כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה

מקורות
בבלי:	שבת כא א-ב, כב א
ירושלמי:	ירושלמי שבת ב א
רמב"ם:	מגילה וחנוכה ד ה-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים תרעג א-ב

מה הדין אן כבו נרות חנוכה אם צריך לחזור ולהדליקן, והאם מותר להשתמש באור הנרות של חנוכה.

סוגיות הגמרא

מחלוקת האמוראים

הגמרא (שבת כא א-ב) מביאה מחלוקת אמוראים משולשת לגבי השאלה האם פתילות ושמנים הפסולים לנר שבת, כשרים הם לנר חנוכה או לא. דעת רב הונא שכל הפתילות והשמנים הפסולים לנר שבת פסולים כמו כן גם לנר חנוכה, בין ביום חול ובין בשבת חנוכה.
דעת רב חסדא שכשרים הם ביום חול אבל פסולים לנר חנוכה שמליקים בערב שבת.
ואילו דעת רבי זירא בשם רב שפתילות ושמנים הפסולים לנר שבת, כשרים להדליק בהם נרות חנוכה, בין בימי החול ובין בשבת.

רבא מבאר שטעמו של רב הונא מתחלק לשני דינים שונים, טעם ליום חול וטעם לשבת. הסיבה שביום חול אסור להדליק בפתילות ושמנים שאינם משובחים היא מפני שכבתה זקוק לה, כלומר שאם הנר יכבה תוך הזמן, צריך הוא לחזור ולהדליקו. ואילו הטעם לכך שגם בשבת אסור להדליק בפתילות ושמנים גרועים היא מפני שמותר להשתמש לאורה, כלומר, ולכן בשבת יש חשש שמא יטה. לכן סובר רב הונא שצריך להדליק בשמן ופתילה טובים שאינם מסכסכים את האור ואין בהם חשש שמא יטה.
רב חסדא לעומת זאת חולק ואומר שמותר להדליק נר חנוכה בשמנים ופתילות הפסולים לנר שבת, אולם זהו דווקא ביום חול, אך נר חנוכה שמדליק בערב שבת אסור. ומסבירה הגמרא שסובר הוא שאם כבתה אין זקוק לה ולכן אין צורך להדליק מראש באופן שלא יכבה הנר באמצע. אמנם לענין הנאה מן הנרות מודה הוא לרב הונא שמותר להשתמש לאורה, ולכן בנר חנוכה שמדליק בערב שבת אין להדליק בשמנים ופתילות גרועים, שמא יטה את הנר.
את הדעה השלישית, דעת רב, מסביר ר' ירמיה באופן דומה, שפתילות ושמנים הפסולים לנר שבת כשרים הם לנר חנוכה בין ביום חול ובין בשבת, לפי שכבתה אין זקוק לה, כלומר אינו צריך לחזור ולהדליקה, ולכן יכול מלכתחילה להדליק בנר גרוע. וכן אסור להשתמש לאורה בשבת, ולכן אין חשש שמא יבוא להטות בשבת.

הראשונים כולם פסקו הלכה כר' זירא, שפתילות ושמנים שאסור להדליק בהם בשבת מותר להדליק בהם בחנוכה, בין בחול בין בשבת, משום שכבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. וכן הוא בשלחן ערוך (אורח חיים תרעג א).

