גזירת הטמנה

מקורות
בבלי:	שבת לד א - לד ב
ירושלמי:	שבת ד א
רמב"ם:	שבת ד ב-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים רנז א

הטעם לגזירת חכמים שלא להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ושלא להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ודין התבשיל בדיעבד בעבר וטמן באיסור.

איסור הטמנה בשבת

בגמרא (שבת לד א - לד ב) אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח, אמנם בבין השמשות לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. והרמב"ן במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן.
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - ראב"ד בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור.

אבל הרי"ף בתשובה (א רצ) הקשה על גיר' רש"י היאך אפשר לומר גזרה שמא ירתיח על דבר שאינו מוסיף הבל, והרי אם אינו מוסיף הבל ודאי שלא ירתיח. והנראה שהבין הרי"ף ששמא ירתיח קאי על התבשיל עצמו, שמא ירתח [וכמו שביאר הוא עצמו על דבר שמוסיף הבל, וע' ברמב"ם שנראה שמטעם זה נמנע מפירוש הראב"ד], אבל רש"י עצמו פי' דקאי על האדם, שמא יבוא להרתיחנה מפני שמצאה צוננת, ויבוא לידי אסור בישול בשבת.

גירסת הרי"ף

לכן הרי"ף (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם (שבת ד ג), שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים.
ובחידושי הרמב"ן () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב). ובהערות הרב קפאח לרמב"ם (שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ), כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, כמבואר שם, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא.

איסור הטמנה מבעוד יום

עוד אומר רבא שם שהסיבה שאסרו חכמים להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, הוא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משחשיכה. כן היא הגירסה לפנינו, וכן גרס רש"י ורוב הראשונים כנ"ל.

אבל בירושלמי (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן".
ור"ח והרי"ף והרמב"ם גורסים גם בבבלי כעין הירושלמי, דהטעם הוא שמא ירתיח.

ולגירסה זו אינה מובנת קושיית אביי, 'אי הכי בין השמשות נמי נגזור', דמה ענין זה לכאן, והרי מדובר בדבר המוסיף הבל, ובאמת זה אסור בין השמשות דלא גרע מבעוד יום. ומה שכתוב בסוף פרק במה מדליקין דבבין השמשות מותר לטמון את החמין, זה איירי בשאינו מוסיף הבל.
ופירש הראב"ד בהשגות על הרמב"ם (שבת ד ב) דטעם הגזירה לפי הרי"ף הוא, דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח, ובדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה. וקושיית אביי חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, דבמטמין ביה"ש מגלה דעתו שרוצה אותה רתוחה, שהרי המתין מלטמנה עד עכשיו, וא"כ נגזור שמא ימצאנה בלילה צוננת ויבוא להרתיחה, וע"ז מתרץ דסתם קדרות רותחות הן בביה"ש, ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה.
אבל הרמב"ם (שבת ד ב) פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"ם קושיית אביי היא על דבר המוסיף הבל, ומסיק דבביה"ש מותר לטמוןן אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות, ולא חיישינן שיגלה ויחזור ויכסה בשבת.
והראב"ד שם הקשה על פירוש זה, חדא דלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור לטמון ובבין השמשות מותר, ועוד שבגמ' כתוב סתם קדרות רותחות והוא מפרש נחו מרתיחתן. גם הרמב"ן בחידושים דחה פירוש זה, כיון שלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ובבין השמשות יהיה מותר. וכן דחו פירוש הרמב"ם מטעם זה גם הרשב"א והר"ן. והרשב"א הוסיף להקשות דמנין פשיטא לה לגמרא דבבין השמשות מותר לטמון בדבר המוסיף הבל, עד כדי כך שיכלה להקשות אי הכי ביה"ש נמי נגזור. וע' במגיד משנה שכתב על זה שידוע היה להם שבבין השמשות טומנין בכל דבר.

בשלחן ערוך (אורח חיים רנז א) כתב להלכה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום, ומשמע בדבריו שבבין השמשות אסור, דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום. גם בב"י מבואר שהכריע דלא כהרמב"ם בזה.

