העוסק במצווה פטור מן המצווה

מפשט הגמ' בסוכה (כו.) משמע מהסיפור עם ר"ח ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע מרש"י (כה. ד"ה פטורין מן הסוכה) שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם תוספות (כה. ד"ה שלוחי מצווה) מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא אומרים כן! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו. האור זרוע (ח"ב סוכה רצט) מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות. הר"ן (סוכה יא. מדה"ר) הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. (ברכות ל.) ועיין במשנה ברורה (תרמ, ס"ק לו) שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

סברות הראשונים

ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות מח, יא) מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך ב, ב) על דרך המוסר ע"ש.

שיטת הריטב"א

הריטב"א (סוכה כה.) מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!

העוסק במצווה ולימוד תורה