הקשר בין הלכות השימוש בנר וההדלקה אם כבה, לבין איכות הפתילות והשמנים

כמבואר לעיל, רבא אומר שהטעם שרב הונא מתיר לנר חנוכה פתילות ושמנים הפסולים לנר שבת הוא משום שסובר ש'כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה'.
רש"י (כא א ד"ה זקוק) מבאר שכיון שחייב להדליק את הנר אם כבה, ממילא צריך לכתחילה לעשות נר יפה דלמא פשע ולא מתקן לה. ואילו לגבי שבת כיון שמותר להשתמש לאורה, ממילא צריך לעשות שמן ופתילה יפים, שמא יבוא להטות את הנר ויעבור על איסור מבעיר.
הראשונים הקשו שלכאורה אין הכרח לזה, שהרי די שנאמר שאם כבתה זקוק לה, וממילא נלמד שצריך שמנים ופתילות יפים כדי שלא יכבה הנר (ובשבת גם אינו יכול לתקנו), ומנין יש ראיה גם שמותר להשתמש לאורה.
תירצו התוספות (ד"ה ומותר) במלשון רב הונא שאמר 'בין בחול בין בשבת', משמע שלכל אחד יש טעם בפני עצמו, שהטעם שאין מדליקין בו בשבת, הוא משום שמא יטה ולא משום כבתה זקוק לה. כן הוא גם בתוספות רא"ש (ד"ה קסבר), וכן כתב הרשב"א (כא א ד"ה הא) בתירוץ ראשון, והר"ן בחידושים (כא א ד"ה קסבר).
הרמב"ן (כא א ד"ה הא) לעומת זאת תירץ, שהוא אמינא שכיון שבשבת אי אפשר להזדקק לה ולחזור ולהדליקה, ממילא גם אין צריך להקפיד שיהיו הפתילות והשמנים טובים, שכיון שאפשר שלא יכבו, גם אם כבו לא אכפת לן.
הריטב"א (כא א ד"ה אמר) אחר שהביא תירוץ התוס' בשם 'יש שפירשו', כתב בשם 'אחרים' שמדייקים זאת ממה שאמר 'פתילות ושמנים' שאמנם מה שהצריך רב הונא פתילות טובות הוא מטעם שכתבה זקוק לה, שהפתילה גורמת שהאור תסכסך בהם והנר כבה, אך שמן גרוע אינו גורם לכיבוי אלא לאור עמום, ובזה שייך שמא יטה. ואמנם היה בדין שהשמנים יהיו כשרים ביום חול, אלא שלא פלוג רבנן. כן הוא גם במיוחס לר"ן (כא א ד"ה אמר רבא) בשם הרא"ה.

הרי"ף (ט א) כתב שלמ"ד שמדליקין בשמנים ופתילות גרועים, מזה שהתיר להדליק בהם בשבת, יש ללמוד את שתי ההלכות, גם שאסור להשתמש לאורה דלמא אתי לאטויי, וגם שכבתה אין זקוק לה, שהרי בשבת אינו יכול להזדקק לה ולחזור ולהדליקה. מבואר בדבריו לכאורה שמההלכה הראשונה בלבד, כלומר שכבתה זקוק לה או אין זקוק לה, ניתן ללמוד אם מותר להדליק בשמנים ופתילות הפסולים לנר שבת.
ובאמת כתב הרמב"ן שצריך לומר בדעתו, שההלכה השניה שמותר להשתמש לאורה, אינה מוכרחת בדברי רב הונא, אלא אמרו כן רק כדי שלא לחלוק על רב חסדא בתרתי אלא בחדא. כעין זה כתב גם הרשב"א (כא א ד"ה הא) מדנפשיה בתירוץ שני.
המאירי (כא א ד"ה כל) כתב שהסוגיה מוכחת שלא כהרי"ף, אלא שלומדים את ענין כבתה אין זקוק לה בין מהדלקת חול ובין מהדלקת שבת, שהרי אפשר היה לומר שבשבת דווקא אין זקוק לה מפני שאינו יכול, אבל ביום חול זקוק לה לחזור ולהדליקה.

טעם איסור השימוש לאור הנרות

בגמרא לא נתבאר מה טעם האיסור להשתמש לאורה, ונחלקו בדבר הראשונים.
בעל המאור (ט א) כתב שמ"ד אסור להשתמש לאורה סובר שכיון שהנרות הם זכר לשמן של היכל, יש בהם קדושה ואסורים הם בהנאה כנרות של בית המקדש. כעין זה כתב גם הר"ן (חידושים כא א ד"ה קסבר, ובדפי הרי"ף ט א) שתיקנו נר חנוכה להיות כנר של בית המקדש שאין משתמשים בהם כלל. וכן הביא הרשב"א בחידושיו (כא ב ד"ה אמר ר' ירמיה) בפירוש ראשון.
לעומת זאת דעת הרמב"ן (מלחמות ה' ט א) שלא משום קדושה שיש בהם הם אסורים, אלא אף שאין בה קדושה אין לנהוג בה מנהג בזיון בשעת קיום המצוה עצמה, שכשמשתמש לאורה לצורך מצוה אחרת, מראה בזה כאילו אותה מצוה אינה חביבה לו. וכיון שהשימוש בהם אסור בשעה שדולקים, הרי מקצה הוא אותם מדעתו עד סוף זמן המצוה ונאסרו בכל תשמישין שבעולם. כן העתיק הרשב"א בחידושיו (כא ב ד"ה אמר ר' ירמיה) בפירוש שני, והסביר שדעת המתירים להשתמש לאורה, סוברים הם שלא כל תשמיש ביזוי הוא, דדווקא היכא שמתמש בגופו של נר, אבל כשמשתמש רק לאורו לאו בזוי הוא.
המאירי (כא א ד"ה זה שביארנו) הביא את שני הפירושים, וצידד כפירוש הרמב"ן שהוא משום ביזוי מצוה. ולמד כן גם בדעת הרי"ף שאסר הרצאת מעות, אך התיר להשתמש בשמן לאחר חצי שעה, והרי אם קדושה יש בהם, ודאי יש לאסור אף לאחר זמן המצוה.

