מנין שנות ערלה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	ראש השנה א א
בבלי:	ראש השנה ט ב - י ב
ירושלמי:	שביעית ב ד
רמב"ם:	מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד ד

סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים

ראש השנה לנטיעה

המשנה (ראש השנה א א) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר רש"י (ראש השנה ב א ד"ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.
בגמרא (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: "שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי". ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): "מראשית השנה ועד אחרית שנה" הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב ב), מ"מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן).

שלשים יום בשנה חשוב שנה

הגמרא (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.
עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש בתוספתא (שביעית ב ג) והובא גם בירושלמי (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).
להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט"ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.

בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: "ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...", ולמדו חז"ל מהאות וי"ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי"ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.

מחלוקת התנאים

בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה. בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש שיום אחד בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.
אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.
ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י"ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.
מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ"מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.

אילו נטיעות אסורות עד ט"ו בשבט

השיטות בירושלמי

בירושלמי (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ"ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט.
ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט"ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיון לא עלתה לו שנה זו, צריך הוא למנות ג' שנים שלמות, ובכי האי גוונא אין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט"ו בשבט, אלא כל פרי שחנט לאחר ראש השנה של שנה רביעית יצא מדין ערלה ונכנס לדין נטע רבעי. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט"ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'.

פירוש ה'פני משה'

הפני משה מפרש את דברי ר' זעירא כתמיהה כלפי דברי ר' אבא בר ממל, שאם כדבריו שבג' שנים שלמות לא אסרינן עד ט"ו בשבט לפי שאין לאסור יותר מג' שנים, אם כן נאמר גם לחומרא שכשנטע ל' יום לפני ראש השנה יש לאסור את הפירות משום ערלה עד ג' שנים מיום ליום, כלומר עד פחות מל' יום לפני ראש השנה של שנה רביעית ולא רק עד ט"ו בשבט של שנה שלישית.
על דברים אלו משיב ר' מנא שהטעם שאוסרים רק עד ט"ו בשבט בלבד ולא מיום ליום, הוא מפני שהאילן עומד בתוך שנתו, כלומר כיון שהגיע ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן, משלים הוא שנתו, ונחשב הדבר כאילו עברו עליו ג' שנים מיום ליום.

לפי פירוש הפני משה אין ר' זעירא מביע דעה מפורשת לחלוק על ר' אבא בר ממל, אלא רק תמה על דבריו, אך מקבל תשובה הוגנת.
להלן יתבאר שלחלק מהראשונים ישנו פירוש שונה בדברי הירושלמי, (ואף חלוקים בגירסה הנכונה), וממילא מסקנתם לדינא שונה.

שיטת הרמב"ם וסייעתו

הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב) פוסק שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. הראב"ד בהשגות שם הסכים לדברי הרמב"ם, ובספרו כתוב שם (ב ב ד"ה כתב הקרחי), גם הביא לזה דיוק לשוני מהברייתא 'ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה, וכן מלשון הגמרא - 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.
הריטב"א (ראש השנה י א ד"ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט"ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.
לשיטה זו הסכים גם הרי"ד בפסקים (ראש השנה י א), וכן משמע מתוך דברי רש"י (ראש השנה י א ד"ה ופירות) שפירש 'פירות נטיעה זו' שמדבר דווקא על שניטעו קודם ל' יום ועלתה להם שנה (וכן דייק הרא"ש בהלכות ערלה בדברי רש"י).

מקור שיטה זו הוא מהירושלמי הנ"ל, כפי שכותב הראב"ד בהשגות שם, וכן מתבאר לפי פירוש הפני משה בירושלמי כנ"ל.

עד ט"ו בשבט עד ראש השנה או מיום ליום

כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר מה הדין בנוטע יותר מל' יום לפני ראש השנה למשל שנטע באייר או בחשוון, האם גם כן צריך להמתין עד ט"ו בשבט או לא?
הרמב"ם שם מונה ג' מקרים:

• נטע בט"ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט"ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט"ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).
• נטע בט"ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י"א-י"ב-י"ג, ומראש השנה של שנת י"ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט"ו.
• נטע מראש חודש תשרי עד ט"ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.

כלומר לפי הרמב"ם כל שנטע אחרי ט"ו בשבט וקודם ט"ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט"ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט"ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא.
אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. הריטב"א (ראש השנה י א ד"ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט"ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט"ו בשבט של שנה רביעית.
בעל המאור לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה מיד או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שרק אם נטע זמן ניכר אחר ראש השנה, צריך להמתין עד ט"ו בשבט, או כדעת הרמב"ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט"ו בשבט.

גם הראב"ד בעצמו (מעשר שני ונטע רבעי ט יג) שהסכים עקרונית עם פסיקת הרמב"ם, חלק עליו בנקודה זו. לדעתו מונים לנטיעה מיום ליום רק אם נטעו אותה בט"ו בשבט בדיוק, אבל אם נטעו אותה קודם ט"ו בשבט לא מונים לה מיום ליום, אלא עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, כיון שאין לה שנה ראשונה שלימה, לכן יש להחמיר בסופה למנות לה עד ט"ו בשבט. כלומר לפי הראב"ד כל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, יש למנות לה בשנה הרביעית עד ט"ו בשבט.

