חציצה בין המתפלל לבין הקיר
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. | |||
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. |
בבלי: | ברכות ה ב |
ירושלמי: | ברכות ד ד |
רמב"ם: | תפילה ה ו |
שולחן ערוך: | אורח חיים צ כא-כג; צח ד |
החובה או המעלה להתפלל מול הקיר, ואלו דברים נחשבים לחציצה.
סוגית הגמראעריכה
הגמרא (ה ב) מביאה דברי אבא בנימין שכל ימיו היה מצטער שתהיה מיטתו לפני תפילתו. ומבארת הגמרא שאין הכוונה לפני המיטה ממש, שהרי אמר רב יהודה בשם רב ואיתימא ריב"ל, שהמתפלל צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ולמד זאת מדברי חזקיהו, שנאמר עליו: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל".
מגמרא זו לומדים שכאשר אדם מתפלל צריך שלא יהיה שום הפסק לכאורה בינו לבין הקיר. וכתב המאירי (ה ב ד"ה המתפלל) שהטעם הוא כדי שלא יפנה לבו לאותם דברים. וכן הוא בתשובות הרמב"ם (רטו) שהקירבה לקיר מאפשרת להתייחד ולכוון הלב.
אמנם הראשונים דנו אילו דברים נחשבים חציצה לענין תפילה ואילו לא.
ירושלמיעריכה
גם בירושלמי (ברכות ד ד) מובא שצריך אדם להסב פניו לכותל ולהתפלל, שנאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל", אמנם לא מוזכר שם להדיא ענין החציצה.
מהם הדברים החוצציםעריכה
התוספות (ד"ה שלא יהא) כתב שדין זה לא נאמר במלתא דקביעא כגון ארון ותיבה[1], אבל מיטה נראה שאין זה קבוע וכן חשיב חציצה. בתוספות רא"ש (ד"ה שלא יהא) כתב גם כן כדברי התוספות, אלא שמציין שמודבר על ארון קודש ותיבה שמניחים עליה ספר תורה.
כן היא גם דעת הסמ"ג (עשין יט ד"ה ותניא אל יעמוד), והמרדכי (ברכות א ט), וכן פסק הטור (אורח חיים צ)[2].
האבודרהם (דיני שמונה עשרה ד"ה ואמרינן נמי) מביא דברי הירושלמי והבבלי וכותב שהכוונה שאין להתפלל באמצע הבית. ושוב מביא בשם חידושי הרשב"ש שדווקא דבר שמהווה הפסק חוצץ כגון מיטה שהוא מקום חשוב, לפי שרחבה ד' וגובהה י', אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק, שאם לא כן היאך מתפללים בבית הכנסת לפני הספסלים, וכן כתב האורחות חיים (תפילה ה) בשם הראב"ד.
המאירי (ה ב ד"ה המתפלל) כותב, שספספלי בית הכנסת אינם חוצצים, כיון שרגילים להיות שם בהתמדה, ולכן אין לבו פונה אליהם. ובאופן נוסף הגדיר, שדברים שמיטלטלים בנקל כגון בגדים שעל מהיטה וכד' הם חוצצים, אבל דברים שאינם מיטלטלים אלא בכבדות אין חשש.
השלחן ערוך (אורח חיים צ כא) כתב כדברי התוספות שתיבה וארון אינן חוצצים. והרמ"א שם הוסיף שלא חשיב חציצה אלא דבר גדול שהוא רחב ד' וגבוה י'.
שיטת הרמב"םעריכה
הרמב"ם (תפילה ה ו) אינו מזכיר ענין החציצה, אלא כותב רק יחזיר פניו אל הכותל. וזהו לכאורה כדברי הירושלמי הנ"ל.
אמנם בתשובות הרמב"ם (רטו) מובא ששאלוהו לגבי חציצה זו בזמן התפילה, והשיב שארון, ארגז, שקים או כלי בית וכיו"ב, מגונה הוא שיצצו בינו לבין הקיר, לפי שזה מבלבל הכוונה.
גדר קבועעריכה
הבית יוסף (צ ד"ה וצריך שלא יהא) כתב שמה שכתבו התוספות שמיטה אין זה דבר קבוע ולכן חוצץ, הוא דווקא במיטה שבזמן חכמי התלמוד, שהיתה מיועדת לישיבה, אבל מיטה של שלנו העשויה לשכיבה, הוי קבע.
