גוד או אגוד
משנה: | בבא בתרא יא |
בבלי: | בבא בתרא יג |
רמב"ם: | שכנים א-ג |
שולחן ערוך: | חושן משפט קעא ו-ז |
בדין גוד או אגוד, הצורך בפיתרונו, מהותו, ובגדרי דינו.
דיני חלוקה בממון משותףעריכה
המשנה בדף יא. דנה בגדרי חלוקה בין שותפין בממון המשותף להם, הדיון המרכזי במשנה הוא מתי יכול האחד לדרוש את חלוקת הממון ביניהם, ומסבירה שם המשנה שכל שיש בו "כדי חלוקה" לשני החלקים הרי חבירו יכול לכפותו לחלקו, וכל מה שאין בו "כדי חלוקה" אין חבירו יכול לכפותו לחלקו אא"כ רצו בכך,(כמובא בגמ' בדף ג.). (חוץ מכתבי הקודש שיש זלזול בהם.). והכלל הקובע איזה דבר שבו יש כדי חלוקה, הוא "ששמו עליו", דהיינו, אם יש את שם הממון המשותף עתה, על כל חלק בנפרד אחרי שיחלקו אותו אז הוא נחשב כדאי, ואפשר לחלוק, אמנם אם מחליטים שכדי להם אף כשאין שמו עליו הרי שיחלוקו. היסוד העולה במשנה הוא שבשביל לדרוש חלוקה, החלוקה צריכה להיות כדאית לצדדים.
הצורך בדין גוד או אגודעריכה
הגמ' בדף יג. פותחת בשאלה מה יש לעשות בממון משותף שאין בו כדי חלוקה לכ"א, מכיוון שבגלל שאין בו כדאות לכ"א, אין אחד מן השותפין יכול לכפות את חבירו לחלק את הממון ביניהם. ועל כן שואלת הגמ' מה אפשר לעשות במצב כזה?, הגמ' מביאה על כך מחלוקת אמוראים, "רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד". רב יהודה פוסק שבמצב שאין בממון המשותף כדי חלוקה, הדין הוא גוא"א, שבאופן פשוט הוא פירוק השותפות ביניהם בצורה כזאת שאחד נוטל את גוף הממון כולו שעליו יש את שם הממון, ויש בו כדאות, והשני נוטל דמים בשווי חצי הממון שהיה שייך לו. רב נחמן חלק וסבר שאין דין גוא"א, אמנם גם לר' נחמן מתברר בהמשך הגמ' שיש לו פיתרון למצב הקיים והוא חלוקת זמנים.
אמנם לכאורה שאלת הגמ' מה יהא הדין במצב שאין כדי חלוקה, אינה ברורה., מדוע יש הכרח למצוא פיתרון לכך? אם אפשר לחלוק -יחלוקו, ואם לא- יישארו כך. מהו ההכרח הגורם ליצירת הפיתרון שקוראים לו גוד או אגוד?
שיטות הראשונים במקור דין גוא"א.עריכה
הקרי"ס (שכנים א) מסביר שכל דין כפיית החלוקה בממון שיש בו כדי חלוקה היא מדאורייתא, ודין גוא"א או חלוקה לזמנים הם דיני חלוקה בממון שאין בו כדי חלוקה, והם מדאורייתא גם כן. לפי שיטתו אין מדובר בפיתרון כלל, אלא מהתורה כך היא דרך החלוקה בכה"ג, אמנם נחלקו ר' נחמן ורב יהודה מהו הדין מהתורה במצב כזה האם גוא"א או חלוקה לזמנים.
