הפסק בין ברכה לאכילה

הפסק בין ברכה לאכילה.

מקורות
בבלי:	ברכות מ ע"א, גיטין סב ע"א
רמב"ם:	פ"א מהל' ברכות ה"ח, עבדים ט,ח
שולחן ערוך:	אורח חיים קסז, ו

יש לחלק סעיף זה לשלושה חלקים א. 1) הפסק בדברים שלא מעין הסעודה 2)ודברים מעין הסעודה. ב. פרטים באיסור אכילה קודם שיתן לבהמתו (אכילה, שתיה, שבת, בהמת חבירו, קטן או בהמה). ג. דברי הרמ"א.

א1. הפסק בדברים שלא מעין הסעודה

השתלשלות ההלכה:

הגמרא בברכות(מ ע"א) מביאה מחלוקת לגבי סוגי ההפסק בין ברכה לאכילה: '''רב''' - אם הבוצע אמר לחברו, לפני שטעם מהפרוסה, "טול מפרוסת הברכה", אע"פ שסח בינתיים אין זה הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. אך אם אמר להביא לפניו מלח או ליפתן, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.

'''רבי יוחנן''' – אפילו אם אמר להביא לפניו מלח וליפתן אינו צריך לחזור ולברך, אך אם אמר לתת מאכל לבהמתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.

'''רב ששת''' – אפילו אם אמר לתת מאכל לבהמתו, אין זה הפסק מפני שאסור לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו.

מגמרא זאת משמע להדיא שאם דיבר דברים אחרים שאינם מעניין הברכה, צריך לחזור ולברך.

טעם האיסור להפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה:

מבואר בתוספות שזהו משום "היסח הדעת", ומשמע מכך שבאופן שהפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו לא יהא בדיבורו משום "הפסק".

ואולם כתב בביאור הגר"א (סימן מ"ז ס"ח) שכתב בדעת הרא"ש שטעם האיסור הוא משום שאין לברכה על מה לחול שהרי על ידי שהפסיק בדיבור נותקה השייכות בין הברכה לאכילה.

ומצינו שנחלקו בזה הפוסקים:

המגן אברהם (רע"א סקל"ב) פסק שהמקדש בטעות על מים וסבור היה שזהו יין צריך לחזור ולקדש, ואם בשעה שקידש היה בדעתו להוסיף ולשתות יין נוסף מלבד יין הקידוש, אינו צריך לחזור ולברך ברכת "בורא פרי הגפן".

ואולם הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו השיג עליו כיון שברכת הקידוש לאו ברכה היא שוב ברכה זו גורמת ל"הפסק" בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיין היין.

בספר מנחת שלמה (ח"א סי"ח) ביאר דעתו של המגן אברהם, ש"הפסק" הבא מכח דיבור יסודו משום היסח הדעת וכמבואר בתוספות בסוגייתנו, ולכן, הרי בשעה שקידש והיה סבור שהוא מקדש על יין לא הסיח דעתו מהברכה ולכן אין זה נחשב ל"הפסק", ואולם מדברי הגאון רבי עקיבא איגר החולק עליו מבואר שסובר שהדיבור אינו מפסיק מטעם "היסח הדעת" אלא משום שגורם שלא יהא לברכה על מה לחול ומשום כך לאחר שהוברר שקידש על מים נמצא שברכת הקידוש הפסיקה בין ברכת "בורא פרי הגפן" לשתיתו ואין לברכה על מה לחול[1].

פסיקת הלכה.

כתב שו"ע "ויאכל מיד, ולא יסיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך" {כיון שהוא מנתק בין הברכה לאכילה}.

כ' מ"ב(ס"ק לו) שאין להפסיק אפילו בתיבה אחת נחשבת הפסק כל שאינה לצורך אכילה.

העולת תמיד (ר"ו סק"ג) הסתפק האם הפסק בדיבור נחשב להפסק רק אם הפסיק בדיבור בן שלש מילים לכל הפחות [בדומה להפסק על ידי שהייה ששיעור השהיה הוא כדי ענית שלום לרב שהוא ג' מילים], או שמא גם דיבור בן מילה אחת נחשב להפסק.

התבואות שור (סימן י"ט סקי"ג) נקט שאין צורך בשלש מילים, והוכיח זאת מלשון הטור (שם) שכתב: הא דשיחה הוי הפסק, דוקא בשח דברים שאינן צרכי שחיטה, אבל אם דיבר מצרכי השחיטה כגון "הביאו לשחוט" וכיוצא באלו לא הוי הפסק". והנה באמירה שהביא לדוגמא ישנם שתי מילים בלבד, ומשמע שאילו השיחה לא היתה מענין השחיטה גם שתי המילים היו נחשבות ל"הפסק".

וכן כ' הלכה ברורה(שנא), כה"ח(מד) והוכיח כן מהשו"ע שאם אמר 'הביאו מלח או הביאו לפתן' שאינו חוזר דהוי מצרכי הסעודה הא כשאינו מצרכי הסעודה הוי הפסק אף שזה עדיין תוך כדי דיבור.

וכן כ' ברכת ה'(ח"א קמז) והוכיח מדברי שו"ע (סימן נט ד) שכתב שאין לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ומוכח שאף מילה אחת חשובה הפסק.

כתבו המ"ב(ס"ק לד), כה"ח(מד), ברכת ה'(ח"א עמוד קנג) שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור[2] בין הברכה לאכילה ובדיעבד כשלא הסיח דעתו אינו חוזר ומברך. ואם הפסיק בדיבור צריך לחזור ולברך .

ולכן כ' ילקו"י(סעיף ד) מה שנוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת להכינו לבציעה לכל המסובים ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם אין נכון לנהוג כן לכתחילה ואם המברך טעם קודם יש להקל {כיון שיצאו יד"ח בזה בטעם המברך כברכת הקידוש}.