הרצאת מעות כנגד נר חנוכה

בהמשך הגמרא (כב א) מביאה דברי רב יהודה שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. ומביאה הגמרא תמיהת שמואל על דבריו, וכי נר קדושה יש בו? למה שיהיה אסור להרצות מעות כנגדו. ומתרץ שם רב יוסף שאף שנר חנוכה אין בו קדושה, מ"מ האיסור בזה הוא כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו, וכשם שאומרת הברייתא לגבי כיסוי הדם, שאסור לכסותו ברגל כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
מבואר שתרווייהו סבירא להו שאין קדושה בנר כמו תשמישי קדושה כתפילין ומזוזות, עד שנאסור בגללה תשמיש בנר, אלא שרב יוסף אומר שיש לאסור הרצאת מעות משום ביזוי מצוה, ולא מבואר אם שמואל הסכים וחזר בו או לא.

כמו כן יש לבאר היחס בין שתי הגמרות הללו, אם חלוקות הן זו על זו או לא.

אילו תשמישים אסורים לאור הנר

שיטת בעל המאור

כתב בעל המאור (ט א) שיש חילוק בין שתי הסוגיות הנ"ל. שלפי ר' זירא בשם רב (או רב מתנה) שאסר להשתמש לאורה, כוונתו לאסור בכל סוגי התשמישים, אפילו תשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון לצורך סעודת שבת, לפי שטעם האיסור לשיטתו הוא שכיון שהנרות הם זכר לשמן של היכל, יש בהם קדושה ואסורים בהנאה. אמנם, רב יהודה שאוסר להרצות מעות כנגד נר חנוכה, לא אסר אלא משום ביזוי מצוה ולכן לא כלול באיסור אלא תשמיש רשות ותשמיש של חול, שבזה יש ביזוי מצוה, אבל תשמיש של מצוה וקדושה מותר. וכתב בעה"מ שכן הלכה, שמותר להשתמש בנר חנוכה תשמיש של מצוה, אבל תשמיש רשות אסור משום בזויי מצוה. ומ"מ צריך נר אחרת להשתמש לאורה כדברי רבא, מפני הרואים שלא יאמרו לצרכו הוא מדליקה.

חבר לבעל המאור בענין זה הוא בעל העיטור (קטן ב), שכתב במפורש שדווקא תשמיש חול אסור, אבל תשמיש של קדושה שרי להשתמש לאור הנר. הובאה דעתו בטור (אורח חיים תרעג), וכן הזכירו השלחן ערוך בשם 'יש מי שמתיר'.

