ביטול בששים

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

		יש לשכתב סוגיה זו. ייתכן שהסוגיה מכילה טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלה אינם מתאימים. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

"ביטול בששים"

המקור בגמרא

א) חולין צח. "אמר רבי חייא בר אבא אמר ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתי' ולקח הכהן את הזרוע בשלה וכו' ומי ילפי' מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל כו' רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי", ופירש"י "לטעם כעיקר- נ"ט קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים וכו' ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל" עכ"ל. והקשו תוס' שם וז"ל "משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכו' והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דע"כ אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לרבי יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה וכן בפרק התערובת אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור וקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפי' כדי נ"ט לא אסר במינו וכו' ועוד אמר בהקומץ רבה שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין" וכו' עכ"ל. עוד צ"ע דהנה אי' בגמ' לאביי ולרבא על זרוע בשלה "חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וששים נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל" ומשמע בתוס' בד"ה "לחומרא" דפירשו דכ' הגמ' על מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב, אבל מבשא"מ אינו בטל ברוב דהא טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר וגיעולי נכרים כדאי' בפסחים ובנזיר, אבל רש"י כ' וז"ל "כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי" וכו' עכ"ל, משמע דמזרוע בשלה ילפי' על מבשא"מ וכונת הגמ' "דמדאורייתא בטיל ברובא" היינו אי לאו קרא דזרוע בשלה היה בטל מדאו' ברובא, ומזרוע בשלה ילפינן שבעי' ששים ומאה לבטלו. וקשה הא לאביי טעם כעיקר דאורייתא וילפי' ליה מנזיר ומגיעולי נכרים, ואיך שייך לומר דאי לאו זרוע בשלה הוה משוינן ליה כשאר ביטולי דאורייתא ברובא. ב) עוד ק' דאי' לק' קח. "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה אסור" וכתבו תוס' לעיל צו: ד"ה "אם יש בה" וז"ל בתו"ד שם "בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמ' ל"ש אלא שניער וכיסה אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבילה ופירש בקונטרס דכי ניער הקדירה מוליך הוא הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכו' משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכיסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפלה הטיפה עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכיסה" וכו' עכ"ל, וכן כתבו לק' קח. ד"ה "טיפת" וז"ל "כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדפי' בפ' גיד הנשה ולכך משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות משום דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא על ידי ניעור וכיסוי כדאמרינן בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" עכ"ל, כונתם להוכיח דמדמשערינן בכל החתיכה על כרחך החלב מפעפע בכל החתיכה וא"כ למה אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הא החלק שבתוך הרוטב לא גרע מניער וכיסה, אלא מוכח דהחתיכה כולה מחוץ לרוטב איירי. אמנם בפירש"י בע"ב כדאמרי' "אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מיפלט לא פליט" פירש"י "מיפלט לא פליט- באחרות את טעם החלב שהחלב בגגה של חתיכה הוה" עכ"ל מבואר דאין כל החתיכות נאסרות משום דהחלב אינו מפעפע בכל החתיכה, ולכך במשנה לא משערינן בכל החתיכות. אלא דאם כן קשה טובא מה שהקשו תוס' דא"כ אמאי משערינן בכל החתיכה לבטל הטיפה. ג) עוד קשה דאי' בגמ' צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה" ופירש"י "במאי דבלעה קדרה –אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם וכו' לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדירה" וכו' עכ"ל, משמע מדבריו שנפל שם איסור בעין ואעפ"כ מצטרף הבלוע בקדירה לבטלו, אבל תוס' שם כתבו וז"ל "איכא דאמרי בקדירה עצמה – תימה אם שיעור עובי הקדירה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה" עכ"ל, ולפי דבריהם גם למ"ד "במאי דבלעה קדירה" קאי בכה"ג שבישל בקדירה הבלועה מאיסור ולא שבישל בה איסור בעין ודלא כרש"י, ולרש"י משמע דגם ל"ק דס"ל דמשערין בקדרה עצמה, איירי אפילו באיסור בעין, וצ"ע מה שהקשו תוס' איך מועיל לבטל טעם דאיסור בעין.

ביאור מחלוקת רש"י ותוס'