ובשער הציון(כח) כתב שצריך לזהר שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע שאף ההליכה חשובה הפסק וכן כתב כה"ח(מה).[3] אא"כ הוא לצורך אכילה שאי אפשר בענין אחר כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות דאז הוי כדיעבד.[4]

לגבי הפסק בדיבור בין לעיסה לבליעה ישנה מחלוקת באחרונים- דעת  השל"ה שלכתחילה וודאי שצריך להיזהר בזה מ"מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו אינו צריך לחזור ולברך, ודייק מלשון שו"ע שכתב "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה" משמע מלשונו שדוקא בין ברכה לטעימה צריך לחזור ולברך אבל אם טעם אף שטרם בלע אם שח אינו צריך לחזור ולברך.

ודעת המג"א, א"ר שהמדבר בין לעיסה לבליעה נקרא הפסק וחוזר ומברך ודין זה אפילו בדיעבד כיון שכל זמן שלא בלע אפילו שלועס לא נקרא אכילה והביא ראיה שבסימן רי פסק השו"ע שאם טועם ולא בלע אינו צריך לברך א"כ עיקר הברכה היא על הבליעה משמע שאם לא בלע לא נקרא אכילה ונקרא הפסק.[5]

לכן פסק המ"ב(ס"ק לה) לכתחילה אין לדבר קודם שיבלע ובדיעבד שדיבר בעודו לועס צ"ע אם חוזר ומברך {והביא את החיי אדם שכ' שאפילו לא בלע אלא רק טעם שמצץ בפיו מן הלעיסה אינו צריך לחזור ולברך}.

ובא"ח(אמור יד), כה"ח(מה), אורל"ץ(ח"ב שא), יביע אומר( ח"ה טז) פסקו כדעת השל"ה שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים.

אולם הברכת ה'(ח"א קנב) פסק שמיד אחרי הכנסת האוכל לפה נחשב שהתחיל באכילה ורשאי לדבר, מפני שהתחיל בפעולה המכשרת את האכילה שאי אפשר לאכול בלי להכניס את האוכל לפה, וטעמו עמו שכן כתב הלכות קטנות שכן מפורש במאירי.

לגבי הפסק בדברים שבקדושה: ישנה מחלוקת האם חשוב הפסק או לא: ביאור הלכה(ס' כה ס"ט),מג"א[6],הפמ"ג(א"א סימן נא ס"ק ג'), רע"א(סימן רו סעיף ג) שכתבו שאסור לענות אמן או דברים שבקדושה ואם ענה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים[7], ולפי דברי פמ"ג ורע"א משמע שחוזר ומברך, ולפי הט"ז זה לא הפסק.   

לכן כתבו מ"ב(ס"ק לה), הלכה ברורה(שנט), ילקו"י(הלכה ז'), כה"ח(מד) שאם רבים מסובין בסעודה ולכל אחד יש כיכר ומברך לעצמו לא יענה אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם הוא על ברכתו ומ"מ אם טעה וענה אמן שאין חוזר ומברך משום שיש בזה מחלוקת, וספק ברכות להקל.

והגרש"ז אויערבך כ'(שש"כ פמ"ח ס"ז והע' לח-לט) בדיעבד אם ענה על אותו סוג של ברכה אינו חוזר ומברך{כגון שחבירו ברך אותה ברכה שהוא ברך עכשיו} אך על ברכה אחרת חוזר ומברך. וכן אם שמע קדיש או קדושה או ברכו בין ברכה לטעימה אין לענות עמהם.

ומובא בילקו"י (שם בהערות) שאם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.

אם אמר בשכמל"ו כ' שעה"צ(ס' רט ס"ק יב) שנחשב הפסק.

אם ברך על הפת ובטעות חזר וברך שוב דעת הגרש"ז אויערבך(שש"כ פמ"ז הע' י"ח) שיש לעין אם הברכה השניה נחשבת כהפסק בין הברכה הראשונה לאכילה וצריך לברך שוב, או שהברכה השניה נחשבת לעיקר הברכה. וכתב שלא מסתבר שברכה לבטלה תיהפך לעיקר אך מ"מ נראה שכיון שזוהי ממש אותה ברכה אפשר שאין זה נחשב הפסק, אף שהיא לבטלה. וכ"ש באופן שטעה וחשב שאסור לו לאכול אם לא יברך ולפי טעותו לא עשה שום הפסק שמותר לו לאכול על סמך ברכתו.

ולגבי הפסק בניגון בין הברכה לאכילה כ' שו"ת מנחת יצחק(ח"ז סי' ט) ובשו"ת שבט הלוי(ח"ה סי' טז) שלכתחילה אין להפסיק בכך אבל בדיעבד כ' בשו"ת שבט הלוי שאין חוזר ומברך.

ולענין הפסק קודם לבליעה בדברים שבקדושה כ' שו"ת יביע אומר(ח"ה טז), הלכה ברורה(שסג), ילקו"י(ז) שרשאי אף לכתחילה לענות אחריהם.

כ' מ"ב(ס"ק לה), כה"ח(טו) שלכתחילה יזהר שלא לדבר עד שיאכל כזית אבל אם דיבר אף כשלא אכל כזית אין זה חשוב הפסק העיקר שיאכל אחר הברכה.

ובטעם הדבר שיש להקפיד על כך באכילת לחם ישנם שלושה סיבות: הרשונה כ' הדגול מרבבה(על מג"א ס"ק ז) שדברים הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם משום שנטפלים לפת, ודווקא שאכל כזית נגררים שאר המאכלים ונטפלים לפת, אבל פחות מכזית אין האכילה זו חשובה שיגרר מה שיאכל אח"כ לפטרו מן הברכה, ולכן החמירו שלא לדבר, כדי לזרז גמר אכילת הכזית.

ואשל אברהם ביאר שהואיל ושיעור הפת המצריך נט"י הוא כזית אם כן יש להסמיך את הנטילה לאכילת כל הכזית.

וכתב המג"א (סי' ר"י וסק"א הו"ד במשנ"ב סי' קע"ח סקכ"ח) שכל זמן שלא אכל כזית פת קודם שיצא ממקומו, דינו כמו דברים שאין טעונים ברכה לאחריה במקומם, שהרי אין כלל חיוב בברכה אחרונה, ואסור לו לאכול במקום שהלך על סמך הברכה שבירך במקומו הראשון, ואף אם חזר למקומו יצטרך לברך שוב, ולכתחילה אפילו מחדר לחדר באותו בית אין ללכת לפני גמר אכילת כזית, ולכן יש לכתחילה לאכול תיכף ומיד כזית בלא הפסק דיבור, שמא ישכח ויצא וכדו'.

