חיוב הדלקת נר שבת

מקורות
משנה:	שבת ב ו
בבלי:	שבת כג ב, כה ב
רמב"ם:	שבת ה א,ג
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג א-ג

מקור וטעם לחיוב הדלקת נר שבת, חשיבותו, כמה נרות מדליקין, ומיהם החייבים בהדלקה.

מקור החיוב להדלקת נר שבת

מקורות חז"ל

איתא במשנה (שבת ב ו) שאחת הסיבות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן, היא שאינן זהירות בהדלקת הנר, וכוונת המשנה שם לנר של שבת.

ובגמרא (שבת כג ב) מובא בשם רב הונא שהרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים, וביאר רש"י (ד"ה בנים) ע"פ הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו), שבזכות נר של מצוה בא אור של תורה. וכן מובא שם כמה מעשים באמוראים שזכו לבנים תלמידי חכמים מפני שהיו רגילים בהדלקת נר שבת.

ועל דברי ר' ישמעאל במשנה (שבת ב ב) שאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, אומר רבא בגמרא (שבת כה ב) דהוא משום שריחו רע, וגזרינן שלא להדליק בו שמא יניחנה ויצא, ומקשה אביי ומה בכך שיצא, ומתרץ רבא דהדלקת נר בשבת חובה. וכן איתא שם בשם רב דהדלקת נר בשבת חובה.

ראשונים

כתב הרמב"ם (שבת ה א) דהדלקת נר בשבת אינה רשות שאם רצה אינו מדליק, ואף לא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה, אלא חובה היא. וכתב המגיד משנה דדבריו הם על פי הגמרא (כה ב) הנזכרת [ועיין שם בדבריו שגרס 'רב יהודה' אבל לפנינו הוא בשם רב].

אבל התוספות (כה ב ד"ה הדלקת) כתבו שאי אפשר לפרש כן בכוונת רבא, שהרי גם אביי יודע שחובה היא, והיא משנה מפורשת גבי ג' דברים שעליהם נשים מתות בשעת לידתן, וא"כ לא היה מקשה על רבא. לכן פירשו התוס' בכוונת רבא שחובה היא שיסעוד במקום הנר.

ועיין בפני יהושע כאן שכתב שאין דברי התוס' מוכרחים, דשפיר יש לפרש שמה שאינן זהירות היה בדקדוקי הדינים, שהיו מאחרות להדליק או שמדליקות בשמנים ופתילות שאינם יפים, אבל לא על עצם החיוב, ולכן יש חידוש בדברי רבא שהדלקת הנר חובה היא.
וסיים שם הפנ"י דראה לכתוב כן לפי שבאמת אין חילוק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית, שהרי עיקר טעם ההדלקה הוא משום שלום בית, ודלא כדברי התוס'.

ובסמ"ג (עשין ל) כתב דעיקר ציווי הדלקת הנר היא מדברי נביאים שציוו לכבד את השבת. והמאירי (כה ב ד"ה הדלקת נר) כתב שהיא מדברי סופרים.

טעם החיוב

כתב הרמב"ם (שבת ה א) שחובת הדלקת נר בשבת היא משום עונג שבת, וכ"כ התוספות (שבת כה ב ד"ה חובה), הביאו המשנה ברורה (אורח חיים רסג א). וכ"כ המאירי (כה בד"ה הדלקת נר), וכתב שהיא ראש לכל עונג לפי שאין עונג בלא אורה.

ועיין בספר אבן ישראל פישר, שהקשה דלקמן (ל ה,ז) לא מנה הרמב"ם הדלקת נר בכלל הדברים שהם משום עונג שבת, אלא בכלל הדברים שהם מפני כבוד שבת. ונשאר בצ"ע.
ובחידושי הגר"ח מבריסק (יא) כתב לחלק בין חיוב הדלקה מבעוד יום שזה מכבוד שבת, לבין הדלקת הנר בשבת עצמה, דהיינו שיהיה נר דלוק בשבת, שזהו מכלל עונג שבת. ובשולי הגליון 'פני מנחם' לאדמו"ר מגור ביאר דבריו, דאין הכוונה שיש עונג במה שהנר דלוק, אלא העונג בהדלקה הוא במה שהאכילה תהיה באור ולא ישב בחושך. ומלשון התוס' הנ"ל משמע כדבריו.

עד כמה חייב להשתדל במצוה

הגמרא (שבת כג ב) מביאה דברי רבא דפשיטא ליה שאם יש לאדם שתי מצוות לפניו, נר שבת ונר חנוכה ואין לו די כסף כדי לקיים שניהם, עדיף שידליק נר לכבוד שבת, שהוא משום שלום בית, ושלום ביתו קודם. כמו כן נר לכבוד שבת עדיף גם על פני יין לקידוש. וכ"פ הרמב"ם (חנוכה ד יד) והשלחן ערוך (אורח חיים רסג ג, תרעח א).
ובר"ן שבדפי הרי"ף (שבת י א ד"ה אמר רבא) הקשה איך אנו דוחים קידוש דאורייתא מפני נר שבת וחנוכה דרבנן. ותירץ דלא דחינן, שהרי אפשר לקדש על הלחם. ובמשנה ברורה (יג) כתב טעם נוסף, דאף שקידוש של שבת הוא מדאורייתא, מ"מ בזה יוצא ידי חובה בקידוש של תפילה, וקידוש על היין הוא מדרבנן.

ובביאור המושג שלום בית, כתב המאירי (כג ב ד"ה מי) שלא יהיו בני ביתו יושבים בחושך, וכ"כ הר"ן שם. ובשם יש מפרשים כתב המאירי שם שהוא מצד אשתו, שהמצווה מסורה לה. ונראה שכוונתו שלא תצטער בעבור ביטול המצווה.

עוד כתב הרמב"ם (שבת ה א) דאפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק. הביאו גם השלחן ערוך (אורח חיים רסג ב)
וכתב האור שמח דמקורו מפסחים קיב. דאיתא שם דאף שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מ"מ בשביל ד' כוסות לפסח צריך לקבל מן הצדקה, משום פרסומי ניסא. ובגמ' דילן אמרו שנר שבת עדיף מנר חנוכה שאף הוא משום פרסומי ניסא, א"כ כ"ש שלנר שבת יש לחזר על הפתחים, דחמיר מד' כוסות.