשה אצל בעלה לא צריכה להסב, אך אם אישה חשובה היא צריכה הסיבה. ומבאר הרשב"ם (ד"ה אשה) הטעם מפני אימת בעלה, שכפופה היא לו. ובשם השאילתות דרב אחאי גאון מפרש שאין דרכן של נשים להישען. ולכאורה יש נפקא מינה בין הטעמים לגבי אישה שאינה אצל בעלה, כגון גרושה או אלמנה, שלפי טעם ראשון של הרשב"ם צריכה הסיבה, כיון שאין כאן אימת בעל. אך לפי הטעם שכתב בשם השאילתות אינה צריכה הסיבה, כיון שאין זו דרך נשים.

בן אצל אביו ותלמיד אצל רבו

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שבן אצל אביו צריך הסיבה, ומסביר הרשב"ם (ד"ה בן) לפי שאינו כפוף כל כך.
ולענין תלמיד אצל רבו, הגמרא מסתפקת, ומביאה דברי אביי שהעיד שכשהיו אצל רבה היו המסובים נשענים אחד על ברכי חבירו, ואילו כשסעדו אצל רב יוסף אמר להם שאינם צריכים להסב, לפי שמורא רבך כמורא שמים. ואמנם ישנה ברייתא שכתוב בה במפורש שעם הכל אדם מיסב, אפילו תלמיד אצל רבו, אך מעמידה הגמרא ששם מדובר בשוליא דנגרי, כלומר תלמיד של אומן שמלמדו אומנות.

בתוספות (ד"ה בפני) מבואר שהבינו שמסקנת הגמרא היא שתלמיד אצל רבו אינו צריך להסב, וכדברי רב יוסף. והוסיפו התוספות, שאביו שהוא רבו גם כן אינו צריך דלא גרע מרבו. אך סתם אב שמלמד את בנו תורה כפי שמצווה בזה, אין זה בגדר רבו לפטור את בנו מהסיבה.

שמש

הגמרא (פסחים קח א) מסתפקת לגבי שמש אם צריך הוא הסיבה. ומביאה דברי ר' יהושע בן לוי שאומרת ששמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא ידי חובה. ומדוייק מזה, שאם אכל בלא הסיבה לא יצא ידי חובה. וכן היא מסקנת הגמרא.

אילו דברים חייבים בהסיבה

הגמרא (פסחים קח א) מפרטת באילו דברים חייבים להסב.

מצה ומרור

מוסכם בגמרא שבאכילת מצה שצריך להסב, ואילו באכילת מרור אין צריך להסב. וברש"י (קח א ד"ה מצה וד"ה מרור) מסביר הטעם, שמצה היא זכר לגאולה ואילו מרור הוא זכר לעבדות.
התוספות (ד"ה מאי דהוה) כתבו שהמצה שצריכה הסיבה, זהו כשמברכים על אכילת מצה ובאפיקומן. כלומר מבואר בדבריהם, שבשאר אכילות מצה של הלילה, אין צריך להסב.

יין

לגבי ארבעה כוסות, מביאה הגמרא שתי גירסאות בשם רב נחמן, שיש אומרים בשמו שצריך הסבה, ויש אומרים בשמו שאין צריך להסב ביין. ומבארת הגמרא שאין מחלוקת ביניהם, אלא אחד דיבר אל שתי כוסות ראשונות, והשני על שתי כוסות אחרונות.
ושני פירושים בגמרא, לפירוש ראשון שתי הכוסות הראשונות טעונות הסבה, לפי שזו תחילת החירות, אבל שתי הכוסות האחרונות אינן טעונות הסבה - מאי דהוה הוה. ואילו לפירוש שני, שתי הכוסות הראשונות אינן טעונות הסיבה, לפי שעדיין קוראים 'עבדים היינו', אך האחרונות טעונות הסיבה, שזהו זמן החירות.
ומסיימת הגמרא שכיון שיש אומרים כך ויש אומרים כך, יש להסב בכל הכוסות.
הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה והשתא) מביא שיש מפרשים שאף שיש כאן ספק דרבנן, ולכאורה יש להקל, מ"מ כיון שאין זו טרחה גדולה, פסקה הגמרא להסב בשניהם לרווחא דמילתא. אך הר"ן עצמו כתב טעם אחר, שהרי כאן אי אפשר להקל, שאם נקל בשניהם, הרי עקרנו מצוות הסיבה לגמרי.

אופן ההסיבה

אומרת הגמרא (פסחים קח א) שפרקדן לא שמיה הסיבה, וכן הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה.
מדברי הגמרא לא מובן מה הכוונה 'ולא עוד אלא', כי משמע שיש עוד טעם מלבד זה.

פירוש פרקדן

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מפרש ש'פרקדן' הוא ששוכב על גבו, ומסביר שהטעם 'שמא יקדים קנה לוושט' מתייחס למצב זה, שכאשר שוכב על גבו וצווארו לאחוריו, סתימת הקנה נפתחת, והמאכל עלול להיכנס ותוכו ולחנקו.
הסכים לפירוש זה גם הרשב"ם (ד"ה שמא), וכן התוספות (ד"ה פרקדן), וכתב שאין לפרש שפרקדן הוא פניו למטה, שהרי אין דרך לאכול בענין זה.

אמנם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) שהמיסב על ערפו או על פניו, אין זו הסיבה. משמע שמבאר ש'פרקדן' הוא כל שכיבה, בין על ערפו בין על פניו.
הר"ן (בדפי הרי"ף כג א) ד"ה פרקדן מצדד כפירוש רש"י ותוספות, אבל הוסיף שאפשר שגם השוכב על פניו מקרי פרקדן, וגם בזה שייך הטעם שמא יקדים קנה לוושט.

שמא יקדים קנה לושט

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מבאר שהטעם 'שמא יקדים קנה לוושט' מתייחס ל'פרקדן', שכאשר שוכב על גבו וצווארו לאחוריו, סתימת הקנה נפתחת, והמאכל עלול להיכנס ותוכו ולחנקו. וכן הסכים הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה פרקדן).
הרשב"ם (ד"ה שמא יקדים) מתקשה בפירוש זה, שהרי אם כן למה לא סמכה הגמרא טעם זה לפרקדן, והסמיכה אותו להסיבת ימין. לכן מסביר הרשב"ם שטעם זה של שמא יקדים קנה לוושט מתייחס להסיבת ימין, שכשהוא מטה על צד ימין, נפתח פי הקנה ועלול להיכנס בו המאכל.
וזהו טעם נוסף לאסור הסבת ימין, מלבד הטעם הראשון שאסרה הגמרא ופירש הרשב"ם (ד"ה הסיבת ימין), שהרי ביד ימין הוא צריך לאכול ואיך יסב על צד זה.