הבית חדש (יד) כתב שדברי הב"י תימה, כיון שמצד אחד הוא מבין שהתוספות באו לפסוק הוראה ולחלק בין מיטה לתיבה, אך אם כן מה ענין לפסוק הוראה לחכמי התלמוד. ועוד שלשון התוס' "נראה דהוי הפסק" משמע שחידשו כן מדעתם, והרי מפורש בגמרא שמיטה הוי הפסק. לכן מסביר הב"ח שהתוספות דיברו על מיטה דידן, שהוי הפסק כיון שלפעמים מזיזים אותה ממקום למקום, מה שאין כן תיבה וארון שלעולם נשארים במקומם. ואף שתיבה מוציאים לרחובה של עיר בתעניות, אין זה מוציאה מגדר קבע.
המגן אברהם (לו) חולק על הב"ח וכותב שאין דבריו מוכרחים, לפי שהתוספות לא באו לפסוק, אלא לפרש דברי המקשן.
אמנם הטורי זהב (ה) גם הוא חולק על הב"י וכותב שכל מיטה הוי חציצה, ומסביר שהחילוק בין מיטה לתיבה, הוא שכל דבר שהוא לצורך בית הכנסת, כגון שידה וארון לא הוי חציצה, אבל מיטה וכלים שאינם לצורך תפילה, אינן נקראים קבע לענין תפילה וחוצצים.
וכן הפרי חדש (כא ד"ה כגון) הסכים לדברי הב"ח.
המשנה ברורה (סה) הביא מחלוקת זו לענין מיטות שלנו, וכתב בסתם שאינן חוצצות כי הן קבועות, אך כיון שיש חול'קים וסוברים שהוי חציצה (כפשט דברי התוספות), טוב להחמיר היכן שאפשר. ובערוך השלחן (צ כז) נראה שמצדד כהמג"א שאין מיטה חוצצת.
רחוק ד' אמותעריכה
הפרי מגדים (משבצות זהב ה) מחדש שכל שהוא חוץ לד' אמות, הוי רשות אחרת ואינו חוצץ, וכן פסק המגן גיבורים [דרוש מקור] והביאם המשנה ברורה (סד).
גבוה י' ורחב ד'עריכה
הרמ"א (אורח חיים צ כא) הביא להלכה דברי האורחות חיים בשם הראב"ד, שדבר שאין בו גובה י' ורוחב ד' לא חשיב חציצה.
הפרי חדש (ד"ה בהגה ולא חשיב) חולק על זה, וכותב שאדרבה איפכא מסתברא, שככל שהוא גדול חולק הוא מקום לעצמו, ודוקא דבר קטן הוי הפסק.
ובמשנה ברורה (סח) הביא דבריו וחיזקם מספר מאמר מרדכי, אך לא הכריע.
תפילה לפני הסטנדרעריכה
האחרונים הקשו איך אנו מתפללים לפני הסטנדר, והרי הוא אינו קבוע?
הטורי זהב (ה) כותב שכיון שהוא צורך התפילה אינו חוצץ, וזהו גדר קבע לענין חציצה בתפילה.
אמנם המגן אברהם (לו) לא מקבל הסבר זה, שהרי גם תיבה היא צורך התפילה ואפילו הכי לא שרי אלא בקבועין. והביא דברי המרדכי שספסלים אינם חוצצים כיון שאינם, ומזה למד שדין זה של חציצה לא נאמר אלא בעמוד סמוך לקיר, אבל אותם העומדים באמצע בית הכנסת, בלאו הכי מתפזר ראות עיניהם, ולא חיישינן להפסק[3]. אמנם כתב שמהפוסקים לא משמע כן. וכן הכריע המשנה ברורה (סד) שאין לחלק בין אמצע בית הכנסת לצדדיו.
אמנם לענין הסטנדרים הכריע המשנה ברורה (סה) כהט"ז, שכיון שהוא צורך התפילה, אינו נחשב חוצץ. וכן כתב הערוך השלחן (כז) שבסטנדר אין שום חשש כיון שהוא צורך התפילה.
כשאי אפשר לסלק הדבריםעריכה
בתשובות הרמב"ם (רטו) בסוף דבריו כותב, שאם קורה לו שיש דבר החוצץ בינו לבין הקיר, הוא עוצם את עיניו, ועצימת העיניים מועילה לדבר זה, לפי שבכך לא נפסדת הכוונה.
הטורי זהב (ה) כתב שבמקום דוחק שאינו יכול ללכת לחדר אחר ולהתפלל, אין לבטל את התפילה משום זה, שאין זה אלא משום מצוה מן המובחר שלא תיבטל הכוונה ולית בה איסורא. אמנם יכול לעצום עיניו או להתפלל מתוך הסידור ובכך לא תיפסד הכוונה. וכן פסק כדבריו המשנה ברורה (סג).
