ספק ספיקא
| בבלי: | זבחים (עג. - עד.) ביצה (ד:) פסחים (י.) |
| שולחן ערוך: | טור בית יוסף יורה דעה סי' נט בסופו וסי' קי |
פתיחה לנושאעריכה
מאמר מעמיק מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל: הוא דן בעצם להבין מדוע מקילים בספק ספיקא האם זה מצד שיש פה רוב צדדים להיתר או משום שכיוון שכל מה שאוסרים בספק הוא מדברי חכמים אזי כשמצטרף ספק נוסף, הוא מועיל להתיר. בהמשך שם דן בנקודות נוספות שיובאו בהמשך בעזר ה', ספיקות שאינם שקולים, והבנות מעמיקות של השב שמעתתא ועוד באופנים שונים של הספק ספיקא, ההפניה כאן: #הפניה [[1]]
ספק ספיקא מדין רוב או שבזה לא אסרה התורהעריכה
בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שניתן לדחות את הראייה מדבריו. שבעצם הרשב"א מתייחס אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא, ולא האם הוא ממש כרוב.
הפר"ח מביא את התשובה הזאת של הרשב"א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתיכה מתבטלת בשתי חתיכות משא"כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחצה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ"ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר"ח באות טז, הביא שכ"כ גם המהרי"ט בח"ב סי' ב]
בקובץ שיעורים (ח"א ב"ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי"ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו"ת אחיעזר ח"א סימן ז אות ז] אומנם ספק ספיקא לשיטתו הוא מתורת רוב.
בספר שערי יושר (ש"א פ"ז ופ"יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי"ז היתר של רוב צדדים, כקובץ שיעורים, אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה"חפצא" – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור, התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. בהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק.
ספק ספיקא כרוב בדיני ממונותעריכה
רבינו הש"ך כתב בספרו תקפו כהן (קכג) שלא ניתן להוציא ממוחזק על ידי רוב וכן ע"י ספק ספיקא. והשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק יט) חולק וסובר שוודאי שניתן להוציא, וכל המקומות שלא ניתן הוא במקרה שהיה מוחזק בהיתר קודם. ורוצה לומר השב שמעתתא שהוא הדין ספק ספיקא, שאם תפס, ואינו מוחזק מעיקרא, יהיה ניתן להוציא מידו על ידי ספק ספיקא.
בעניין זה הובאה הגמ' בב"ק (יט) כראיה. שמסתפקת הגמרא מה דין צרורות בשינוי, כלומר בהמה שבעטה אבנים בכוונה, האם זה נידון כקרן או כרגל. והגמ' לא מכריעה. אומר שם הרא"ש אם תפס הניזק את הבהמה, יש לשלם לו. ולא יכול המזיק להפטר בטענת ספק ספיקא.
אומנם לדרכו של השב שמעתתא דלעיל, יהיה ניתן להפטר על ידי טענת ספק ספיקא, וצריך לומר או שהרא"ש חולק (על הראשונים והרמב"ם בראשם, שצועדים בדרכו של השב שמעתתא), וסובר שספק בדין אי"ז מצטרף לספק ספיקא. או שסובר שכח הספק ספיקא הוא נמוך מרוב, ולכן דווקא פה לא מועיל נגד מוחזק, אך וודאי שיודה שבמקרה של רוב הוא יועיל נגד תפיסה.
וראה עוד בעניין זה דברי הרש"ש כתובות ט.
הסוגיא בביצהעריכה
ספק ספיקא בדבר שיש לו מתיריןעריכה
בגמ' במסכת ביצה הובאה ברייתא(ג:): "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות". הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו"ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל.
נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא "ואם נתערבה באלף" האם על "ספיקא אסורה", שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ"מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת ר"י בתוס' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי"ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת ר"ת "ואם נתערבה באלף" חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר"ת).
ולעניין הלכה בב"י הביא דברי הרשב"א על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים, הותרו כולם. למד מזה הרשב"א שה"ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב"א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א"כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ"כ השו"ע בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו"ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.
אומנם הרמ"א (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב הש"ך שכ"ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ"ג, שפתי דעת אות נט), והט"ז חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת"ש הביא דברי הצל"ח לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא.
הש"ך מקשה על הרמ"א הנ"ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ"א באור"ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו"ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו"ט שני אינו אלא מכח מנהג ע"כ לא מחמירים. ובמילים אחרות כיוון שיו"ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א"כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו"ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא"ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ"פ לא חילק הש"ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט"ז כפי שנביא להלן.