לסיכום:

	הפסק בין ברכה לאכילה	הפסק בין לעיסה לבליעה
בשתיקה	שלכתחילה אין להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור ובדיעבד כשלא הסיח דעתו לא חוזר ומברך.
דיבור	חוזר ומברך	שלכתחילה אין לדבר בין טעימה לבלעה ובדיעבד אם שח ודיבר אינו חוזר ומברך ואפילו דיבר בדברים בטלים
דברים שבקדושה	לכתחילה אין לענות ואם ענה אין חוזר ומברך מדין סב"ל ואם ענה אמן יהא שמי רבה או פסוק קדושה שהוא יותר מדי דיבור חוזר ומברך.	רשאי לכתחילה לענות

א2  הפסק בדברים מעין הסעודה.

השתלשלות ההלכה.        

איתה בברכות מ. (לעיל בראש הסיכום) מחלוקת אמוראים לגבי הפסק בדיבור מעין הסעודה והראשונים פסקו כרב ששת.

ב"י הביא מחלוקת ראשונים בהגדרה מהי שיחה שנקראת צורך סעודה: ודייק מלשון רש"י(ד"ה "טול ברוך"[8]), תוס'(ד"ה "הבא"[9]), טור, מרדכי (סי' קל), רשב"א בתשובה (ח"א סי' רח) שדוקא הפסק שהוא צורך הברכה או צורך הפרוסה כגון 'הביאו מלח' או 'תנו מאכל לבהמה' שזה צורך פרוסת המוציא כיון שאסור לאכול קודם שיתן לבהמה. אבל אם שח בדברים אחרים שלא שיכים להמוציא ואפילו בענין צורך הסעודה הוי הפסק[10].

אבל הרמב"ם(פ"א מהל' בר' ה"ח) משמע שכל שהוא צורך סעודה ומעניני האכילה לא הוי הפסק שהרי כ' הרמב"ם שאם אמר 'תנו אוכל לפלוני' לא הוי הפסק[11].

וכתב הב"י(ד"ה "ויאכל"), נראה מדבריו דכל שהשיחה "מעניין האכילה" לא הוי הפסק וא"צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא

וסיים הב"י שכיון שהוא ספק ברכות נקטינת לקולא כרמב"ם[12].

פסיקת ההלכה.      

פסק שו"ע "אם היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר 'הביאו מלח' או 'הביאו לפתן'{בקשה זו היא מעין הברכה שצריך את המלח והלפתן כדי ללפת את הפת}, 'תנו מאכל לפלוני לאכול'{בקשה זו היא מעניין הסעודה אף שאינה קשורה לברכה} 'תנו מאכל לבהמה'{ בקשה זו היא מעין הסעודה משום שאסור לאכול קודם שייתן לבהמתו}, וכיוצא באלו אין צריך לחזור ולברך"

מתבאר לנו שיש שני אופני היתר להפסיק בשיחה. א. דברים שהם צורכי הסעודה (הבא מלח הבא ליפתן). ב. אם עומד לפניו מצוה אשר אם לא יקיימנה לפני אכילתו יעבור על איסור (תנו מאכל לבהמה).

הוסיפו מ"ב(ס"ק לז), כה"ח(מח), הלכה ברורה(שנג) שאף אם הפסיק אחר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון אמר 'הביאו תבשיל', 'הביאו סכין או כלי סעודה' וכיוצא בזה לא הוה הפסק.

כ' הגרש"ז אויערבך(שש"כ פמ"ז הע' ט"ו) שאם הפסיק בדבר שהיה סבור שהוא לצורך הסעודה או הברכה ואח"כ ראה שטעות בידו אין זה נחשב הפסק. וכתב עוד ב (פמ"ח הערה י"ד) דמסתבר שדווקא לאחר ברכת המוציא אמרינן שצרכי סעודה לא הוי הפסק (וה"ה בשאר ברכות על שאר מאכלים הפסקה לצורך הנוגע אכילת אותו מאכל), אבל אם בתוך סעודתו מברך על היין או על פירות וכדו' ולפני שטעם הפסיק בדיבור בענינים שהם צרכי הסעודה (ואינם לצורך אכילת הפירות או שתיית היין), אף על פי שהוא עדיין בתוך הסעודה, מ"מ חשיב הפסק גמור.

ישנה מחלוקת בראשונים אם בזמנינו כשהפת מוטעם ולא צריך מלח ואמר הביאו מלח כ' שו"ת הרשב"א(סימן מח) אם בשעה שבצע נתכון לאכול בלא מלח ונמלך הוי הפסק ולפי הרמב"ם(לעיל) דלא בעינן שיהיה הדיבור צורך המוציא דוקא ושרי בכל שהוא צורך סעודה אפילו נמלך לא הוי הפסק.

ולענין הלכה: פוסקים כרמב"ם ומכ"ש לדעת המקובלים שיש ענין בהטבלת הפת במלח שאף אם היתה הפת נקיה ויפה או מתובלת ואמר הביאו מלח לא הוי הפסק אחר הברכה- כה"ח(מח), הלכה ברורה(שנג), מ"ב(ס"ק לח), ט"ז(סק"ז) ועוד.

כ' מ"ב(ס"ק לט) שאמירת 'תנו מאכל לפלוני' אין הבדל בין אם הוא עני או עשיר.

כ' הלכה ברורה(שנד) כל מה שאמרנו בגמרא שאם הפסיק בהם בין ברכת המוציא לבין הטעימה אינו חוזר היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אינו רשאי להפסיק ואפילו לומר 'תנו מאכל לבהמה'[13] וכן פסק הרמ"א, בה"ג(ברכות ז), כלבו.

ב פרטים בענין אכילה לפני בהמה.

השתלשלות ההלכה.

נאמר בברכות מ. "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא'  "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת".

ובגיטין סב. "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר כתיב "ואכלת ושבעת".

ישנה מחלוקת בין הראשונים האם אכילה לפני בהמה היא מדאורייתא: בתשובת מהר"ם(סימן שב), מג"א(רע"א ס"ק יב) שכ"ה דעת הריצב"א שאכילה לפני בהמה הוא איסור מהתורה.