בשו"ת הרשב"א (ס' תתקנו) כתב, שמדינא הרי אף בחצר שאין בה כדי חלוקה , מדאורייתא היה אפשר לאחד מן השותפין לבוא וליטול את השייך לו אלא שמדין "ועשית הישר והטוב" תקנו חכמים כדי שלא "יזיק" את חבירו על ידי כך, את דין גו"א. ולפי שיטתו מובן מהו הצורך בפיתרון של גו"א, כיוון שמעיקרא יכל לחלוק, אלא בגלל שאם יחלוק בממון שאין בו כדאות לצדדים הרי שחבירו יפסיד מכך, תקנו חכמים תקנה של צורת חלוקה אחרת. (אמנם גם לשיטת הרשב"א, על אף שכותב שדין גו"א הוא מתקנת חכמים, אפשר שדינו מדאורייתא וזה ע"פ ביאורו של החזו"א (ב"ב ח,א) "מסרו הכתוב לחכמים" והיינו שתקנו חכמים וזה מדין תורה)
אך בשו"ת הרא"ש (צח,ז) כתב שכל דין החלוקה אף בממון שיש בו כדי חלוקה הוא מתקנת חכמים, וא"כ לשיטתו הרי שלא מבואר מדוע הוצרכנו לפיתרון דין גו"א, מכיוון שבמצב כזה לא תקנו חכמים את דין החלוקה, מדוע נזקקו חכמים לחדש דין נוסף? ובאמת בתשובה אחרת של הרא"ש (כלל צח,ג) מביא הרא"ש הטעם לדין גוא"א הוא מדין זה נהנה וזה אינו חסר, והיינו מכיוון שהממון אינו יכול לשמש לתשמיש שניהם אלא רק לאחד מהם, לפיכך הווי בידו לעשות דין גו"א. וא"כ אף לפי שיטתו מבואר מדוע יש כאן צורך בתקנה מחודשת, אין זה משום הכרח למצוא פיתרון, כי אם מצד דין "זה נהנה וזה לא חסר".
החילוק בין שיטת הרא"ש והרשב"א ביחס לשותפותעריכה
ובביאור שינוי טעמיהם בדין גוא"א, אפשר שהוא מצד מה שנחלקו ביכולת תביעת החלוקה, ובביאור מחלוקתם זאת, נראה שהיא משום שנחלקו בהבנת דין השותפות מהו. הרא"ש מבין שהיכן שאתה שותף, הרי בהכרח יש ממון שלם שאתה שותף בו, אך אין זה שיש חלק מוגדר לכ"א, אך הרשב"א מבין שאף אם אתה שותף, מעבר לממון האחד המשותף לשניכם, גם בתוך זה יש חלק לכ"א, אמנם צריך אולי לבררו, אך חלק לכ"א יש. והנובע משינוי טעמיהם אלה ביחס לשותפות הוא הגורם להבנה האם עצם החלוקה הווי מדאורייתא(רשב"א) או מדרבנן(רא"ש) והיינו שלרא"ש, מעיקרא הווי ממון אחד, ואי אפשר לכפות על סיום השותפות כיוון שהחלק של האחד בממון, בהכרח משועבד לחבירו.(ודין גוא"א נובע א"כ מטעם אחר לחלוטין שאינו שייך לדין החלוקה) ואילו לרשב"א אין שיעבוד כלל, כיוון שלכ"א יש את החלק שלו. נראה שמחלוקת זאת יצרה את שינוי טעמיהם ביחס לתקנת גוא"א.
הבנת דין גו"א מדין חלוקה, או תקנת מכירה והקנאה.עריכה
בשיעורי רבי שמואל (רכה) ( וכן בשעורי הגר"י גוסטמן (קונטרס שעורים ב"ב ח,ב) חקר שם מהו גדר דין גוא"א האם הוא דין מדין החלוקה, שאחד מקבל הממון והשני מקבל הדמים, או שמא הווי תקנה של הקנאה ומכירה, ואין מדובר בדין לחלוקה. ולפי חקירתו זאת , נראה להעמיד את מחלוקת הרא"ש והרשב"א , לרשב"א באה התקנה להוות תחליף לדין החלוקה,( לקרי"ס אין הוא תחליף, אלא הוא עצמו דין החלוקה) ולרא"ש התקנה היא בפני עצמה, ואינה עומדת ביחס לדין החלוקה, אלא מטעם דין אחר. (נפקא מינות לחקירה זו האם דין גו"א מדין חלוקה או מכירה-א. האם צריך הקנאה. ב. עשיר ועני ג. דין גו"א באפוטרפוס(עיין טור סוף קעא))
שיטת רש"יעריכה
בשיטת רש"י התבאר טעם נוסף לדין גו"א , והוא משום טענת "אי אפשי בשותפותך" וביאר ר' נחום בחידושיו (קעז) שטענת אי אפשי בשותפותך הינה בעצם טענת איסור השתמשות בממוני. שטוען אחד מן השותפים - אין רצוני שתשתמש בממוני, כלומר, מכח חלקו הנמצא בין שניהם ומשועבד לתשמיש שניהם, טוען שאינו רוצה שחבירו ישתמש בחלקו, וכמו כן שאין הוא רוצה להשתמש בשל חבירו. ולפיכך מכח טענה זו הוכרח הדבר למצוא פיתרון נוסף למצב זה. גם לרש"י א"כ בשונה מהרשב"א הרי אין דין גו"א מגיע מדין החלוקה, כלומר, מתביעה לחלוקת הממון, אלא מטענת לא ניחא לי בהשתמשותך. ולכך בא דין גו"א, כדי לייצר יכולת פירוק השותפות בצורה שאינה פוגעת בזכויות חבירו.