הש"ך מביא עוד נפק"מ בין השו"ע לרמ"א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת הרשב"א, שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי הרמ"א שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש"ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]
ספק ספיקא בדרבנןעריכה
בתורת חטאת הביא דברי הר"ן שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו"ט שני ושהארוך חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה הט"ז במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר"ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט"ז (והובא בפת"ש ס"ק יא שגם כך סוברים המג"א והפר"ח והוכיחו שגם דעת הרמב"ם כן). שלכו"ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת נקודות הכסף וכ"כ הגר"א בשיטת הרמ"א, דלא כט"ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר"ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן.
הסוגיא בזבחיםעריכה
אכילה מהתערובת השניהעריכה
בגמ' בזבחים (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח"כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק . והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים.
נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר"ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו "מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר" ואז הפי' לרש"י הוא שאיסור שנפל לשלוש פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת התוס' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש"י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא צריך להתבסס על שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן. חשוב לציין שהגר"א (יורה דעה קי ס"ק י) ביאר שיטת רש"י שכדי להתיר ספק ספיקא צריך שיפרוש אחד אחרי התערבות בתערובת השניה
אומנם הרשב"א גורס "לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר". ומסביר הב"י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א"כ פירש מהשלושה ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש"י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב"א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב"ם כגי' רש"י ותוס'.
הצורך ברוב בתערובת השניהעריכה
הרשב"א שואל כאן על הגמרא שהצריכה רוב כדי להתיר, מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר"י או אפי' לר"ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא"כ בטל ברוב. מסביר הפרמ"ג (ס"ק יא משב"ז) שכוונת הרשב"א בדעת ר"י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר"ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור.
הב"י הסיק מדברי הרשב"א הללו, שלדעת הרשב"א בתערובת השניה א"צ רוב אך הרמב"ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו"ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח"כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)
הסתירה ברמב"ם בין דיני איסור והיתר לדיני עבודה זרהעריכה
הרמב"ם (פ"ז ה"י ממאכלות אסורות) פסק שצריך שתי תערובות בשביל להתיר ספק ספיקא ואילו בהל' מאכלות אסורות (פ"טז ה"י) פסק שצריך ג' תערובות? והשאלה מדוע חילק בין הסוגיות? ועוד שבפשטות עבודה זרה היתה צריכה להיות חמורה יותר? הלח"מ (הל' עבודה זרה ד"ה נעל) יישב שמש"כ בהל' מאכלות אסורות הוא בדווקא בדברים החשובים שכמו שאינם מתבטלים באלף כך אינם ניתרים בספק ספיקא. הרדב"ז רצה לבאר כמו הלח"מ אך התקשה ממסקנת הסוגיא בזבחים (עד.) שמדמה איסורי עבודה זרה לאיסורים החשובים. אך הגר"א(יורה דעה קי ס"ק י) הסכים לדברי הלח"מ ומבאר מדוע אין ספק ספיקא בדברים החשובים? כיוון שבתערובת הראשון שהתערב נחשב כוודאי שם, ולכן אינו בטל באלף ולכן צריך דווקא ג' תערובות. הגר"א ממשיך ומסביר שהרמב"ם לשיטתו שפוסק דלא כר"מ שאוסר כל הדברים החשובים אלא כר"ע, אך התוס' (ע"ז עד.) פוסק כר"מ ולכן אומר שעבודה זרה נחשבת כדברים החשובים.
לשון השו"ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב"ם שצריך דווקא ג' תערובות. וגם עליו שאל הט"ז שיש כעין סתירה בדבריו, שבסעיף ד פסק שמספיק שתי תערובות ואילו בסעיף ח פוסק שצריך דווקא ג' תערובות? הש"ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב שהתערובת השניה אסורה הכוונה באכילה ומה שמותר הכוונה בהנאה [וראה שפתי דעת ס"ק נב].
הש"ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור באכילה, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ"ע על השו"ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש"י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו"ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו"ב.
למעשה יוצא שעפ"י השו"ע והט"ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ"מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש"ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד.
הרמ"א מביא את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש"ך חולק על הרמ"א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר.