והרמב"ם(עבדים ט,ח) " מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות.. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן" משמע מדבריו שדין זה להקדים אכילת הבהמה לאכילת אדם אין זה אלא מידת חסידות[14].

בביאור הלכה (קס"ז ד"ה ומכל מקום) הביא בשם כמה מהראשונים(בה"ג, אשכול, אחרות חיים, כלבו) הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

טעם האיסור ביאר השאילת יעב"ץ (סי"ז) וזה לשונו: "ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. 

וביד אפרים (קס"ז סקי"ח) פירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.

פסיקת הלכה.

משמע שדעת המ"ב(ס"ק מ),בא"ח(בהר ד), כה"ח(נא), הלכה ברורה(שסד){והוסיף שם שזה גם מדין צער בעלי חיים} שלא רק אכילה אסור אלא גם טעימה בעלמא ומה שכ' בגמ' בברכות אסור לאכול, הרי"ף, רא"ש גרסו בגמ' שם 'לטעום' כמו הגמ' בגיטין וכ"ד ברכי יוסף(סק"ה), (א"א ס"קיח),רי"ד(ברכות מ.) שאפילו אם זה לא אכילת קבע אסור. אולם דעת הט"ז[15](סק"ז), א"ר(סק"ח), ר' זלמן(סעיף ט) שלטעום מותר כדמוכח בקרא "ואכלת ושבעת" כלומר דוקא אכילת קבע אסור.[16]

ובילקו"י כ' שדין זה שאין לאכול קודם שיתן לבהמתו, אין זה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות שנכון והגון לעשות כן שכן מוכח מדברי הרמב"ם ושלפי זה מובן למה מרן שו"ע השמיט דין זה.

הפסקי תשובות(עמ' תלו) מחדד את הדברים וכותב שאין פירוש הדברים שחייב ליתן בפועל לבהמותיו את מאכלם בכל פעם שהולך לאכול, שהרי לכל סוג בעל חי יש הרגלי אכילה אחרים, ולא תמיד זמן אכילתן הוא בצמוד לזמן אכילת האדם, אלא כוונת הדברים שישים לבו לפני שהולך לאכול[17] או לטעום דבר מה האם הגיע זמן אכילת בהמותיו, ואם הגיע הזמן יברר אם אכן מאכלם לפניהם. ואם יודע שמאכלם לפניהם או מינה שליח שיביא להם מאכלם די בכך, אף על פי שבפועל עדיין בהמותיו לא אכלו. ויש שמניח כמות גדולה של אוכל לפניהם ויודע שזה מספיק לכל היום או למספר ימים, ושוב אין צריך לטפל בהם עד שמשער שאפשר נגמר מאכלם.

וכמו"כ אין חיוב שהוא בעצמו יביא להם מאכלם, אלא כל שיש תחת ידו אנשים הממונים על האכלת הבעלי חיים שלו סגי בכך, ואין עליו חוב לטפל בעצמו בכך, אבל אם תפקיד האכלת הבעלי חיים מוטל עליו חייב לדאוג לכך, ואפילו אינו נמצא בביתו צריך לברר לפני שהולך לאכול האם נתנו מאכל לפניהם, או למצות שליח שידאג לכך.

לענין שתיה:

כתב המגן אברהם (קס"ז סקי"ח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה "שתה אדוני" ורק אח"כ הוסיפה "גם לגמליך אשאב"[18].ועוד כ' להוכיח ממה שנאמר "והשקית את העדה {ואח"כ} ואת בעירם"

הטעם לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר היד אפרים (קס"ז מג"א סקי"ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות ולכן אין צורך להקדים את הבהמות.

ובשו"ת הר צבי(או"ח ח"א סי' צ) שבאכילה יש יותר חשש שמא יטרד האדם באכילתו וישכח להאכיל את בהמתו, ועוד שהאדם מצטער בצמא יותר ועל כן קודם הוא לבהמתו משא"כ אכילה שאינו מצטער כ"כ בדחייתה ובמקום צער לא גזרו רבנן[19].

ובשו"ת בית דוד (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.

דין זה לא שייך דווקא לבהמתו אלא גם לחיות ולעופות ולדגים בין טמאים בין טהורים שנמצאים באחריותו ומזונותיו עליך אסור לאכול קודם שידאג למאכלם.

אמנם כתבו ילקו"י(קסז- יא), הלכה ברורה(שסה), כה"ח(נ,נג), שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' י"ז) כתבו לדון לענין חתול או כלב המגדל בתוך ביתו דאף שמזונותיהם עליו אין עליו חיוב לדאוג למאכלם קודם למאכלו, דלא אמרה התורה אלא באותם בע"ח אשר סמוכים ותלויים על בעליהם ואין מוצאים מאכלם לפניהם אלא ממה שנותנים להם, משא"כ חתול וכלב ודומיהן אשר מצויים תדיר באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכלים ודברים מאוסים ומזונותיהן לפניהם, אמנם בודאי יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין, דגם תרנגולים מנקרים באשפתות ןמ"מ ראוי למדקדקים להחמיר ולהקדים אף אותם למזונותיו.[20]

כתבו כה"ח(נב), הלכה ברורה(שסה) שאיסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו הוא אף כשאינו נמצא בביתו.

כ'הלכה ברורה(שסו) שבמקום שיש סכנה לאדם מחמת שלא טעם, האדם קודם לבהמה וי"א שאף במקום שיש לו צער לאדם יש להקדימו.

וכאמור, אין חיוב זה חל אלא על בעלי חיים שלו שמזונותיהן עליו[21], אבל אם הבעלי חיים אינם שייכים לו אין עליו החיוב לברר לפני אכילתו האם סידרו את מאכל הבעלי חיים{אבל מטעם צער בעלי חיים מוטל על כאו"א לפרנס ולתת מאכל ומשקה כשרואה בע"ח הרעב וצמא אף שאין מזונותיו עליו}  וכשאחרים נונתים לו לאכול ומקדימים אותו לבהמותיו אין איסור לאכול-כה"ח(נא).