השוני בין שיטת הרא"ש לרש"יעריכה
לשניהם אמנם דין גוא"א הווי תקנה בפ"ע, לסיום השותפות, אך נראה שנחלקו בטעמים מדוע תקנו לסיום השותפות. מטעמא דרא"ש נראה שסובר שהוא משום דאין הנאה במצב הקיים, אמנם ברור שאין הוא סובר דגו"א הוא מדין החלוקה אלא הוא תקנה של הקנאה ומכירה לחבירו, כדי שיוכל לממש זכות שכרגע אינה ממומשת.אך לרש"י נראה לאו דווקא, אלא משום שלא רוצה להשתמש עם חבירו ביחד,( לרא"ש דין גו"א נובע מטעם חיובי יצירתי, אך לרש"י הוא נובע מטעם שלילי מציאותי)
שיטת ר' נחמן (ומחלוקתו עם רב יהודה)עריכה
נתבאר שדין גו"א, בא לשמש חלופה לדין החלוקה, או כתקנה לפירוק השתפות שיכול האחד לכפות את חבירו למכור או לקנות, אך ר' נחמן חלק וסבר שאין דין גוא"א.
קושיית רבאעריכה
רבא הקשה על שיטת ר' נחמן, דלפי שיטתו שאין דין גוא"א, מה יעשו א"כ בכור ופשוט( סתם אח) שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה שבעצם אי אפשר לחלוק ביניהם את השימוש, או את גוף הדבר? ר' נחמן עונה לו על כך - שחולקים את השימוש. אמנם בקושייתו זאת של רבא יש קצת קושי, מכיוון שלא ברור מדוע הוצרך רבא להעמיד דווקא בבכור ופשוט, ולא בפשוט ופשוט, הרי אי אפשר לחלוק גם אם מדובר בפשוט ופשוט משום שאין דרך חלוקה בעבד או בהמה טמאה. עוד קשה מה עונה לו ר' נחמן וכי רבא לא ידע את אפשרות זאת של חלוקת השימוש לזמנים?
שיטות הראשונים בביאור קושייתועריכה
ור"ת (מובא בתוס' ד"ה בכור ופשוט) פירש דרבא סבר שיחלקו ביניהם את זמן השימוש, ובפשוט ופשוט החלוקה היא הוגנת, זה יום אחד וזה יום אחד, אלא שבכור ופשוט, שהבכור מקבל יומיים הרי יש בכך יותר רווח לבכור מפי שניים, ונמצא שמקבל מעל חלקו, והווי חלוקה שאינה הוגנת. ( מכיוון שהוא יכול ללכת למקומות רחוקים יותר שם מוכרים סחורה בזול). ויוצא לפי שיטת ר"ת, שאף רבא סבר דחלוקת הזמנים הווי חלוקה הוגנת, אלא דווקא בבכור ופשוט יוצא שאין חלוקה שווה, ולפיכך דווקא בכה"ג צריך לעשות גו"א. ולפי"ז ר' נחמן סבר שאע"פכ הווי דין חלוקה לזמנים יותר טובה מאשר דין גוא"א.(וזה למרות שלכאורה החלוקה איננה הוגנת,וזה משום שלשיטתו הוגן יותר לקבל את גוף הדבר מאשר הפקעת הגוף)
ורבינו יונה והרשב"א פירשו, שבפשוט ופשוט משכירים את העבד, וחולקים בשכר, ולפי"ז הקשה דווקא מבכור, מכיוון שבכור צריך לקבל פי שניים, אך כל זה הווי רק במוחזק אך לא בראוי (היינו, בכור מקבל שניים ממה שמונח לפנינו אך לא ממה שעשוי להיות). ונמצא א"כ שהבכור לא יקבל בכה"ג שניים מכיוון דהווי ראוי, וא"כ נמצא שמפסיד את חלקו במוחזק. עונה לו ר' נחמן דהווי חלוקה לזמנים, והבכור אכן מקבל פי שניים. ולפי שיטתם, שיטת רבא היא שאין חלוקת זמנים, ולכן הקשה מבכור ופשוט דווקא, משום שמוכרחים שם לדין גו"א.