ספק ספיקא בדין קבועעריכה
יסוד הסוגיא נמצא בזבחים (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש הוא שיטול אפילו לא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה.
שואל התוס' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי"ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד"ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו, אך רש"י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ"ע שיטתו מהגמ'. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי השר מקוצי שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא"כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי"ז נחשב איסור קבוע.
בהמשך התוס' (ד"ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א"כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. אומנם רש"י לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה יש ספק מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש.
מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי.
הב"י (סעי' ד) הביא דברי הרשב"א שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח"כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע"פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן הב"י לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר.
הדרכי משה תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא"כ אפי' שנתערבה אח"כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? הב"ח תמה הרי בדינו של הרשב"א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש"י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)
הש"ך מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו"ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר"ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע.
הש"ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר"ן מפני שמפרש את דברי הרשב"א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא"כ זהו דין קבוע, אך הט"ז (ס"ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב"א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע"ז כתב הרשב"א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.
סיכום קונטרס ספק ספיקא להש"ךעריכה
כעין פתיחה ספק ספיקא אחד בגופו ואחד בתערובתעריכה
בסוגיא בע"ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר"י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור"ת חולק על ר"י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב"א סובר שיש לחוש לדברי ר"י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר"ת בפרט שהירושלמי כמותו.
ובשו"ע נקט כדברי הרשב"א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ"א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש"ך מעלה אפשרות שהנפק"מ בין השו"ע לרמ"א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו"ע אינו בטל ולרמ"א בטל. אומנם הש"ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו"ע לרמ"א אם לאו.] הש"ך שואל על מרן ורמ"א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא"א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש"ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה"ג.
בקצירת האומר עפ"י סדר סעיפי הש"ך
א. נודע אחר הספק הראשון הב"י מתיר והדרכ"מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש"ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע.
הרחבה בדין נודע בספיקותעריכה
כותב הרמ"א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא.
הט"ז (ס"ק יד) מבאר שכוונת הרמ"א לחלוק על השו"ע שנקט שבשתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט"ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט"ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב"א לדין נודע בינתיים, והט"ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב"א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב"ז שם). והנקודה שהט"ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד.
נבאר בהרחבה את מקור דין נודע בפוסקים:
נחלקו רב ושמואל (חולין נג.) האם חוששים לספק דרוסה, רב לא חשש ושמואל חשש. והסיקה הגמרא שם בעמוד ב' שמסקנת הדברים שחוששים לספק דרוסה. וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע בסימן נז.
הסמ"ג דן בשאלה מה הדין כשספק דרוסה התערבה בתערובת הם נאסרה התערובת? ורצה הוא להתיר משום ספק ספיקא אך הביא שדעת רבינו יעקב לאסור- משום שבמקום שיש ספק איסור תורה ומדובר באיסור חשוב כמו בריה וכיוצא בזה לא מתירים עפ"י ספק ספיקא בתערובת.
והקשה מהרא"י בהגהות שערי דורא: א. הרי בכולי ש"ס אומרים ספק ספיקא מהתורה? ב. הרי התערובת איסורה רק מדרבנן ומדוע נאסרה? ומיישב הוא ואמר שכל החידוש של רבינו יעקב הוא כשנודע אחרי הספק הראשון, וכשנודע נעשה הספק כוודאי אך אם שני הספיקות היו נודעים כאחת היה באמת מותר.
[דעת רבינו יעקב הובאה בטור בסימן קי, כך עפ"י הב"י שם. אומנם הדרישה והב"ח חלקו וסברו שאי"ז דעת ר"י אלא דעת רבי יהודה. ונראה שהבית יוסף הבין את הטור שמדובר שהספק הראשון הוא ספק תורה ואילו לדעת הדרישה מדובר על ספק פחות מדאורייתא].
ובדרכי משה (אות טו) למד מדברי האיסור והיתר הארוך לחלוק על זה שאפי' בנודעו שני הספיקות ביחד יהיו אסורים ומיישב הקושיות: לקושיא א הנ"ל מיישב: ספק ספיקא שאומרים הוא במקום שניתן לומר שעל ידי זה לא יהיה איסור תורה מה שאין כן כאן שיש וודאי איסור תורה לא אומרים בזה להתיר. וביחס לקושיא ה-ב הרמ"א מייסד שבכל מקום שהאיסור דרבנן שורשו בספק איסור תורה כמו בנידון שלנו שזהו ספק בתערובות -ספק דרבנן. אך שורשו בספק דרוסה שזהו ספק תורה א"כ בזה לא שייך ספק דרבנן לקולא. [וראה עוד בזה ש"ך כללי ספק ספיקא יט]
הט"ז (קי ס"ק י) מתייחס לדין זה וחולק על הב"י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא"כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק"מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים.