כתב הלכה ברורה(שסו) אין איסור לאדם לתת לאכול לבני ביתו וילדיו ואורחיו הסמוכים על שלחנו לפני שמאכיל לבהמותיו, כי להם אין כלל איסור לאכול קודם, ואדרבה יש לאדם להקדים מאכל ילדיו ואורחיו לפני שנותן מאכל לבהמותיו.

לגבי שבת וי"ט יש להחמיר לכתחילה שלא לטעום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו אף שאכילת ויו"ט מצווה היא לפיכח אם אמר אחר הברכה 'תנו לבהמה לאכול' קודם שטעם אינו חוזר ומברך כ"כ ילקו"י(י), כה"ח(נד), הליכות עולם(אמר ד).

בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן ל"ב) העלה שיש ספק בענין זה "עלה ספק בלבי אם בשבת ויו"ט דמצוה וחיוב לאכול אם גם בזה נאמר דאסור להקדי' אכילתו לאכילת בהמתו די"ל מקרא לא מוכח רק אכילה דרשות צריך להקדים בהמתו משום צער בע"ח ומזונותי' עליו, אבל שוי"ט דמחוייב לאכול אין איסור ואפשר חיובא הוא להיות מן המקדימין וזריזי' במצוה, מ"מ יש למבעי כיון דמצוה ביותר לאכול אכילת סעודה לעונג שבת ולשמח בי"ט, וכל המרבה עונג בשבת ושמחה בי"ט באכילה ושתי' ה"ז משובח יש לומר דמותר לאכול אכילת סעודה שיש בה שביעה בשוי"ט קודם לבהמתו.

ובספר שבת של מי(שבת קיז,ב) שבשבת יש להאכיל את הבהמה לפני כל סעודה שאוכלים, והעיר על זה הגרש"ז אויערבך שהרי הבהמה אינה זקוקה לאכול בשבת יותר ממה שאוכלת בחול ומדוע צריך להאכילה בשבת שלוש פעמים כשבחול אינה אוכלת אלא שתי פעמים.

ג. דברי הרמ"א.

השתלשלות ההלכה:

כ' הרוקח(מובא בב"י) שאין כל אחד צריך לטעום מהמוציא אלא כיון שהבוצע אכל רשאים המסובים לדבר. והביא ראיה מדין קידוש: כמו שבקידוש שלכתחילה נכון שיטעמו כולם מהיין ובדיעבד יצאו כולם בשתיית המקדש{עירובין מ: גבי כוס של ברכה דאי שתיא ינוקא הכוס יצאו השאר יד"ח}, ה"ה כאן  וכיון שהוא אכל נחשב כאילו כולם אכלו ואם אחד מהמסובים דיבר א"צ לחזור ולברך.

אולם הב"י דחה דבריו ששם הוא מברך על דעת שישתה התינוק וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה, אבל כאן כשאחד מברך לכולם נחשב שכל אחד ברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין עניית האמן לטעימתו חשוב הפסק וצריך לחזור ולברך[22].

וכן תמהו רבים האחרונים מג"א (ס"ק יט) שו"ע הגר"ז (ס"י) וערך השולחן (ס"ד), האליה רבה (סק"יג) על הרוקח שלא דומה לכוס של קידוש: ששם זה ברכת המצוות ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם אבל כאן כולם צריכים לאכול והרי זה ברכת הנהנין וכי יהיה עדיף השומע מאילו בירך הוא עצמו ודיבר שצריך לחזור ולברך[23].

אולם הדרכי משה הסכים לדברי הרוקח וכתב שכל שטעם אחד יצאו כולם כיון שחלה ברכת הבוצע והבוצע טעם בלי הפסק לא שייך עוד הפסק אף למסובים.

והביא (להלן סק"ח) את דברי האור זרוע(ח"א קמד) שכתב שאם ברך אחד המוציא די בטעימת אחד מהם ואין חובה שכ"א יטעם אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ"א ואחד לטעום מן המוציא[24].

הפסקת השומעים.

אם ברך אחד מן המסובין ברכת המוציא וכיוון להוציא את השומעים יד"ח וכיוונו השומעים לצאת יד"ח וקודם שטעם המברך הפסיקו השומעים בדיבור שאינו מענין הסעודה לכו"ע צריכים לחזור ולברך {כן כתבו במפורש כה"ח(ס), לבוש(סע' ו), עולת תמיד(ס"ק יא).

אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך בדיבור מעין הסעודה א"צ לחזור ולברך (כנ"ל אות א2').

אם הפסיקו השומעים קודם שטעם המברך לדברים שבקדושה (ראה אות א1).

אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה הנה דבר זה שנוי במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים:

רוב האחרונים נוקטים להלכה כדברי הב"י שבכהאי גונא הוי הפסק.

המ"ב(ס"ק מג) פסק שמחמת כן צריך לחזור ולברך {וכ"כ בביה"ל ד"ה אבל אחר כך} וכ"כ כה"ח(נח) כיון שרוב הפוסקים כמרן שו"ע הכי נקטינן שאם שח חוזר ומברך ואין שייך כאן הכלל של ספק ברכות להקל (אף נגד מרן) כיון שהם לא ברכו בפה אלא רק כיונו לצאת יד"ח מאחר כיון ששחו הלכה לה הכוונה וצריכים לחזור ולברך ולא חוששים לסב"ל ואזלינן בתר רובא[25].

אמנם הרבה אחרונים אע"פ שהסכימו לדעת הב"י מ"מ כתבו שכיון שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים ומצאנו שהריטב"א(פסחים ז:) והראבי"ה(ברכות סי' קיב) סוברים שיצא יד"ח יש לומר בזה ספק ברכות להקל ואף שדעת מרן שו"ע לברך דעת החיד"א(שו"ת חיים שאל ח"ב טו), שו"ת רב פעלים(ח"ג סי' טז), בא"ח(אמור טו) שאומרים ספק ברכות להקל לכן אם הפסיקו השומעים אחר טעימת המברך בדיבור שאינו מענין הסעודה אינו חוזר ומברך ונכון שיהרהרו הברכה  בליבם קודם שיטעמו. 