דין התבשיל בעבר וטמן

כתב הרמב"ן בחידושים (לט ב ד"ה ממעשה) שמדברי רב חסדא במעשה אנשי טבריא מוכח דהמטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אף בדיעבד. והוסיף וכתב בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, אין לאסור. וכן כתב בשמו הר"ן על הרי"ף (יח א ד"ה גרסינן), והביא כל זה הב"י (אורח חיים רנז) ופסקו להלכה בשלחן ערוך (רנז א). וביאר במשנה ברורה (ח) הטעם דאינו נאסר בעומד בחמימותו, מפני שלא אהנו מעשיו כלל. ומסתימה הדברים משמע שאפילו הטמין במזיד, מותר כיון שלא אהנו מעשיו.
וכתב המגן אברהם (ו) דהוא הדין במטמין בשבת עצמה בדבר שאינו מוסיף הבל, שמותר בדיעבד אף שעשה איסורא, לפי שעומד בחמימותו כשעה ראשונה. ולכאורה הוא לשיטתו אזיל, שכתב לקמן (יג) לגבי הטמנת תבשיל שאינו מבושל כל צרכו, שדבר שאינו מוסיף הבל אינו יכול להגיע לבישול, אא"כ טמן על גבי גחלים, ועיין גם בפרי מגדים שהפנה לדברי המג"א אלו. ולכא' לפי מה שכתבו שם הבית מאיר והבאור הלכה, גם בדבר שאינו מוסיף הבל אהנו מעשיו שמתבשל ומתרכך יותר, וא"כ יש לאסור בדיעבד. וצ"ת.
ועיין בהגהות רעק"א על הגליון, שנסתפק בהטמין בשבת בדבר המוסיף הבל אך לא אהנו מעשיו, דמדברי המג"א (ו) משמע דאסור, דדווקא בשאינו מוסיף התירו, ונשאר בצ"ע.

כל זה לדעת מרן השו"ע, אבל בהגהות מרדכי (עט ב) כתב דהיכא דהטמין תבשיל שנתבשל כל צרכו בדבר המוסיף הבל, מותר התבשיל בדיעבד, ומה שאמר רב חסדא במעשה דאנשי טבריא שאסרו להם בדיעבד, י"ל דאצל אנשי טבריא היתה עיקר ההטמנה בדבר המוסיף הבל, ואנן שרינן דווקא שהטמין בכר וכסת וכד' שאינן מוסיפים הבל, אלא שאח"כ מצא שם גם גחלים והוא לא ידע, א"נ שם היתה ההטמנה במזיד, ואנן שרינן בשוגג דווקא. ובמקום אחר (עט ד) כתב דכל היכא דעבר אדרבנן בין בשהייה בין בחזרה בין בהטמנה, התבשיל אסור בדיעבד ואפילו בשוגג, אלא אם כן נאמר בגמ' להדיא להיתר. ולכא' דבריו סתרי אהדדי.
ובדרכי משה (רנג א) הביא שני הדברים ולא הכריע, אבל ברמ"א כתב בשם יש אומרים שבשוגג מותר.
ועיין בטורי זהב (ב) שהביא דברי הגהמ"ר וכתב דגם השלחן ערוך לא פליג על דברי הרמ"א [ודלא כהמגן אברהם (ד)], לפי שגם הוא לא התיר אלא בטמן בדבר המוסיף הבל ולאח"מ מצא גחלים בוערות מסביב, ולא בכל שוגג, כדמוכח בהגמ"ר. ובאמת שלפי תירוץ זה אפשר שדברי המרדכי לא סתרי אהדדי כנ"ל. אבל ברמ"א משמע שנתכוון לפסוק כהתירוץ השני במרדכי, שבכל שוגג מותר, ועובדא דאנשי טבריא חשיב כמזיד.
ועיין במשנה ברורה (ט) שכתב שאם טעה בדין וסבר שמותר, חשיב שוגג. וצ"ע דהא עובדא דאנשי טבריא טעות בדין הוה, ואעפ"כ כ' הגהמ"ר, שהוא מקור הדין, דחשיב מזיד.

ולהלכה פסק המשנה ברורה (י) דבמקום צורך יש לסמוך על היש מקלים להתיר בשוגג, בפרט אם נתבשל כל צרכו, דבזה יש מקלין בלאו הכי, ואף שאין הלכה כמותם, מ"מ לענין דיעבד יש לסמוך על דבריהם במקום צורך.