הש"ך (כללי ספק ספיקא א) נקט בדעת האיסור והיתר שבנודע אחרי הספק הראשון אסור כדברי הדרכי משה, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר.
ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר"ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח"כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.
ד. הש"ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע"א שם מביא את דברי הפר"ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.
ה. הש"ך מביא נפק"מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.
ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש"ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק"מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)
ט- הש"ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.
י. הש"ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.
הקשו הבית מאיר ורע"א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש"ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ"י דברי הרב הש"ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא"כ בשתי חנויות. וצע"ע.
יא- יב- שיטת התוס' והמהרא"י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא"י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש"ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.
הרחבה בנושא ספק ספיקא משם אחדעריכה
ספק ספיקא מוגדר דווקא אם שני הספיקות הם נפרדים לגמרי, אבל אם יש חפיפה בינהם אי"ז נחשב ספק ספיקא. יסוד הדברים מהתוס' בכתובות (ט.) שאמר שאם הבעל בא וטוען שפתח פתוח מצא ואביה קידשה פחות מבת ג' מתבטל ספק שלא היה תחתיו שהרי בתוליה חוזרים ושואל תוס' עדיין יתכן שיהיו פה שני ספיקות ספק באונס ספק ברצון ועוד ספק שהיה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא? ומיישב התוס' ששם אונס אחד הוא.
בפסקי מהרא"י (סימן קל) חידש שכל מה שדיבר התוס' הוא בדווקא אם שתי הספיקות שווים אך אם הספיקות אינם שווים, לדוג' עז שספק אם ביכרה וילדה שני זכרים ולא ידוע מי יצא ראשון- נמצא שאם ילדה כבר- שניהם פשוטים אך אם לא ילדה יש ספק מי הבכור. ונמצא שלכל אחד מהספיקות יש השלכה אחרת ובזה שני הספיקות נחשבים שעומדים לעצמם וע"כ אומרים בזה ספק ספיקא. [הוא מסיים שלמעשה א"י לסמוך על זה כיוון שהספק הראשון מהתורה. והפר"ח באות יב כתב סיבה נוספת מפני שהספיקות כאן הם בשני גופים ולכן אי אפשר לצרפם]
בדומה לזה מסביר הש"ך [קי כללי ס"ס יב] את הטעם שסתם כלים אינם בני יומם- הוא מטעם ספק ספיקא. והמקור לזה הוא מדברי התוס' בעבודה זרה (לח:) שכתב ספק נשתמשו היום אם לאו, ואפי' נאמר שהשתמשו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין או בדבר שלא נותן טעם. ומסביר הש"ך שהספק הראשון שלא בן יומו מתיר לכל התבשילים שבעולם, מה שאין כן הספק האחרון מתיר ספציפית לתבשיל מסוים, שיתכן שמשביח מאכל אחר.
אומנם הפר"ח [קי אות יב] מעיר שיש לעיין היטיב בדין זה. כיוון שהרשב"א שנשאל ביחס לאשה שהיה ספק אם גדולה אם קטנה והיה ספק בקידושין ובעלה גירשה, ואח"כ בדקוה ולא מצאו סימנים, מה דינה? ובתחילה אמר הרשב"א שיש פה ספק ספיקא ספק הגיע לכלל שנותיה וגם א"כ ספק נשרו הסימנים, ואומר הרשב"א שיש להתיישב בדבר. ומסביר הפר"ח שבעצם יש פה ספק אחד אם היא גדולה או קטנה.
בדומה לדברי הפר"ח כתב המהרי"ט בתשובה [ח"א מא ונא] ביחס לילדה שהתקדשה בהיותה ספק קטנה, והסיק שם המהרי"ט שאין זה ספק ספיקא, שבדקו ומצאו שאין לה סימנים וספק שמא נשרו, מפני שיש פה בעצם רק ספק אחד אם היא גדולה או קטנה, אלא שיש שני דרכים לברר גיל וסימנים.