בהליכות עולם(ח"א עמ' שמז) תחילה העיר על דברי הכה"ח שאף בכהאי גונא יש לומר סב"ל מספר אוהל מועד(ח"א שער הברכות דרך א נתיב י) וז"ל ולמדנו עתה שהמברך ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה ועד סוף וענה אמן ונתכון לצאת יד"ח אינו רשאי לחזור ולברך בעצמו כיון שכבר יצא יד"ח כשענה אמן ואם ברך הרי זה ברכה לבטלה"

א"כ כן גם כאן שהמסובים נתכוונו לצאת יד"ח וענו אמן אם יחזרו לברך יש כאן איסור ברכה לבטלה. וא"כ אין לחלק בין מוציא הברכה בפה או מתכוון לצאת בברכת חבירו וענה אמן ויש אומרים סב"ל.

ושוב כתב(הליכות עולם) לצדד כדברי הכה"ח כיון שבלאו הכי י"א שקבלנו הוראות מרן אפילו בסב"ל. אולם להלכה: פסק בזה כהבא"ח דאמרינן סב"ל. וכן פסקו שו"ת אורל"ץ(ח"ב צד), ברכת ה'(ח"א חמ' קעז), הלכה ברורה(שנה) שעדין יש לומר סב"ל ולא לברך והוסיף(הלכה ברורה) שאם אפשר הדבר יחזרו וישמעו הברכה מאחר שלא שמע הברכה ואם אי אפשר נכון שיהרהרו הברכה בליבם קודם שיטעמו וסיים שאם רצו לחזור ולברך ולסמוך על דעת שו"ע אין למחות בידם כיון שרוב האחרונים כך סוברים וכמו שאמר מרן החיד"א (בשו"ת חיים שאל כנ"ל) שאף במקום סב"ל הרוצה לסמוך על דעת מרן שו"ע לברך אין למחות בידו.

הפסקת המברך.

בדין הפסקת המברך (ראה אות א)

כל הדיון הוא כשהמברך מוציא את המסובים והוא דיבר והם לא דיברו האם צריכים לחזור ולברך.

הפמ"ג(משבצות זהב סק"ח) שכתב שיצאו בברכתו ולא הוי הפסק. אבל המ"ב(סק"מג) הוכיח מסימן ריג סע' ב שכל שלמברך היא ברכה לבטלה הוא הדין לשומעים ודחה ראיית הפמ"ג וסיים שמ"מ צריך עיון לדינא.

החקרי לב(ח"א מיו"ד סיוף סי' נג) שמצדד שלא יצאו השומעים והבית מנוחה(אות יב) שיצאו השומעים ובמח' זו יש לחקור האם הוא כאילו ברך בעצמו ממש ועצם השמיע נחשבת כענייה בפיו או הוא דין מיוחד באופן הדבר כיצד מקיימים מצווה שהיא בדיבור והיינו שיוצאים יד"ח בשמיעה אע"פ שאינה בגדר דיבור יש בה כוח לפטור את השומע וכל מעשה המשמיע מתייחס אל השומע ויש לתלות מח' אחרונים הנ"ל בצדדי חקירה זו שאם הוא כאילו ענה השומע ממש אין הדבר מעכב אם הפסיק המשמיע כיון דהוי כאילו בירך השומע בעצמו וכיון שלא הפסיק השומע אין בכך כלום אם הפסיק המשמיע אבל אם הוא דין מיוחד שיוצאים יד"ח בשמיעה וכל מעשה המשמיע מתייחס אחר השומע לא עדיף השומע מן המשמיע וכיון שהפסיק המשמיע הוי כאילו הפסיק גם השומע.

ולענין הלכה: בא"ח(אמר טז), כה"ח(נט), הלכה ברורה(שנח), יביע אומר(ח"ח עמ' קטז), הליכות עולם(ח"א שמח), שו"ת אורל"ץ(ח"ב צד), ברכת ה'(ח"א קעח) פסקו פה אחד שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד"ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד"ח.

והוסיף בא"ח שאף אינם צריכים לחכות ולכון לברכה השניה של הבוצע, אולם ברכת ה' כתב שלכתחילה כיון שי"א שגם השומעים לא יצאו יד"ח ראוי להם לשתוק ולכון לצאת בברכה השניה של המברך ומ"מ לא יענו אמן אחר הברכה השניה מספק שמא אינם חייבים לשמוע הברכה והוי הפסק.

מ"מ אם המברך דיבר אחר שאחד מהמסובים טעם כיון שאחד מהם טעם וכבר חלה הברכה א"צ לחזור ולברך משום ספק ברכות- כה"ח(נט), ברכת ה'(קפב הערה27).

אמנם הפסקי תשובות(אות יב) כתב ואם אחד מהשומעים טעם עוד לפני שהמברך הפסיק בדיבור, אף לדברי המשנ"ב הכא אין חשש לאחרים שיאכלו על סמך ברכת המברך, ורק המברך עצמו (או כל אחד מהמסובים שהפסיק בדיבור לפני הטעימה) לא יוכל לאכול על סמך ברכתו כיון שהפסיק בדיבור[26].

והוסיף ודע, דכל האמור בזה הוא לענין ברכת הנהנין[27] וכן לענין ברכת היין שבקידוש והבדלה אשר שתיית הכוס הוא לעיכובא, ולכן אם הפסיק המברך כל זמן שלא טעם הוא או אחד מהשומעים עדיין הברכה לא חלה על כלום ואין יוצאים י"ח הברכה (לדעת המשנ"ב), אבל בשאר מצוות הטעונות כוס אשר אין שתיית הכוס לעיכובא, כברכת אירוסין ונישואין וברכת 'אשר קידש' שבברי"מ ואין טעימת הכוס במצוות אלו אלא לכבוד הברכה, ולכן די בטעימה בעלמא וא"צ מלא לוגמיו, בזה אף לדעת המשנ"ב יכולים היוצאים ידי חובתן לטעום הכוס אפילו הפסיק המברך[28] בשיחה לפני טעימתו וטעימתן, אך בתנאי שאלו השותים מהכוס לא הפסיקו בשיחה.

לסיכום.