חילוק בין שיטת ר"ת לשיטת ר"י והרשב"א. עריכה
דלשיטת ר"ת הרי גם רבא מודה לדין חלוקת הזמנים, והוא חשיב חלוקה ממש, אלא שבבכור ופשוט יוצא שבכור מקבל לא כמו דינו. אך לפי שיטת רבינו יונה והרשב"א הרי שרבא חלק על דין חלוקת הזמנים, ולא חשיב חלוקת זמנים כדין חלוקה. ( אמנם לשיטת הרשב"א גם רבא מודה לחלוקת זמנים, אלא סובר שזו חלוקה בשימושים, ולכן קושייתו עדיין עומדת, אך ר' נחמן סבר שהיא חלוקה בגוף הדבר, וביום השייך לו, לא שייך לחבירו.).
סברת ר' נחמןעריכה
נראה שהעיקרון העומד בדברי ר' נחמן, הוא השארת גוף הממון ביד השותפים. (שאינו יכול להפקיע מידי חבירו את גוף הדבר) . ונראה להסביר את שיטת ר' נחמן ע"פ שני ההסברים לעיל, האם דין גוא"א הוא מדין החלוקה, או תקנה בפ"ע.
מחלוקת רב יהודה ור' נחמן (גוא"א או חלוקה לזמנים)עריכה
והוא מדין החלוקה - ובעצם נחלקו רב יהודה ור' נחמן מהו דין החלוקה היותר טוב? ונחלקו , האם שווי הדבר נמדד לפי ערכו או לפי גופו, רב יהודה סבר לפי ערכו, וע"כ דין חלוקה תמיד יש, אלא שבגוף הדבר אין כדי לזה וכדי לזה. וע"כ גוא"א מייצר חלוקה לא בגוף. אך ר' נחמן סבר דשווי הדבר נמדד דווקא בגופו, וע"כ אין דין גוא"א דין חלוקה כלל כיוון שאין כדי לזה וכדי לזה. אלא חלוקה לזמנים היא חלוקה.(ורב יהודה חלק).
והוא תקנה בפ"ע - ר' נחמן סבר דכל עוד אין דין חלוקה, והיינו שמקבל את גוף הדבר - הרי גוף הדבר משועבד לשימוש חבירו, וכל עוד התובע לפירוק לא מביא אופצייה בעלת משקל משמעותי (כדי חלוקה של הדבר) הרי שחלקו משועבד לשימוש חבירו ולפיכך "שותפין נהיה בה", והיינו שסובר ר' נחמן שכופה אותו להישאר בשותפות וזה משום שחלק חבירו משועבד לשימושיו, שברגע שחבירו ילך הרי יקח עמו ג"כ את זכויות השימוש שבידו, ולפיכך הווי שיעבוד של הקרקע אליו. ולעומ"ז ר' יהודה סבר דכשמציע דין גו"א הרי זה מספיק להפקיע את השיעבוד של ממונו לחבירו , דהרי נותן בידו האפשרות לקנות את כל חלקו.( בחידושי ר' נחום חקר בתביעת גוד לבדה בלא איגוד (קפ))
עצם דין גוא"א.עריכה
ונחלקו הראשונים בפירוש דין גוד או אגוד.
רבינו גרשום פירש לשון גוד – משוך, (וכן העיר רע"ג,) והייינו, או קנה (משוך) חלקי או מכור חלקך.
אך רש"י פירש גוד –קוץ, והיינו מלשון קציצה, היינו – קבע. וצריך להבין מהי הנפקא מינא בין שני הסברים אלו.
ובתוס'(אית דינא) הביא מחלוקת בין הר"י לבין הריצב"א, לגבי גובה הדמים בהם אומרים גוד או אגוד. שלשיטת הר"י "אפילו בדמים יקרים הרבה יותר משויו" אומרים גוד או אגוד. אך הריצב"א שם חולק על כך.