הפרי מגדים (שפתי דעת אות יא) מסתפק בדין זה האם הצורך בשתי ספיקות שונים הוא מדאורייתא ולולא זה אין פה ספק ספיקא או שמדרבנן בלבד. ומוכיח מדברי הרא"ה שעוסק בשאלה האם האשה אסורה לבעלה כשיש אפשרות לטעון ספק ספיקא, כיוון שעוסק באיסור האישה לבעלה בהכרח מדובר במישור הדאורייתא, אומנם נשאר בצ"ע שאולי אם זה ממש משם אחד אי"ז ספק ספיקא אפי' מהתורה.
יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש"ך עפ"י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס"ת נמצא ביד עכו"ם קוראין בו שזה ס"ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש"ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב"א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].
הרחבה בנושא ספק ספיקא המתהפךעריכה
התוס' בכתובות (ט: ד"ה אי) שואל מדוע חתן שטוען פתח פתוח מצא נאמן להפסיד את האישה כתובתה הרי ספק בקי בפ"פ, ועוד שאפי' בקי ספק אונס ספק ברצון? התוס' ישנים בכתובות (ט: אות ב) מביא יש מפרשים שכיוון שלא ניתן להפוך ספק זה אין זה ספק ספיקא. הרמ"ע בתשובה (סימן קכו) מסביר שהסיבה שצריך מתהפך, שאם אינו כן, כמו בספק שנזכר בשאלת התוס' יתכן שהיה צריך לדון על הספק השני ולאסור כיוון שספק דאורייתא לחומרא.
הדגול מרבבה הסיק מדברי הרמ"ע הללו שעפ"י הרמב"ם שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ יש להקל בספק ספיקא אף שאינו מתהפך.
הש"ך חילק בין שתי סוג ספיקות- ספיקות שצריך להפכם. וספיקות שאין צריך להפכם כלל. כיוון שהספק נוגע לשאלה האם בכלל יש איסור. והחוו"ד (ס"ק יג, יד, טו) דייק את הדברים שבמקום שא"א לומר הספק השני קודם ראשון והשני תלוי בראשון, אי"ז מתהפך.
הצבי לצדיק אומר שזה גופא מח' ר"א וחכמים ביחס לספק ביאה למקום טומאה, שהסיבה להתיר לפי תוס' בספק ספיקא כיוון שספק אם נכנס לשדה כלל.
להלכה, כותב הפרי מגדים (שפתי דעת אות טו) שבאמת פוסקים שספק ספיקא שאינו מתהפך אינו ספק ספיקא. אך הפר"ח (כללי ספק ספיקא אות יג) הביא ראיות רבות נגד כלל זה של הש"ך וחלק עליו מכח זה.
טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות"ח.
יז-יח-יט הביא הרב הש"ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא"כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.
גבינות של עכו"ם- מח' – לדעת הש"ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר"ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ"כ. (שפתי דעת אות יט).
כ- כ"ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב"א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור ונרחיב בהמשך (באות כז-לב).
הרחבה בספק דרבנן במקום חזקת איסורעריכה
יסוד הדין מונח בדברי הגמ' בעירובין (לה:-לו.) שם הגמ' מביאה ברייתא ביחס לטמא שספק טבל במקווה לדעת ר"מ טהור לדעת ר"י ספיקו להחמיר בהמשך הגמ' מקשה על ר"י שאילו ביחס לעירוב אמר שמותר? ומיישבת הגמ' שביחס לטומאה כיוון שמדובר באיסור דאורייתא טמא מה שאין כן לעניין שבת תחומין דרבנן. ויישוב שני שמה שכתוב במשנה שספק עירוב כשר הוא דעת רבו אך לדעתו פסול. וזהו מה שמטמא במקווה.
כמי פוסקים? הב"י הבין בדעת הרמב"ם שפוסק הלכה כרבי יוסי, וכן סבור הש"ך (כללי ס"ס כ) אך המשנה למלך [מקוות פ"י ה"ו] ועוד אומרים בדעת הרמב"ם שפוסק הלכה כר"מ. וההשלכה של זה האם במקום חזקה ניתן להקל בספק דרבנן. שהש"ך שביאר שהלכה כרבי יוסי ולכן ספק ספיקא במקום חזקה יהיה אסור. וכך למד גם בדברי הרשב"א הקדושים. ואילו לדעת הפרי מגדים [שפתי דעת כ] יהיה ניתן להקל בזה כדעת ר"מ. אלא שבסוף דבריו מסייג שבספק בגוף המעשה כמו ספק אם הונח העירוב במקומו, אזי הספק גרוע וא"א להקל בו. [ראה שו"ע באור"ח שצד-א, ובמשנ"ב שם ס"ק ב] והביא דברי המשנה למלך שהגדיר שאם מסתפקים אם נעשה מעשה להתיר יש להחמיר כמו בטמא בספק אם טבל. אך בברייתא שר"מ הקל הוא וודאי טבל ולא שספק אם טבל כראוי.
