זמן נטילת לולב

זמן נטילת לולב במקדש ובמדינה, והאם הוא דוחה שבת.

יום ראשון ושאר ימים

מצוות עשה על כל אדם מישראל ליטול לולב ביום טוב ראשון של חג, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר...", ודרשו חז"ל שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מכם.
ואף שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", למדו חז"ל (ספרא אמור יב טז) שדווקא לפני ה', היינו בבית המקדש, חובה ליטול לולב כל שבעה, אבל בשאר המקומות החובה היא ביום הראשון בלבד.

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל בכל המקומות כל שבעת הימים, זכר למקדש שהיו נוטלים בו כל שבעת הימים.
ומובא בגמרא (מא א) סמך לתקנות שהן זכר למקדש, שנאמר בירמיה: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה". דורש אין לה - מכלל שצריכה היא דרישה.

בשבת

מדין תורה אין איסור ליטול לולב בשבת, שאין בנטילתו שום מלאכה מדאורייתא, ולכן בזמן בית המקדש היו נוטלים לולב ביום טוב ראשון אף אם חל בשבת. ולא רק במקדש, אלא בכל מקום שהיו יודעים בעיבור החודש, ולא היה להם ספק בזמנו של החג, היו נוטלים לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אמנם לעשות מלאכה לצורך נטילת הלולב, כגון הוצאתו מרשות היחיד לרשות הרבים, או העברתו ארבע אמות ברה"ר, או חיתוכו מן המחובר אסור, ולכן היו מביאים אותו מבעוד יום לבית הכנסת או להר הבית, ולמחרת באים ונוטלים אותו ומקיימים בו מצות היום.
ולדעת ר' אליעזר אף מכשירי לולב דוחים את השבת, שנאמר: 'ביום' ואפילו בשבת, ולכן אף קציצתו מן המחובר והוצאתו והעברתו מותרים בשבת.

אמנם בשאר ימי חול המועד אסרו חכמים ליטול לולב בשבת, אף שאין בו מלאכה, גזרה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויוליכנו ד' אמות ברה"ר. והטעם שביום טוב ראשון לא גזרו ובשאר הימים כן, לפי שביום טוב ראשון יש לו עיקר מן התורה בגבולין, כלומר שחייבים ליטול לולב בכל מקום, מה שאין כן בשאר הימים, שאין חובה ליטול לולב אלא במקדש. ואף שמהתורה חובה ליטול לולב במקדש בכל יום מימות החג אפילו בשבת, מ"מ כתב רש"י שיש לחכמים כוח לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
נמצא שבזמן שבית המקדש קיים היו שנים שנטלו לולב שישה ימים, כגון שהשבת חלה באחד מימי חול המועד, והיו שנים שנטלו לולב שבעה ימים, כגון שיום טוב ראשון חל בשבת.

משחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול לולב בשבת גם יום טוב ראשון, לפי שאין אנו בקיאים בקביעות החודש, ואפשר שאין היום חיוב ליטול לולב. ואף באותם מקומות שהיו בקיאים בקביעות החודש גזרו שלא ליטול משום אותם מקומות שאינם בקיאים.

בגדר איסור טלטול וחשש הוצאה

כתב רש"י שנטילת לולב אין בו צד איסור, אלא כמטלטל עצים. משמע בדבריו, שכיוון שהוקצה למצווה מבעוד יום, אפילו איסור טלטול אין בו, ולכן שאלה הגמרא משום מה אסרו אותו בשבת.
אמנם מדברי תוספות משמע שיש בו איסור טלטול אף שהוקצה למצווה, מאחר ואינו כלי. ושאלת הגמרא היא על הצד שהאיסור הוא רק דרבנן ואילו המצווה היא עשה מן התורה.

עוד העיר רש"י על דברי הגמרא שמה שנקטה הגמרא שמא יעיברנו ארבע אמות ברה"ר וילך אצל בקי ללמוד, ולא חששה להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, הוא מכיוון שיותר יש לחוש להעברה מלהוצאה כגון שמונח בכרמלית וכד', או שהוציא לרה"ר ולא הניח עד שהגיע לרה"י אחר.
אבל תוספות כתבו שהוצאה בה יותר היכר וליכא למגזר, מה שאין כן העברה ברה"ר שלאו אדעתיה דאיניש ומעביר.

ביום

זמן נטילת לולב ביום ולא בלילה, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון'. ואיתא במשנה (מגילה ב ו) שכל היום כשר לנטילת לולב, ולכן אם לא היה בא בדרך כשיכנס לביתו יטול על שולחנו.
וככל המצוות שמצותן ביום, זמנה מהנץ החמה, ואם נטל משעלה עמוד השחר, יצא.