שיטת הרמב"ן וסייעתו

הרמב"ן במלחמות (ט א) חלק על בעה"מ וכתב שמה שאסר רב אסי להרצות מעות כנגד הנר, אין לדייק מזה שתשמיש מצוה מותר, אלא רבותא קאמר, שאפילו תשמיש עראי כמו הרצאת מעות שאינו דורש אלא עיון קל אסור, וכל שכן תשמיש אחר אפילו של מצוה וקדושה. וגם שמואל לא חלק אלא על הרצאת מעות לפי שאינו תשמיש גמור אלא הנאה בלבד, אבל שאר תשמישים גם הוא מודה דאסור. ובטעם הדבר ביאר, שאף שאין קדושה בנרות עצמן כתפילין וספרי תורה אלא דינם כשאר תשמישי מצוה הנזרקין, מ"מ בשעת קיום המצוה עצמה נוהגים בהם קדושה שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ולכן אסורים אף בתשמישי חול. ומטעם זה שנאסרו בשעת מצותן, אסור לו אף לכבותן ולהשתמש בשמן, לפי שכבר הוקצו למצווה, וכיון שהקצהו מדעתו, נאסרו בכל תשמישין שבעולם. והוסיף הרמב"ן שכל זה מסכים גם עם הגמרא לעיל שאמרה 'אסור להשתמש לאורה' דלא פליגי הגמרות אהדדי. ואף אם נאמר דפליגי כדברי בעה"מ הלכה כרב שאסור להשתמש לאורה כל תשמישים. שהלכה כרב לעומת רב אסי. ועוד, שאם היינו מתירים תשמשים של מצוה, הרי שוב יש חשש שמא יטה בשבת, ואמאי מותר להדליק בשמנים ופתילות גרועים, אלא ודאי שכל תשמשישין אסורים. גם בחידושי הרמב"ן (כא ב ד"ה ודאמרינן) כתב דברים דומים, שכל שימוש בשעת המצוה אפילו לצורך מצוה אחרת חשיב ביזוי לאותה מצוה, דמיחזי כאילו לא חשיב ליה הך מצוה שעושה מצוה אחרת, ואף מה שהתירו להדליק מנר לנר, הוא מפני שזוהי אותה מצוה ממש ומין במינו לא בטל, אבל שאר מצוות נראות כמבטלות זו את זו.
גם הר"ן (בדפי הרי"ף ט א ד"ה הלכות ובחידושים כא א ד"ה קסבר) כתב שהאיסור להשתמש לאורה הוא בכל התשמישין, ומטעם שתיקנו נר חנוכה להיות דינו כמנורה שבבית המקדש, שאין משתמשים בה כלל, ועוד שאם היה מותר להתשמש תשמישי מצוה, שוב יש חשש שמא יטה, אלא ודאי כל תשמישין אסורים. וכן גם דעת רב אסי, ולא אמר הרצאת מעות אלא לרבותא כנ"ל.

הרשב"א (כא ב ד"ה והלכתא) הוסיף להביא ראיה שלא כבעה"מ, מדברי רבא להלן שאומר שאם לאדם יש כסף מספיק רק לנר אחד, ויכול לקנות או נר שבת או נר חנוכה, שהדין הוא שנר שבת עדיף משום שלום ביתו, ואם כדברי בעל המאור שתשמיש של מצוה מותר בנר חנוכה, הרי יכול להדליק נר אחד ויעלה לו לכאן ולכאן. אלא ודאי דליתא לדבריו כלל, והלכתא שאסור להשתמש לאור נר חנוכה שום תשמיש.
גם הרא"ש (שבת ב ו) פסק לאסור כל תשמיש, ורבותא יש בדברי רב אסי שאסר הרצאת מעות, שמדברי רב שאסור להשתמש לאורה לא היינו אוסרים אלא רק תשמיש קבוע שהרואה אומר לצורך זה הדליקה, אך תשמיש עראי כהרצאת מעות לא, קמ"ל רב אסי דאסור. וכן חידוש יש בדברי רב, שאם מדברי רב אסי בלבד, הוא אמינא שדווקא תשמיש גנאי כהרצאת מעות אסור, קמ"ל רב שכל תשמיש אסור להשתמש לאורה. וכן פסק גם הטור (אורח חיים תרעג), וכן הכריע המאירי (כא א ד"ה ולמדת ענין זה), וכן משמע דעת רמב"ם (מגילה וחנוכה ד ו), שכתב שאסור להשתמש בנרות בין בחול ובין בשבת, ואפילו לבדוק מעות או למנותן אסור.

ראיית הרמב"ן מן הירושלמי

בתוך דבריו, הביא הרמב"ן ראיה מדברי הירושלמי (שבת ב א) להוכיח שכל התשמישים אסורים, ששם מובא שהקשה רב תחליפא לרב חסדא איך הוא אומר שפתילות ושמנים האסורים בשבת אסורים גם בחנוכה, והרי הוא עצמו לימד שבשבת של חנוכה אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, ואם כן ליכא חשש שמא יבוא להטות, שהרי שאסור להשתמש לאורה.
כלומר, הרמב"ן מפרש דברי הירושלמי, שרב תחליפא מקשה על רב חסדא כשיטתו בבבלי (שאינה מבוארת בירושלמי) שבשבת חנוכה צריך להדליק בפתילות ושמנים טובים, לפי שמותר להשתמש לאורה, ועל זה מקשה לו מהרצאת מעות.