עוד בעניין זה, כללי ספק ספיקא אות כא, פרי חדש אות טו. [וראה גם אות ט"ז שמסכים עם הפרי מגדים אות כ]
ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ"ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ"מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א"צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.
כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.
כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב"א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ"ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב"א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש"ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב"א נפלו שיבושים אמר הש"ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק"מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט"ז שחולק על הש"ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט"ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט"ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא"כ צדק הרמ"א שהביא ראיה לס"ס ביחס לשחיטה. אומנם אח"כ הט"ז מביא דברי הרשב"א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס"ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס"ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס"ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט"ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס"ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע"ש.
לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.
ספיקות שאינם שקוליםעריכה
מהתוס' בכתובות ט. [ד"ה ואבעית] למדו שבמקרה שהספיקות אינם שקולים אלא נוטים לצד אחד לא מתירים ע"פ ספק ספיקא. שואל הפני יהושוע לפי דברי הרשב"א שטעם ספק ספיקא שהולכים אחר הרוב, מדוע ספק אחד שקול לא מועיל, הרי המיעוט מצטרף אליו וביחד הם רוב? ובקונטרס אחרון מיישב הפני יהושע שבמקום שיש ספק ויש מיעוט ורוב, המיעוט לא חשוב כלל ואין פה ספק כל עיקר.
השב שמעתתא [שער א פרק יח] הביא ראיה לדין זה מהגמ' בנידה (נט:) שאומרת שאם נמצא דם בבית הכסא תולים באשה אע"פ שהיה מקום לומר שדם מכה הוא ועוד דשמא בא מן האיש- בכל אופן איננו חוששים למיעוט שהדם בא מן האיש. מוכח מפה שספק שאינו שקול אנו ספק ספיקא.
בהמשך השב שמעתתא מביא את שו"ת הריב"ש שמחלק בין שתי סוגי ספיקות במקום שהספק מחצה על מחצה הוא בתורת וודאי כמו מחצה זכרים ומחצה נקיבות "כי כן יסד המלך מלכו של עולם" אז אפשר לצרף לו מיעוט משא"כ בספק שאינו בתורת וודאי אי אפשר לצרף לו מיעוט.
לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ"א אין צריך לברר, אבל הרשב"א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש"ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.
לו- הש"ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.
הפניותעריכה
- כף החיים עשה ממש סדר ובהירות בכל הנושא, ניתן למצוא כאן: כף החיים
- שיעור לסיכום הנושא
- ספק ספיקא בשביעית
- באתר ויקישיבה סידרו מאוד יפה ובצורה תמציתית את הסוגיא: ויקישיבה
מקורות נוספים:עריכה
ספק ספיקא לקיום מצווה: ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט"א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב"ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן.
חלוקה נוספת של הספיקותעריכה
הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ראה [[2]]
(כלל יא, מהווה מקבוץ חידושים מספרו הגינת וורדים): מחלק את כל הספיקות לשמונה חלקים: שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק עד אחד. ונביא בקצרה מתוך ביאורו שם:
א.ספק המקרה- הכוונה שאכל חתיכה ספק חלב וספק שומן. או שספק נפל איסור לתבשיל ספק לא נפל. במקרים הללו באופן שאין חזקה, לדעת הרמב"ם והראב"ד האיסור מדרבנן כיוון שמהתורה הספיקות מותרים [למעט מקרה שניכר האיסור- איקבע איסורא, כמו אשתו ואחותו עמו בבית, בא על אחת מהן ואינו יודע איזו היא]. ולרשב"א ותוס' משמע שהספיקות הללו אסורים מהתורה. והנפקא מינא לחולה שיש בו סכנה ועוד.