והרא"ש (וכן הרמב"ן ,הרשב"א והריטב"א) הביא את המחלוקת בדבר. והביא שיטה שעילוי הדמים נעשה ע"פ שומת בי"ד. והנראה שזוהי שיטת הריצב"א. וכן מובא בשם הגאונים. (והיינו שלא ביד אחד מהם לקבוע המחיר). והביא שם הרא"ש(וכן הרמב"ן) את שיטת רש"י וביאר שלשיטתו הרי שאחד מהם הוא הקוצץ, והיינו לא כריצב"א שבי"ד הוא הקוצץ.(וביאר דטעמא של היכולת לעליית הדמים היא מלשון "מעלין בדמים" כמובאת בדף יג:) והריטב"א כתב להדיא, דמחלוקתם בפירוש המילה גוד, האם הווי קוץ או משוך , הרי זוהי מחלוקת הר"י והריצב"א גופא. והיינו שרש"י דכתב קוץ, סבר שביד אחד מן השותפים לקבוע המחיר והרי הוא כשיטת הר"י. אך לשיטת רבינו גרשום(וכן הערוך) דמבארים משוך, הרי הם אינם סוברים דביד אחד מן השותפים לקבוע המחיר אלא זהו ביד בי"ד לשום את המחיר והיינו שהם כשיטת הריצב"א.
הבית יוסף(חו"מ קעא,ו(ה)) מבאר בשיטת רש"י מבאר שכח הקציצה אינה שייכת לתובע, אלא הוא מציע לנתבע שתי ברירות, והיינו, או שאתה תקבע המחיר ואני אבחר לקנות/למכור, או שאני אקבע המחיר ובידך תישאר הברירה למכור / לקנות. ולעו"מז בשיטת ר"י אין נראה כך, אלא נראה שנותן לנתבע ברירה אחת והיא קניה או מכירה, אך התובע הוא זה שבידו לקבוע המחיר, והיינו שלפי שיטת רש"י כח הכפייה מצומצם יותר. ונראה שהטעם בזה שקביעת הדמים הוא ביד השותפים ולא ביד בי"ד הוא משום דהברירה לאופן ביצוע דין גו"א הוא ביד השני, ולפי"ז, הרי שדין גו"א הווי חרב פיפיות, והיינו שאם יעלה בדמים יותר מדי הרי יכול הוא בסוף לקנות במחיר יקר זה, דביד השני הברירה אם לקנות או למכור. אמנם הדרישה חולק על הסבר זה של הב"י ברש"י, כיוון שלפי מה שכתוב בדברי רש"י הוא לא כך , דכתוב "קוץ לי דמים וקנה לך חלקי" והיינו שיש את שתי הברירות ביחד לנתבע, וזה אינו,(מכיוון שלא יתכן לומר שנותן גם את יכולת קביעת הדמים וגם את הברירה למכור או לקנות ביד הנתבע) אלא שמפרש הדרישה - קוץ = "תן" ולפי"ז לא חייב לומר שרש"י מצמצם את דין הכפייה בגו"א.
בביאור המחלוקת בעילוי הדמים.עריכה
ואפשר שנחלקו עד כמה צודק דין העלת הדמים, האם יותר צודק להעלות הדמים כיוון שאכן לאחד שמעלה הדמים הקרקע אכן שווה יותר כסף, וזוהי הסיבה להעלת הדמים, על כן העלת הדמים היא צודקת, מה עוד שנותן את יכולת הברירה תמיד, ועל כן תמיד התקנה הוגנת וזה אף בעילוי הדמים או שמא מכיוון שבכך יכול בעצם להפקיע את יכולת חבירו לקנות ועל ידי כך מאלץ אותו רק למכור (כייון שאין לו די כסף להעלת המחיר) הרי אין זה הוגן, ובעצם ביטלת בכך באמת את הברירה הקיימת בדין גוא"א.
הגרנ"ט(ס' קע) ביאר שנחלקו האם היכולת לפירוק השותפות הוא מדאורייתא או מדרבנן , דאם מדאו' הרי שתמיד היה בכוחו לחלוק, ולכן בצורה כזאת שאין כדי חלוקה, הרי מעיקרא החלוקה היא בצורה של עליית הדמים, אך אם היא מדרבנ' הרי שאי אפשר להעלות הדמים, כיוון מעיקרא לא הווי חלוקה לכה"ג אלא רק לגוף הדבר, ומתי שע"י עליית הדמים מסלק את חבירו =ל"א דין גוא"א.