אמנם בפני משה על הירושלמי הסביר באופן אחר את הגמרא, ובמראה הפנים (ד"ה ולא כן) הרחיב לבאר שאי אפשר לפרש את הירושלמי כדברי הרמב"ן, שהרי מהלך הירושלמי שם הוא להוכיח לגבי פתילות ושמנים האסורים לנר שבת, שאין הטעם מפני החשש שמא יבוא להוציא את הפתילה, אלא מפני החשש שמא לא תדלק הפתילה יפה. ור' תחליפא בשאלתו לרב חסדא רצה להוכיח זאת, ואילו לפי דברי הרמב"ן אין לזה זכר מדבריו, ומה הקשר בין מהלך הירושלמי לגבי נר שבת לבין דעת רב חסדא לענין נר חנוכה שחל בשבת.
ועוד, שלפי הרמב"ן שמפרש 'לראות מטבע לאור הנר' הכוונה להרצות מעות, מהו ענין לשבת חנוכה, שאסור בה למנות מעות? ואם כוונתו לחנוכה עצמו בלא שבת, אם כן זו קושיה על דברי רב חסדא עצמו שמותר להשתמש לאורה, ואינו ענין לשבת חנוכה. וגם אין דרך הש"ס להקשות על סברת אמורא מבלי להזכיר דעתו (ומוזכרת רק בבבלי). גם איך מקשה על רב חסדא מהרצאת מעות, כאשר הוא עצמו סובר בזה להיתרא?
לכן מפרש הפני משה (ב א ד"ה דרב תחליפא) שרב תחליפא ראה את רב חסדא משתמש תשמיש של מצוה לאור נר חנוכה, ושאל אותו שהוא עצמו הרי לימדם שאסור 'לראות מטבע לאור הנר', כלומר, לקרוא מתוך סידור וכד' שהוא תשמיש מצוה (ומפרש 'מטבע' מלשון מטבע ברכות, ונקט דווקא שבת של חנוכה ולא יום חול, לפי שאז הברכות אינן שגורות בפי כל וצריך לעיין בספר). והוכיח לו רב תחליפא מזה שאסור להשתמש תשמישי מצוה לאור נר חנוכה. ומזה למדה הגמרא שאי אפשר לומר שטעם פסול שמנים ופתילות בשבת הוא שמא יוציא את הפתילה, שאם כן גם בנר חנוכה שחל בשבת יש לחשוש מטעם זה, ולא מטעם איסור השימוש לאורה.

אמנם בקרבן העדה (ד"ה שבת של חנוכה) נראה שמפרש כפירוש הרמב"ן, שרב תחליפא הקשה על רב חסדא שאסור להדליק גם לנר חנוכה בפתילות ושמנים שאסרו בשבת, וכדעתו בבבלי, ותמה על זה שהרי אסור לראות מטבע לאור הנר. הרי מוכח מזה, שהאיסור הוא לא משום שמא יוציא את הפתילה.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (אורח חיים תרעג א) פסק להלכה כרוב הראשונים שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת ובין בחול, ואפילו לבדוק מעות לאורה, ואפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורה, אסור. ובשם 'יש מי שמתיר' הביא דעת העיטור שמתיר תשמיש של קדושה.
ובהמשך פסק השלחן ערוך (ב) שכבתה אין זקוק לה ואפילו כבתה קודם הזמן, לפי שהדלקה עושה מצוה, וכן אם בטעות כיבה אותה בשוגג, אינו צריך לחזור ולהדליקה.

בבית יוסף (תרעג ד"ה כתב הרא"ש) העיר שמדברי הרא"ש ניתן לדייק שתשמיש עראי שאינו של גנאי מותר, דדווקא קבוע אסרו או עראי וגנאי. ותמה למה לא כתבו הטור ורבנו ירוחם כן להלכה, אמנם גם בשלחן ערוך לא הזכיר מזה לדינא. אכן המהרש"ל בתשובה (פה) כתב להלכה שתשמיש עראי שאינו של גנאי שרי, אבל הבית חדש (ג) חלק עליו והכריע כסתימת הפוסקים שלא לחלק ביניהם, ושאין להקל.