[ספק ספיקא באיסור דאורייתא נגד חזקה- מסתפק אם לוקה, שהרי הרשב"א כתב שחזקה עדיפא מרוב, אך לא הכריע. והראה שם עוד הדין בספק ספיקא דרבנן נגד חזקה, יע"ש]
ב.ספק המציאות- דוג' לדבר הם דברי חכמים בגמרא בחולין (פו.) שאסרו לשחוט אותו ואת בנו, אם חרש שוטה וקטן שחטו. והתוס' שם (ד"ה מאי טעמא) מסביר שזה בעצם ספק של חכמים בהערכת המציאות, האם רוב הקטנים והחרשים שחיטתן טובה או מקולקלת. והתוס' שם מסיימים שבזה לא מועילה חזקה. ומסביר הפרי מגדים שהכוונה כדברי הכנסת הגדולה, שאמר שספק שנוצר בגלל מח' בין החכמים, החזקה לא פושטת, משום שבשביל החזקה לא ישתנה הדין, א"כ גם ביחס לחרשים והקטנים לא שייך לדון על פי חזקה, כיוון שהחזקה לא מועילה לספק. [וראה גם בפרי מגדים קונטרס ספק ספיקא שפתי דעת אות כח]
ג. ספק הרגיל- אם יש יותר צדדים לאיסור מאשר להיתר, לא אומרים בזה ספק ספיקא. כ"כ הב"ח (יו"ד נז) והמקור שלו מדברי התוס' בכתובות (ט.) שאי אפשר לתלות במוכת עץ אלא רק משום שהדבר מצוי. ובהמשך דן מהסוגיות בתחילת פסחים, ורוצה לומר ששם הדין שונה כיוון שבדיקת חמץ החמירו חכמים יותר מאשר שאר האיסורים. והפרי מגדים תולה זאת במחלוקת תירוצים בתוספות (פסחים ט. ד"ה ואם) האם אומרים שבאמת בחמץ יש להחמיר או שדינו כשאר הספיקות.
ד. ספק הכמות- מקדים הפרי מגדים, שספק של חסרון חכמה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכן ביחס לדין תורה לא אומרים בזה ספק ספיקא. כמו חתיכת נבילה שנפלה לסיר עם רוב בשר שחוטה ולא יודע אם יש שישים. לא מקילים בזה, אך אם נשפך מקילים.
ה. ספק פלוגתא- אם שני חכמים ששווים בחכמה ומניין נחלקים בדין מסויים, א"כ זהו ספק שקול. ואם יש שתי מחלוקות, מי שמקל לעת הצורך ואומר שזהו ספק ספיקא לא הפסיד. ואף כאן כתב הפרי מגדים, כפי שהבאנו קודם את דברי כנסת הגדולה, שלא שייך להעמיד על חזקה דין זה, כיוון שהחזקה לא גורמת לדין להשתנות.
ו. ספק בעיא – כל מקום שהגמ' מסיימת בתיקו, בדין תורה יש להחמיר ובדין דרבנן יש להקל. והיש"ש מסביר שאין זה נקרא חסרון חכמה, אלא אומרים בזה ספק לקולא. בניגוד לפר"ח שסובר שספק זה לא נכלל בגדר הספק, סוברים שאר הפוסקים שניתן להחשיבו כספק, ואפילו בעת הצורך לצרף שתי בעיות כשני ספיקות.
הפרי מגדים שם מאריך לחקור בספק פלוגתא (ה) ובספק בעיא (ו) האם ספיקות אלו הם מדברי תורה או מדברי חכמים. ומביא ראיה שבספיקות אלו מדברי חכמים מחמירים. וכתב כן גם בשם הפר"ח. אלא שאי"ז כ"כ פשוט ותלוי במחלוקת האם בשביל להתחייב באשם תלוי צריך חתיכה אחת משתי חתיכות או שאפי' בחתיכה אחת מתחייב להביא קרבן, שזה אומר שאפילו בספק אחד כבר מתחייב מהתורה.
ז. ספק עדים- מדובר במקרה של שתי כיתות עדים שמעידים עדות סותרת כמו אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה. ומסקנת הגמרא ביבמות ובתוס' שזהו ספק דרבנן, ומהתורה העמידנו על חזקתו.
ח. ספק עד אחד- עד אחד לאדם אכלת חלב ואחד אומר שומן היה. אם העדים באו בבת אחת נידון כספק תורה לחומרא, אך אם זה אחר זה, זוהי מחלוקת האם העד הראשון שבא נחשב כשניים או שאומרים דבר כזה רק בעדות אשה.