בחידושי ר' נחום(קעט) ביאר דמחלוקתם תליא ביסוד הבנת דין גוא"א, האם שני הצדדים בתביעה הווי מעיקר הדין או שמא רק צד אחד הווי מעיקרא והשני רק משמש לברירה, ור"י סבר דמעיקרא רק צד אחד צריך והשני משמש רק לברירה, וע"כ התובע יכול להעלות הדמים לפי איך שתופס את שוויו - מצד תביעת אגוד לבדה, אלא שצריך ג"כ לתת הברירה ולכן צריך לומר גוד, אך בעיקר דין גוא"א, יכול להעלות הדמים. אך הריצב"א סבר דשני הצדדים הווי מעיקר הדין של דין גוא"א, ולכן צריך ששני הצדדים יהיו שווים ועליית הדמים היא מצד מה שהחפץ שווה בשבילו, ופה אינו יכול להכריע כמה החפץ שווה בשביל השני.
דין גוא"א בשותפים ברצונם או רק בע"כ.עריכה
מחלוקת הרי'מגש והרא"שעריכה
שיטת הרי'מיגאש(כמובאת ברא"ש),(וכן רבינו יונה) הינה שכל דין גוא"א הוא דווקא ביורשים או במי שקיבל מתנה, אך מתי שבאו בשותפות ביחד מרצונם הרי על דעתא דהכי אתי, ובעצם לשיטתו - דין גו"א שייך רק איפה שנהיו שותפים בעל כרחם , אך כשבאו לשותפות מרצונם לא אומרים דין גו"א. ובעצם יוצא לשיטת הרי'מגש שאף אחרי פסיקת רב יהודה דאית דינא דגוא"א, עדיין סברת ר' נחמן דכופה אותו להישאר בשותפות,נשארת במצבים מסויימים. והר"מ מביא דין נוסף - שלא אומרים דינא דגוד או אגוד בשדה, כיוון שרק בדבר שמשתמשים בו בשותפות אפשר לעשות את דין גו"א,(היינו גם אחרי שהם שותפים בע"כ, רק במצבים מסויימים אפשר לדינא דגו"א) אך כשהשימוש אינו צריך להיות בשותפות, כמו בשדה שאפשר למוסרה לאריס וכדו'.. אזי בהכי לא אמרינן דין גו"א. והדין השני מבאר את מהות הדין הראשון והיינו, שרק מתי שלא נוח לאדם להשתמש בשותפות - אמרינן דין גו"א, על כן היכא דבאו על דעתא שיעשו שותפים יחדיו, הרי שלא אמרינן את דין גו"א, כיוון דמוכא מילתא דניחא להם בשותפות חבירם. (ומי שיורד לשותפות הרי זה כמי שאומר אי אפשי בתקנ"ח)
והרא"ש קיבל את דינו הראשון, והיינו שמצד הדין של שותפים של בע"כ, באמת מודה שמעיקרא הרי לא הווי דין גו"א,(דמה שתקנו חכמים, לא תקנו בכה"ג שבאו על דעתא דהכי) אך סובר שאם הוצרכו לפרק השותפות מפני דוחק וכדו'.. הרי אפשר לפרק השותפות ואיכא דין גו"א. אך בשדה סבר הרא"ש דבכל מקום שייך דין גו"א והיינו אף בשדה.
ונמצא שעיקר מחלוקתם היא בשדה, דהרי"מ סבר כיוון שיכולים להשתתף בשותפות אחד עם השני בצורה נוחה, אזי גם אם הם שותפים בע"כ, בכ"ז לא אמרינן דין גו"א, דכל מה שתקנו דין גו"א הוא בדווקא היכי שלא יכולים להיות בשותפות . אך הרא"ש חלק וסבר דבכל מקום שנהיו שותפים בע"כ יכול לפרק השותפות. ובעצם יוצא שנחלקו בדברי ר' יהודה, האם סברת ר' נחמן נדחתה לחלוטין או ר' נחמן אינו נדחה לגמרי וסברתו נשארת, ולפי"ז האם עקירת גוף הדבר מחבירו איכא דבר פשוט או לא, וע"כ רק היכי דאי אפשר אזי אמרי דין גו"א אך היכי דאפשר שיהיו בשותפות גם בזמנים וגם בגוף הדבר – לא אומרים דין גו"א.
ביאור מחלוקתםעריכה
בביאור מחלוקתם, אפשר לפרש בשלושה אופנים. א. נראה שנחלקו בדעת השותפים, האם כשנשתתפו ביחד ברצונם, היה בדעתם להשתתף על מנת שלא לחלוק בדרך של דין גו"א, (הראיה - שנשתתפו בדבר שאין בו כדי חלוקה). או האם לא הווי בדעתם לוותר על דין גו"א, אלא רק אם ירצו יוכלו לחלק.