חציצה על ידי אדם ובעלי חייםעריכה
המרדכי (ברכות א ט) כתב שאין אדם ארוך מפסיק בפני אדם קצר לענין תפילה, ןלמד כן מברכת כהנים.
לעומת זאת הטור (אורח חיים צ) כתב מדפנשיה שבעלי חיים חוצצים, ובבית יוסף מסתפק האם כוונתו לכלול גם בני אדם, או שסובר הוא כמרדכי שבני אדם אינן חוצצים. ובסוף דבריו כתב הבית יוסף בשם ספר הפליאה שצריך להיזהר מלהתפלל אחורי כל אדם (ולאו דווקא רבו), וכתב שטוב לחוש לדבריו.
בשלחן ערוך (צ כא) כתב שבעלי חיים אינם חוצצים, ואף אדם אינו חוצץ ,אמנם מיד הוסיף (כב) בשם יש מי שאומר, שטוב לחוש לדברי המזהיר מלהתפלל אחרי כל אדם.
הרמ"א לעומת זאת, כתב שבעלי חיים חוצצים אבל אדם לא, ושכן נראה דעת הפוסקים. והוסיף שאפשר שנפלה טעות סופר בספרי השלחן ערוך (לגבי בעלי חיים).
הגר"א מסביר בדעת השלחן ערוך שסובר הוא שאם אדם אינו חוצץ, כל שכן הוא לבעלי חיים, אבל הרמ"א סובר שדווקא אדם אינו חוצץ, אבל בעלי חיים חוצצים.
הפרי חדש (ד"ה בהגה ולא חשיב) הסכים לדברי השו"ע שבעלי חיים אינן חוצצים, לפי שנחשבים הם מחיצה כמו לענין סוכה וה"ה הכא דחשיבי כמו קיר. ועוד, דלא גרע מאדם שאינו חוצץ, ומה לי אדם מה לי בעלי חיים. וסיים שודאי שאדם אינו חוצץ כלל, וכל הנזהר מלהתפלל אחרי אדם נקרא הדיוט (וחלק בזה על המחבר בשם ספר הפליאה).
ובספר מאמר מרדכי [דרוש מקור] כתב שאף להיש אומרים אין זה אלא זהירות בעלמא, אבל בבית כנסת וכד' שאי אפשר להיזהר בזה, מותר לכתחילה להתפלל אחרי אדם. אלא שהמקדק במעשיו יהיה לו מקום קבוע כנגד הכותל. והביאו המשנה ברורה (סט).
גם בערוך השלחן (כו) כתב שבבית הכנסת שאי אפשר בענין אחר, אין לחוש לפי שנראה לכל שדרך המתפללים כן הוא.
תפילה כנגד ציורים ותמונותעריכה
בתשובת רמב"ם (רטו) ענה לשואל, שתפילה מול צורות, אפילו שאינן בולטות, הרי זה מגונה, משום שמסיח דעתו להביט בהם ומבטל הכוונה. ולכן כשמזדמן דבר כזה בתפילה, היה עוצם את עיניו. בבית יוסף (ד"ה וצריך) העתיק תשובת הרמב"ם, ואף הביאה להלכה בשלחן ערוך (צ כג).
בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד תרי) מובא שהראבי"ה שאל את רבנו אפרים אם מותר להתפלל בבית כנסת שיש בו ציורי עופות וסוסים. והשיב לו רבנו אפרים, שאם מצד איסור אנדרטא היה לו לאסור אף בהנאה ולא רק תפילה, אלא שצורות עופות וסוסים אין עובדים להם, ולכן אפילו כשהם תבנית בפני עצמם אין בהם איסור, כל שכן כשהם רק מצויירים. והביא דבריו גם בספר ראבי"ה (אלף מט) ובמרדכי (עבודה זרה ג תתמ).
אמנם בראבי"ה שם בסוף דבריו כתב שהואיל ומצוה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר כשמתפלל, וכששוחה בברכות נראה כמשתחווה לאותם פרצופים וצורות, יש לחוש לכך.
גם המרדכי שם הוסיף בשם הר"מ, שלא יפה עושים אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות, לפי שמסתכלים בצורות הללו, ואין מכוונים לבם לאביהם שבשמים.
דברים אלו הובאו להלכה בדרכי משה (אורח חיים צ ד). אמנם ברמ"א (אורח חיים צ כג) הזכיר רק האיסור לצור ציורים בספרים.