	קודם שטעם		אחר שטעם
דברים שאינם מעין הסעודה.	הפסקה שומעים	הפסקה מברך	הפסקה שומעים	הפסקה מברך
	חוזר ומברך לכו"ע.	שבדיעבד שאר השומעים יצאו יד"ח אף שהמברך דיבר קודם טעימה ואף שהוא עצמו לא יצא יד"ח.	לכתחילה אין לדבר,  ואם דיבר: מח' מ"ב, כה"ח- שחוזר ומברך לבין שאר אחרונים שאין חוזר ומברך.	יצאו השומעים יד"ח ואפילו אם רק אחד מהמסובים אכל לפני במברך.
דברים מעין הסעודה.	כנ"ל אות א2	כנ"ל אות א2	כנ"ל אות א2	כנ"ל אות א2
דברים דבקדושה.	כנ"ל אות א1	כנ"ל אות א1	כנ"ל אות א1	כנ"ל אות א1

---

[1] ויש להעיר לפי זה בדעת המשנה ברורה, שלענין המקדש על היין ונמצא מים פסק להלכה (שם סקע"ח) כדעת המגן אברהם, ולמבואר נמצא שנקט שההפסק יסודו משום "היסח הדעת", ואילו בסימן מ"ז (סקי"ט) ובסימן ק"מ (סק"ו) כתב שהטעם שדיבור נחשב להפסק הוא משום שאין לברכה על מה לחול. וצ"ע.

[2]נחלקו הפוסקים בהגדרת הזמן של תוך כדי דיבור כ' מג"א ששיעור זה הוא בשיעור זמן של אמירת "שלום עליך רבי" וי"א שהוא כשיעור זמן של אמירת "שלום עליך רבי ומורי" והורה הגר"ח קנייבסקי שעיקר להלכה הוא ששיעור זמן של תוך כדי דיבור הוא כדי אמירת שלוש תיבות (כי"א הראשון) וכן דעת רוב האחרונים

[3] עוד בדיני הפסק עיין בסימן רו

[4] אכן מה שהותר ללכת בין הברכה לאכילה ואין זה הפסק הוא דוקא כששני המקומות בבית אחד כמבואר בשו"ע הרב(ס"ט) שהוא מקור דברי שו"ע.

[5] דחוהו האחרונים שהולכים אחר כוונתו: שאם כוונתו לאכילה אם לעס והחיח כבר נהנה לא חשיב הפסק דחשיב התחיל במצוה(באכילה), אבל אם כוונתו לטעימה בלבד הרי לדעת מרן אפילו בבולע עד שיעור כזית אין צריך לברך שכיון שמחשבתו לטעימה אין צריך לברך.

[6] ראה שעה"צ סימן רטו ס"ב.

[7] המחלוקת היא האם לומדים את שאר המצוות מדין תפילין או לא: לפי פמ"ג, ורע"א כיון שברכת תפילין של יד עולה גם לתפילין של ראש, לגבי תפילין של ראש לא היה לברכה על מה לחול, וכשבא להניחן חשוב הפסק בין הברכה לבין עשיית המצווה ומכאן לומדים לכל המצוות. ולפי הזבחי צדק(סימן יט ס"ק כג), באר יעקב(סימן כה) כתבו לחלק בין הפסק אחר שכבר הניח תפילין של יד שאע"פ שהברכה עולה גם לתפילין של ראש מ"מ היה לברכה על מה לחול לבין שאר ברכות המצווה ומפסיק קודם שחלה הברכה.  

[8] כתב "הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה". והסביר בפני יהושע, הא דכתב רש"י צורך ברכה, פירושו אע"ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ"ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ"ש רש"י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א"צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.

34  דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע"פ שהוא מצרכי הסעודה.

35  ולכאורה קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ"ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. ותירץ המעדני יו"ט (סק"ו) די"ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ"מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש"י רק שיחה שהיא "לצורך ברכה" לא הוי הפסק.

36  וכדבריו פסקו הרא"ש (פ"ו סי' כב), המאירי (מ.) (ד"ה "כיון"), הנימוקי יוסף (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), הראבי"ה (סי' קיב ד"ה "אמר")

[12] בדרישה (סי' קסז) (ד"ה "בב"י"), העיר על דברי הב"י דאין הכרח שהרמב"ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס"ל שדוקא מעניין "פרוסת המוציא" אינו נקרא הפסקה, ומ"ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז"א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ"ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ"ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם המאמר מרדכי (סי' קסז ס"ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא"כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א"כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא"כ הרמב"ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.

וכתבנו לעיל שכדברי הרמב"ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא"ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי"ה והריטב"א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב"ם, דכל ששח "מצרכי הסעודה" לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב"ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.

[13] אפשר גם לדקדק מלשון שו"ע שכ' אינו צריך לברך משמע שאם ברך ודיבר אינו חוזר אבל לכתחילה לא ידבר.

[14] ומה שכ' בגמ' בלשון אסור אולי הוא גורס 'לא יתן'.

[15] הט"ז (סק"ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם "שיאכל" קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז"ל אמרו מפורש שאסור, כמ"ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא"כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא"כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. אלא דהמג"א (סק"יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי"ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב המחצה"ש (סקי"ז), דמ"ש המג"א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק"מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי"ז אה"נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו"ע כהרמב"ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.

[16] הנ"מ אם חיובו מהתורה או מדרבנן הוא אם חייב להפסיק בין הברכה לטעימה כששכח לתת אוכל לבהמתו: וכאמור מסקנת הפוסקים שלא להפסיק לכתחילה, אלא יטעם מעט ואח"כ יצוה לתת המאכל לבהמותיו וכ"ש שלא יצא בעצמו לחוץ כדי לתת להם לאכול דהליכה מבית לחוץ הוא הפסק גמור.    

[17] הערה 108-אך יש לדעת, שאם כי מצוה זאת ד"ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת" חיובה חלה על האדם לפני שהולך לאכול, מ"מ גם בלא אכילתו, אם יודע שבעלי החיים שתחת רשותו רעבים או צמאים ומונע מהם מאכלם ושתייתם עובר על "צער בעלי חיים", דוכי אדם אשר צם ומתענה כל היום (ובימי תעניות ציבור) לא יהיה חוב לתת לבהמותיו מאכלם ושתייתם!

[18]בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן ל"ב) שהביא בשם אביו לדחות ראיה זו שיש לומר שכשבא לשתות בעצמו צריך להקדים בהמתו קודם, אבל כשבא לתת לחבירו צריך להקדימו לפני בהמתו. ולפי דבריו הבהמה קודמת לשתיית האדם ואם הפסיק בין ברכה לטעימה ואמר תנו לבהמה לשתות לא הוי הפסק כיון שזה חשוב צורך סעודה וכ"כ יפה ללב(אות יב).