ב. נחלקו, בדיני הצדק בתקנה זו, עד כמה התקנה צריכה להיות צודקת מעשית, הרי"מגש סבר שיותר צודק היכי דהווי בידם להיות ביחד שלא יהיה אפשר לפרק את השותפות. ואילו הרא"ש סבר שיותר צודק שיוכל לצאת מהשותפות הזאת, ופחות צודק לכוף אותו להישאר באותה שותפות.(בעצם, מחלוקת ר' נחמן , ורב יהודה, מה יותר צודק? כפייה להישאר בשותפות, או לצאת ממנה.)
ג. אפשר לבאר מחלוקתם ע"פ חקירת ר' שמואל בשני דרכי הבנת דין גו"א. לרא"ש, שסובר שיכול לפרק השותפות בכל היכי שרוצה, ולא צריך בשביל זה שלא יהיה לא נוח, אלא די ברצון לפירוק השותפות, הרי שנראה שסובר שדין גו"א הרי הוא מצד אי אפשי בשותפותך,(והיינו כשיטת רש"י) והיינו הווי תקנה בפ"ע לסיום השותפות ע"י מו"מ.אמנם היכי שירדו על דעתא להיות שותפים הרי לא אמרינן גו"א, כיוון דאמרי אי אפשי בתקנ"ח.
אך לר"מ נראה שסובר דדין גו"א הווי מדין החלוקה, וע"כ לא כל היכי שרוצה לחלוק יכול, אלא רק איפה שתקנו חכמים לעשות זאת,דאם הווי מצד דין פירוק השותפות הרי מה לי בכך שיכול לשמש בשותפות, הרי רוצה לפרק אותה,(והיינו שאינו מסכים שחבירו ישתמש בשלו(עיין אות ו') ועל כן תקנו דין גו"א. וא"כ מדוע הכא לא יוכל לפרק השותפות?אלא נראה שסבר דדין גו"א הווי מדין החלוקה(ושותפין נשתתפו אדעתא דהכי שלא לחלוק, וממילא לא שייך בזה יותר דין גו"א.).
שיטת הרמב"ם עריכה
והרמב"ם(הל' שכנים א,ג) כתב " שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך" והראב"ד השיג עליו "ולא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה ומתנה"
ונראה שנחלקו במחלוקת הרא"ש והרי'מגש.
והרמב"ם סבר כרא"ש, והראב"ד סבר כרי'מגש.(אמנם אין העמדה זו מדוייקת, כיוון שהרא"ש , מקבל את עיקר סברתו של הרימ"גש ביחס לפירוק השותפות שבאו על דעתא דהכי, וחולק רק היכי ש"הוצרכו" ואילו לרמב"ם אין אף את עיקר הסברא.)(והרשב"א בתשובותיו (ח'א תתקיג) סבר כרמב"ם)
עשיר ועניעריכה
הגמ' מנסה להוכיח לאחת מן השיטות(רב יהודה או ר' נחמן) האם אומרים גו"א או לא.והגמ' רצתה להוכיח מכך שעני אינו יכול לעשות דין גוא"א ראיה לשיטת ר' נחמן, והגמ' דחתה והסבירה שבשביל לכפות דין גוא"א דרושים שני הצדדים, גם גוד וגם אגוד, אך זה ללא זה אינו יכול לשמש כדין גו"א ולפיכך עני שאין בכוחו לקנות אלא רק למכור אינו יכול לכפות על חבירו.
מחלוקת הרי"ף(רא"ש) ור"ח.עריכה
ונחלקו הראשונים מה יהא הדין במצב הפוך, היינו – שהעשיר מציע דין גוד או אגוד, האם יכול לכפות העני או לא?ובביאור צדדי ההסתפקות, האם אם דין גו"א הא דין בגברא שמציע אותו, והיינו מה שאמרנו לעיל שעני אינו יכול לומר גו"א הרי זה משום שאין בידו לאיגוד, אך בעשיר שבידו יש לאגוד וגם אם יקנו הרי יש בידו לקבל את הדמים הרי כן יכול לכפות את העני בדין. או שמא מה שהגמ' דחתה גוד איכא אגוד ליכא, הכוונה שזהו דין בעצם תקנת גו"א(בחפצא), והיינו שצריך שיהיה לשני הצדדים את אפשרויות הברירה באופן מלא, וכל עוד הווי חד שאין בידו אחד מן הצדדים, הרי אין זה תלוי כלל בתובע שבו לכאורה אין פסול בהגשת התביעה, אלא כדי להוציא לפועל את התקנה צריך שויוון ברירה בפועל בין הצדדים וכשזה אינו הרי אינו יכול לכפות.