ד) ונראה בכל זה דהנה פירש"י צח. ד"ה "בששים" וז"ל "היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא א"נ ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל וכו' וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה דלקמן דקתני אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות וכו' מותר דאמרי' אין בהן להעלות בק"א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר" עכ"ל. אבל תוס' שם כתבו וז"ל "פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בע"ה" עכ"ל. ונראה יסוד מחלוקתם דהנה בתוס' בע"ב מבואר דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו אלא שיפסוק הטעם וקים להו לחז"ל דבששים פוסק הטעם עי"ש בד"ה "לחומרא", וצ"ל דאם נתערבה טיפת חלב בחתיכה של בשר עצם החפץ האסור בטל ברוב כשאר איסורים שבתורה, ורק הטעם האסור נשאר באיסורו עד שיפסוק הטעם ומתבטל, אבל לרש"י דין ביטול בששים שילפי' מזרוע בשלה אינו שיפסוק הטעם כלל, דזה פירש"י בגמ' בדף צו: דשיערוהו בששים, משמע דשיעור חז"ל הוא ולא מזרוע בשלה, אלא משם ילפי' "ביטול בס'" דבעינן ס' לבטל את הטעם שנתערב, ואין מועיל מה שאין טעם בשאר הבשר מהזרוע אלא בעינן ששים דוקא לבטל את הטעם. וכן שיטת רש"י דאין מועיל ס' בדאפשר למיבדקיה, וביותר דמשמע ברש"י דגם היכא דאי אפשר למיבדקיה דסמכינן אששים כדאי' בגמ' "מב"מ א"נ מבשא"מ דליכא קפילא בששים" היינו דוקא משום דטעם כעיקר דרבנן אבל אם טעם כעיקר דאורייתא לא סמכינן אששים, שכתב בד"ה "ושניהם לא למדוה" "ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל", ובזה מבואר לשון רש"י שכתב במשנה צו: על שיעור בשר בלפת דהוא הל"מ ככל השיעורין שבתורה ועל ששים כ' "שיערוהו בששים" והחילוק כנ"ל דזה אינו דאורייתא וכמשנ"ת דאינו אלא מדרבנן. והשתא מבואר היטב דעת רש"י שכתב אליבא דרבא דס"ל "זהו" למעוטי טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי בדאיכא ששים ומאה כנגד האיסור, ואעפ"כ הוצרך לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא ולא איירי כלל בטעם משהו אלא בטעם גמור, ובאמת בזרוע בשלה נתחדש דאף דיהיב טעמא שרי בס' וק', וכמשנ"ת דס' וק' דילפי' מזרוע בשלה לרש"י אינו שעי"ז אין טעם גמור אלא ילפי' שבשיעור זה בטל הטעם, וס"ל לרש"י דגם בדאיכא טעם גמור מ"מ מתבטל בס'. אבל תוס' ס"ל דדין ששים שילפי' מזרוע בשלה אינו לבטל הטעם אלא להעלימו ולסלקו, ואם נתחדש בזרוע בשלה דבעי' ששים על כרחך דטעם כעיקר דאורייתא, ורק טעם משהו ביותר מששים שכבר פסק הטעם הגמור אז שרי. ובזה מבואר הקושיא הב' שהקשו תוס' דאם איירי כאן בטעם משהו ואעפ"כ בקדשים אסור איך מבואר בגמ' דרק במין במינו או בעולין אסור במשהו, ולהנ"ל לק"מ דמב"מ ועולין אסור אפילו בדליכא טעמא כלל אבל כאן לרש"י איירי בטעם גמור, וגם מה שהקשו מהא דאי' בכ"מ דמין במינו בטיל לרבנן ברוב אפילו כדי נתינת טעם, ולהנ"ל לק"מ דשם בגמ' (זבחים עח:) פרכי' לר"ל "ונשער מב"מ כמבשא"מ דתנן וכו' ועוד תנן רבי יהודה אומר וכו' תנאי היא דתניא" וכו' ופירש"י "תנאי היא- דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה וכוותייהו קיימינן" עכ"ל, וממילא לק"מ דכאן אזיל רש"י כרבי יהודה דדנין מין במינו כנותן טעם ומשערין לפי מבשא"מ כדפירש"י דזרוע בשלה חשיבא נותן טעם ואעפ"כ מותר, ועל כרחך כן הוא, משום דזרוע בשלה היא מב"מ כדהקשו תוס' והוכיחו מזה שאינו אלא אסמכתא, אבל לרש"י דהוא דאורייתא, על כרחך אזלינן כאן כרבי יהודה, ובזה בקדשים אסור וכדאמרינן שם דלרבי יהודה אסור, ולא הקשו תוס' אלא משום דמשמע להו דרש"י אוסר אפילו טעם כל שהוא בקדשים וזה אינו, דמדרבנן נשמע לרבי יהודה, אבל לפמשנ"ת אין כ' רש"י לטעם כל שהוא אלא לטעם גמור דאסור לרבי יהודה. ובזה מיושב היטב כונת רש"י דמזרוע בשלה ילפי' לאסור עד ששים אפילו לאביי דטעם כעיקר דאורייתא, דהדין ששים לרש"י אינו שייך לדין טעם כעיקר וכמשנ"ת דאף כשלא יהיב טעם מ"מ אין הטעם בטל בתערובת עד שיהיה ששים כנגדו, וזה ילפי' מזרוע בשלה אבל מנזיר וגיעולי עכו"ם לבד הוה לן להתיר כל היכא דליכא נ"ט. ובזה יש לבאר שיטת רש"י בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, דהנה פירש"י שם "אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה ה"ז אסורה" "כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה", והנה לפמשנ"ת לשיטת רש"י, שיעור ששים היינו לבטל הטעם גם כשאין מורגש בהיתר, ולפ"ז מיושב היטב דלענין שיעור ס' לבטל הטעם ודאי מצטרפת כל החתיכה כיון שאינו לבטל הרגשת הטעם אלא לבטל הטעם עצמו המעורב, ולזה כל החתיכה מצטרפת, אבל תוס' אזלי לשיטתם דשיעור ששים הוא לסלק הטעם ובזה ודאי שאין מועלת כל החתיכה אם הטעם בלוע רק בגגה, ושפיר הקשו דמוכח שהטיפה מפעפעת בכל החתיכה. וכן בזה מבוארת פלוגתתם בקדירה עצמה דפירש"י שאפילו כשנפל איסור בעין מצטרפת הקדירה לשיעור ס', והקשו תוס' דהא ודאי שאין הקדירה מועלת לבטל טעם האיסור היוצא מהקדירה, אבל להנ"ל א"ש דלרש"י איירי בשאין טעם כלל כגון שלא נתן האיסור טעם בקדרה או במב"מ לרבנן דליכא טעם בקדירה, והקדרה מצטרפת לשיעור ס' לבטל הטעם, אבל תוס' שפיר הקשו לשיטתם דשיעור ס' הוא לסלק טעם האיסור דודאי אין מצטרפת כל הקדרה שלא יתן האיסור בעין טעם בקדרה. ה) ובגמ' צז: "אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדרה אחרת אוסר אמר רבי אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה או במאי דנפק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן וכו' אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבילה" וכתבו שם תוס' ד"ה "וכחל" וז"ל "וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערין בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדירה אחרת אל יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו וי"ל לפי שמתחילת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו הלכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור" עכ"ל, מבואר מדבריהם דפירשו בכונת הגמ' "נפל לקדירה אחרת לא יאסור" שהחלב שבכחל יצא לגמרי ולכך לא יאסור, וע"ז משני דכיון שהכחל עצמו נשאר באיסורו דאפשר לסוחטו אסור, שויוה רבנן כחתיכה דנבילה ואוסר הקדירה מחמת טעם עצמו. אבל רש"י שם כ' וז"ל "כיון דאמר רבי יצחק כו'- מפני שבתחילה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדירה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתני' בזמן שמכירו כו'" עכ"ל, והנה במתני' איירי לענין גיד הנשה שנתבשל עם הגידים וחתיכה של נבילה שבישלה עם החתיכות, ומדהביא רש"י ראיה משם שהאיסור לעולם אסור, נראה מזה שהס"ד להתיר בסוגיין כשנפל לקדירה אחרת, אינו משום שהכחל אינו אסור אלא מחמת החלב הכנוס בתוכו והחלב כבר נפלט ויצא לחוץ כמו לתוס', דא"כ ל"ש מידי לגיד הנשה ונבילה, אלא כונת הגמ' דנפל לקדירה אחרת לא יאסור אפילו אם אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ, משום דגם טעם הכחל עצמו דהיינו טעם הבשר שבו, ג"כ אינו אוסר, כיון שהכחל עצמו נתבטל והותר, ולכן ס"ד להתיר אפילו אותו עצמו (עיין בהערה), וכן נראה מלשון רש"י בד"ה "אלא מעתה" וז"ל "הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו (טעמו) בתבשיל דאל"ה אמאי בעית ששים כנגד כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדירה אחרת אל יאסור" עכ"ל, משמע דלא קאי על החלב הכנוס לתוכו אלא עליו עצמו (וס"ל בהו"א דכיון דאינו חתיכה דאיסורא מצד עצמו כגיד ונבילה אלא אסור מצד החלב שבו בזה יש לומר שגוף הכחל ג"כ נתבטל וכמו שכתב הט"ז בסי' צו' סק"ה עי"ש), וע"ז שפיר הביא רש"י מגיד הנשה ומחתיכה של נבילה שכל חתיכה של איסור נשארת באיסורה אפילו כשכבר נתערבה ביותר מס' ונתבטל טעמה בששים, וממילא גם אוסרת הקדירה, אבל תוס' נראה דפליגי בזה וסברי שמה שס"ד שנפל לקדירה אחרת אינו אוסר ודאי הוא משום דס"ד שאין הכחל אוסר אלא מחמת החלב הכנוס בו ועל זה מקשה שלא יאסור משום שטעם החלב שבו נפלט, אבל אם גוף הכחל הוא איסור ודאי יש לאסור מחמת טעם הכחל עצמו. ותלוי בהנ"ל דלרש"י דיסוד דין ביטול בששים הוא לבטל הטעם שנתערב ודאי י"ל דכמו שמצינו דין ששים לבטל הטעם מועיל גם לבטל את עצם הכחל האסור, אבל לתוס' שדין ששים הוא דבששים פוסק הטעם ונתחדש דכשפוסק הטעם בטל ולא אכפת לן בתערובת הטעם, אם כן אין סיבה לומר שהכחל עצמו יתבטל בששים, דלא מצינו דין ביטול בששים, שאין הששים המבטל אלא הששים מסלק הטעם ועי"ז מתבטל.