שיטת בעל המאור וסייעתו

בעל המאור חלק על שיטת הרמב"ם והראב"ד, וכתב שדין זה שפירות ערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט"ו בשבט, מדבר על כל הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום.
לדעתו הירושלמי מוכיח דווקא כשיטתו, שהוא מפרש שר' אבא בר ממל שואל את ר' זעירא האם ייתכן להחמיר גם באילנות שנטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, שהרי להם מלאו שלוש שנים שלמות? ור' זעירא משיב לו שכן הדברים, שאפילו נטען פחות מל' יום קודם ראש השנה, אסור עד ט"ו בשבט, שכיון שעומד הוא בתוך שנתו של אילן צריך הוא להשלים שנתו, כלומר שהשנה של האילן מסתיימת רק בט"ו בשבט, ולכן כל הפירות שיחנטו עד אז אסורים, אפילו שכבר מלאו לו ג' שנים שלמות.
לשיטה זו הסכימו הרשב"א (ראש השנה י א ד"ה ונטיעות) והר"ן (דפי הרי"ף ב ב ד"ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהפירות שחונטים בין ראש השנה לט"ו בשבט, זה מחמת יניקת הגשמים שירדו לפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. והגשמים שיורדים אחרי ראש השנה, הם מועילים רק לפירות שיחנטו אחר ט"ו בשבט. ממילא לפי טעם זה, לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים הריטב"א (י א ד"ה הילכך נראה).
הראשונים מסבירים שלפי שיטה זו, לשון הברייתא 'פירות נטיעה זו' לא בא למעט נטיעות שניטעו קודם ל' יום לראש השנה, כפי שהסביר הראב"ד, אלא בא לומר שנטיעה זו, כלומר שיש בה איסור ערלה ורבעי, גורמת שאיסור זה יימשך עד ט"ו בשבט. וכן מה שכתוב בגמרא 'פעמים שברביעית ועדיין אסורים' אין הכוונה למעט אילנות שהשלימו ג' שנים שלמות, אלא נקטה הגמרא הלשון 'פעמים', מפני שרוב רובן של הנטיעות לא חונטים בתקופה זו, אלא רק לאחר ט"ו בשבט. לכן אמרה הגמרא 'פעמים' לומר שזה רק במקצת אילנות ובמעט מקומות.

רבנו יהונתן על הרי"ף (ב ב) הביא את שתי השיטות וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
גם הרא"ש (הלכות קטנות ערלה ט) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ובסוף דבריו כתב שהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט, ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלוש שנים.

טור, שלחן ערוך ואחרונים

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הטור (יורה דעה רצד) כתב רק את דעת בעל המאור וסיעתו, שצריך בכל הנטיעות להמתין עד ט"ו בשבט, לא שנא אם עברו עליהן ג' שנות ערלה שלמות ולא שנא אם היו מקוטעות. רק פירות שחונטים אחר ט"ו בשבט של שנה רביעית מותרים כדין פירות נטע רבעי, ושל חמישית שחונטים אחר ט"ו בשבט מותרים לגמרי.

השלחן ערוך (רצד ד) כתב בתחילה אופן מנין הג' שנים, שאין ג' השנים הללו נמנים מיום ליום, אלא אם נטע לפני ט"ז אב שהם מ"ד יום קודם ראש השנה, באופן שישנם י"ד יום לקליטה ועוד ל' יום להחשב כשנה, מונים לה עוד שתי שנים עד ראש השנה השלישי, ואם נטע ביום ט"ז אב ואילך צריך למנות שלוש שנים מראש חודש תשרי.
אמנם בהמשך דבריו (ה) כתב, שדין זה שאוסרים את כל הפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט של רביעית, הוא דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' ימים כשנה, בה החמרנו בסופה לאסור הפירות עד ט"ו בשבט, אבל בשאר נטיעות לא, כלומר זהו כדעת הרמב"ם (או הראב"ד), שהביא אותה השלחן ערוך כדעה סתמית. ובסוף דבריו כתב שיש אומרים דלא שנא, כלומר שבכל הנטיעות יש להחמיר לאסור פירותיהן שחנטו קודם ט"ו בשבט.

מדברי הטורי זהב (רצד ח) משמע שנוקט עיקר להלכה כבעל המאור וסייעתו, ולא כפי דעת הרמב"ם, אשר הובאה בשלחן ערוך בסתם.

בספר דרך אמונה קנייבסקי (מעשר שני ונטע רבעי ט צט) כתב בשם החזון איש שכיוון שהרבה ראשונים חולקים על הרמב"ם, יש להחמיר בארץ ישראל לאסור בכל סוגי הנטיעות עד ט"ו בשבט של רביעית, ובחו"ל אפשר להקל. והוסיף שאם נטע בי"ח אלול, שאז הקליטה היתה רק בב' תשרי, קשה להקל אף בחוץ לארץ.