וברי"ף הביא שיטת ר"ח(כמובאת במרדכי) שסובר שמזה שהעני אינו יכול לכפות גין גו"א הרי כך גם בעשיר, מכיוון שצריך שיד שניהם תהיה משגת, ומכיוון שאין העני יכול לאיגוד , לא אמרינן אף בעשיר דין גו"א.והיינו שהכרח של שני הצדדים בצורה מציאותית הווי דין בחפצא של גו"א.אך הרי"ף עצמו חלק, וסבר שלא אכפת לן בהנתבע ד"הכל תלוי בתובע".
והרא"ש הביא ג"כ את שתי השיטות וסתם כהרי"ף.(וכן רבינו יונה, וכריף גם שיטת ריב"א (מובא בנמו"י) וכן נראה אף משיטת רש"י שכתב " שאין העני אומר וכו'.." ומשמע שדווקא העני אינו יכול, אך העשיר כן.]
ביאור מחלוקת הרי"ף והר"חעריכה
ואפשר לבאר את מחלוקתם, שנחלקו בתקנת חכמים הנובעת מהלכות שכנים, עד כמה מורחבת תקנה זאת ועד כמה לא, ונראה שנחלקו ברמת הצדק שבתקנה, שר"ח סבר שאין זה צודק שהעשיר יוכל לכפות את העני על אף שבאמת אין ידו משגת ועל כן הווי הכא כפייה אלימתא מאוד.ואילו הרי"ף סבר דאין זה תלוי בהצד השני, אלא כיוון שמשפטית איכא הכא גוד או אגוד הרי תקנת חכמים שייכת אף בכך ויותר צודק לשחרר השני מהשותפות בכה"ג ולא להשאירו בשותפות בעל כורחו.
ואפשר לבאר עוד את מחלוקתם לפי הטעמים המובאים לעיל במהות דין גו"א האם הוא מדין החלוקה, או הווי תקנה בפ"ע לסיום השותפות ע"י מו"מ. ר"ח סבר דדין גו"א הווי מדין החלוקה וע"כ צריך דווקא שיהיו התנאים שווים ולכן דורש ש"יד שניהם תהיה משגת" וע"כ סבר ר"ח דאין העשיר יכול לומר גו"א וזה משום דאין בכך דין החלוקה, דצריך ששני הצדדים יהיו שווים. אך הרי"ף (וכן הרא"ש, ר'יונה, רש"י) סברו דדין גו"א הווי תקנה חדשה לפירוק השותפות והוא מדין קנייה ומכירה ולא מדין החלוקה, ולפיכך כיוון שהעשיר = משפטית מציע גו"א הרי אין אנו צריכים להתחשב בעני אם ידו משגת לכך או לא, דזה חלק ממו"מ שתקנו חכמים ולכן לא צריך שיהיה לשניהם אלא בכך שנותן את האפשרות הרי קיבל בכך את זכות הכפייה לפירוק השותפות.
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש( בדין גוא"א לאחר)עריכה
והרא"ש כתב בתשובותיו (כלל צח,ג) שגם כשהעני אומר גוד או אמכור לאחר הרי לא אומרים בכך דין גו"א. אך הרמב"ם כתב (הל' שכנים ב,א) "ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני.. מוכר לאחרים" . ובאבן האזל(א,ג) פירש שמחלוקתם היא ממה נובע דין גו"א, והיינו שהרא"ש סבר שהוא מטעם ז"נ וז"לח , ולכן רק היכי שאתה רוצה לממש את זכותך בעצמך, תוכל לעשות זאת, אך בשביל אחר לא. והרמב"ם סבר שמצד כופים על מידת סדום בכלל, והיינו מכיוון שלא טוב להם ביחד, הרי אין זה משנה איך עושים גו"א, אלא העיקר שמפרקים השותפות. והרי הוא כשיטת רש"י. ( ובעצם, לפי"ז מבואר גם השינוי בשיטתם גבי פירוק השותפות כשנעשו שותפים מדעתם, שם הרא"ש סבר שמעיקרא אינם יכולים לבטל השותפות, אלא רק במצב של "הוצרכו", אך הרמב"ם מעיקרא סבר שאפשר בפירוק השותפות תמיד.).
השו"ע (קעא,ו) פוסק כרמב"ם.