[19] כן מבואר באור החיים(בראשית כד יט) שכשמצטער אדם צער גדול מחמת רעב קודם הוא לבהמתו

[20] ומ"מ מצינו בחרדים (פי"ד) "מעשה היה בדורינו שהרב המקובל הגדול כמוהר"ר יצחק אשכנזי ז"ל הסתכל בפני ת"ח אחד ואמר לו נרשם בפניך עוון צער בע"ח, והיה אותו ת"ח מצטער ומפשפש בדבר, עד שמצא אשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבוקר, אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז ציוה עליה וזירזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבוקר בבוקר, ואחר שנתקן הדבר והרב לא ידע הסתכל בפניו ואמר לו סר עווניך (וצריך אדם לתת שימת לב למצוה זו, וכגון בעת עשיית הכפרות בעשי"ת כשמביא התרנגולים לביתו, ולפעמים משתהים שם איזה שעות, ובאותו זמן הלא הם תחת רשותו, ופעמים שאוכל לחמו באותן שעות, ומצוי מאד שהעופות לא קיבלו מזונותיהן ושתייתם זה שעות רבות, ויש בזה משום עבירה על מצוה זו, וגם צעב"ח  

[21] בפמ"ג (מ"ז סק"ז) מביא דמה ראיית הספר חסידים (המובא במ"א סקי"ח) מרבקה דבשתיה קודם האדם לבהמה, הלא רבקה בודאי לא היתה מחויבת להקדים הבהמות כי הלא אינם שלה וכו', ומתרץ דאכן אין כוונת הס"ח להביא ראיה מרבקה אלא מאליעזר שאמר והיה הנערה וכו' ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת וכו', וצריך להגיה בס"ח ובמג"א 'שאמר' ולא 'שאמרה'.

[22] המהריק"ש בערך הלחם כתב שראה למרן הב"י שנהג בזה דלא כרוקח.

[23] ערוך השולחן(סע' טז) יישב את קושיית האחרונים דהנה זה ודאי שגם בקידוש והבדלה כ"א מחוייב לשתות גם כן שהרי כ"א מחוייב בקידוש, וזה אי אפשר בלא שישתה. ואעפ"כ השומעים יוצאים יד"ח השתייה בשתייתו של המברך ואם כן גם באכילה של רשות כיון שמברך ומחייב את עצמו כולם יוצאים יד"ח בטעימת המברך. במילים אחרות המברך מייחס אל השומעים לא רק את ברכתו אלא גם את אכילתו ולכן כשאכל הוא הרי זה כאילו אכלו הם ורק אח"כ שחו.

וביאור דבריו כדברי הגר"ד כהן בביאור כוונת הרמ"א שע"י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם. כמבואר בריטב"א(ברכות פ"ג סי"ח) "שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא האחרים יד"ח אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי כאילו שתו כולם ונפטרו" וזה ע"פ דבריו (ברכות מב:) "שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד.

הגרש"ז אויערבך(צהר אהל ברוך עמ' רלח) ביאר שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים ומימלא נחשבת טעימתם כטעימה השנייה של המברך עצמו וא"כ הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחד ששח בין הטעימה הראשונה לשנייה.       

[24] וכתב ע"ז הביה"ל שהמעיין בדברי האור זרוע יראה דלא עוסק כלל בנידון של הרוקח אלא מדובר שיש פת לפני כל אחד ואחד וברך הבוצע על הפת שלפניו ועל זה כתב שאין המסובין צריכים לטעום מאותו פת שברך עליה המברך וכוונתו שדי בכך שיטעם כ"א מהפת שלפניו.

[25] בה"ט (סקי"א) בשם ט"ז כתב שמשום כך טוב שהמברך יכוין בדעתו שאינו רוצה להוציא י"ח רק מי שלא יפסיק בדברים וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה.

[26] וכמבואר בביה"ל (ד"ה אבל) דהטעם שאין השומעים יוצאים י"ח הברכה כשהפסיק המברך משום שהברכה עדיין לא חלה כלל על שום טעימה, ולכן אם אחד מהמסובים טעם עוד לפני ששח המברך, שוב חלה הברכה, ויכולים על סמך זה גם שאר המסובים לאכול אעפ"י שהמברך הפסיק ושח לפני טעימתו.

[27] וכ' בברכת הבית (סי' כ"ה סעי' י"ח) ובברכת המצוות - אם מברך גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים, והוא הפסיק בין הברכה למצוה, באנו למחלוקת הפמ"ג והמשנ"ב לענין אם האחרים יצאו ידי חובתן, וכאמור רוה"פ ס"ל דהאחרים שלא הפסיקו יצאו ידי חובתן ובפרט אם המברך שגג או נאנס לאחר שבירך, ואם לא בירך כלל בשביל עצמו אלא בשביל להוציא אחרים, בזה אפילו אם הפסיק המברך במזיד לפני שהאחרים התחילו במצוה בכל זאת יצאו הם י"ח, שהרי לא בירך בשביל עצמו רק בשבילם, ואם הם הפסיקו לא יצאו י"ח.

[28] (הערה 92) ואפילו המברך כיון גם להוציא עצמו כי רצה גם הוא לטעום מהכוס מ"מ אין זה מעכב שתיית האחרים שיצאו י"ח, והטעם משום שברכת היין חלה כבר על ברכת המצוה, כי כאמור אין שתיית היין באלו המצוות לעיכובא, ולא בא כוס היין אלא לכבוד ברכת המצוה, ולכן כל אחד שלא הפסיק יוכל לשתות מהיין גם אם המברך הפסיק ולכן אין מקפידין שהמסדר קידושין או המברך בופה"ג בשבע ברכות שתחת החופה לא יפסיק בדיבור עד שיטעמו החתן וכלה, ואף אם מדובר במסדר קידושין או מברך שבע ברכות שנוהג גם בעצמו לשתות מהכוס מ"מ לית לן בה, ורק הם בעצמם לא יוכלו לשתות