זמן הדלקת נרות חנוכה

מקורות
משנה:	סופרים כ ד
בבלי:	שבת כא ב
רמב"ם:	מגילה וחנוכה ד ה-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים תרעב א-ב

הזמן ביום בו צריך להדליק נרות חנוכה, ואם לא הדליק עד מתי מותר להדליק, ומשך הזמן שצריכים הנרות להיות דולקים.

הברייתא והגמרא

מובא במסכת סופרים (כ ד) שמצוות הדלקת נר חנוכה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר: "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה". ואם הדליקו ביום אין מברכים עליו.
ובגמרא (שבת כג ב) מבואר שמה שכתוב עד שתכלה רגל מן השוק, אין הכוונה שבתוך זמן זה אם כבה הנר צריך להדליקו שוב, אלא שאם לא הדליק בשקיעת החמה, יכול להדליק עד שתכלה רגל מן השוק. הסבר נוסף שמביאה הגמרא, שזמן זה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, הוא 'לשיעורא', כלומר זהו שיעור הזמן שצריך הנר לדלוק.
והבדל יש בין התירוצים, לפי תירוץ ראשון יש הגבלת זמן עד מתי מותר להדליק במקרה שלא הדליק מיד בשקיעה, אבל לאחר זמן זה אינו יכול להדליק. אך לפי תירוץ שני אין בזה הגבלת זמן, ויכול להדליק גם אחר שיעור זה.
הבדל נוסף הוא, שלפי תירוץ שני יש זמן מסויים שבו הנר צריך לדלוק, ולכן צריך גם מראש לתת שמן בכמות כזו שתדלק עד סוף הזמן. אך לפי תירוץ ראשון אין לזה שיעור, ויכול לכאורה לשים מעט מאוד שמן שידלק אפילו לרגע קצר בלבד.
להלן נראה שנחלקו הפוסקים אם תירוצים אלו פליגי אהדדי או לא.

מחלוקת הראשונים בפירוש 'לשיעורה'

רש"י (כא ב ד"ה לשיעורה) הסביר את התירוץ השני בגמרא, שהכוונה היא שצריך לכתחילה שיהיה שמן כשיעור הזה שידלק משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, אבל אם כבתה תוך זמן זה אינו צריך להדליקה. כן פירש גם רבנו חננאל (כא ב).
אמנם ברי"ף (ט א) אף שמובא גם הסבר זה (לפי חלק מהגירסאות), מ"מ הוסיף וכתב פירוש נוסף - שאם היה הנר דולק משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק, יכול אחר כך לכבותה אם ירצה, או להשתמש לאורה.

להלן יובאו דברי הפוסקים בדין זה – כמה זמן צריכים הנרות להיות דלוקים, ואם מותר לכבותן או להשתמש בהן לאחר ההדלקה.

שיעור הזמן של 'עד שתכלה רגל מן השוק'

עוד מבואר בגמרא שם שעד שתכלה רגל מן השוק הוא עד שיכלו רגלם של תרמודאי, ופירש רש"י (ד"ה רגלא) שהם אומה של מלקטי עצים, שהיו נשארים עוד בשוק גם אחר שהולכים כולם לבתיהם ומבעירים אש, וכשהיו נגמרים להם העצים, היו יוצאים וקונים מאותם תרמודאי. אם כן יוצא שמותר להדליק גם אחרי שהשוק ריק מאנשים ונשארו רק אותם מוכרי עצים. ורק כאשר גם אותם תרמודאי הולכים לבתיהם, זהו כבר זמן שאין להדליק בו. כן הוא הפירוש גם בספר הישר לרבנו תם (חידושים ריד) ובהרבה הראשונים.
אמנם בתשובות הגאונים (שערי תשובה רלג) מובא באופן קצת אחר, שתרמודאי הם בני אדם עניים העושים מלאכה בשדה או שומרי פירות, ומתאחרים לבוא אחר כל בני אדם עד שחשכה, שכיון שאין להם כסף ליקח עצים להסקה, הם מלקטים בעצמם עצים הקרויים 'תרמדי', ולכן מתאחרים לבוא מכולם. כעין זה משמע גם ברי"ף (ט א). ולשיטתם אותם תרמודאי אינם שם אומה, אלא הם עניים בין גויים בין יהודים.

הרי"ף (ט ב) הוסיף שאותם תרמודאי מתעכבין אחר זמן שקיעה החמה כמו חצי שעה עד שמגיעים לבתיהם, וכן העתיק הרא"ש (ב ג). וברמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) כתוב 'כמו חצי שעה או יתר' וכן הוא בכלבו (מד ד"ה ומצות) ובארחות חיים (א חנוכה טו). ובמאירי (כא ב ד"ה אחר) הלשון - שאותם אנשים מתעכבים עד חצי שעה אחר שקיעת החמה.
גם בשלחן ערוך (אורח חיים תרעב א) כתב להלכה גדר זה - 'שהוא כמו חצי שעה'.

פירוש 'שקיעת החמה' לענין הדלקת נרות חנוכה

לסוגיה זו בהרחבה, ראו זמני שקיעת החמה בין השמשות וצאת הכוכבים

בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה והיכא) כשהביא דין זה של זמן ההדלקה, דייק בלשונו ולא כתב 'משתשקע החמה' כלשון הגמרא, אלא כתב 'אחר שקיעה', ולכאורה כוונתו בסוף השקיעה.
ובאמת במרדכי (שבת תנה) כתב כן במפורש, שמשתשקע החמה פירושו מסוף השקיעה כלומר מצאת הכוכבים, שהרי שרגא בטיהרא מאי מהני, ולכן אין להדליק אלא כשיש חושך.
גם מדברי התוספות (ד"ה דאי) יש קצת לדייק, שכתבו שיש להדליק בלילה מיד, משמע קצת אחרי השקיעה, וכן הלשון ברא"ש (ב ג). ובמקום אחר (מנחות כ ב) פירשו כן להדיא, שמשתשקע החמה דנר חנוכה הוא בסוף שקיעה, דאם לא כן שרגא בטיהרא מאי מהני.

בטור (אורח חיים תרעב) פסק להלכה כהמרדכי וכתב בזה הלשון "מצותה מסוף שקיעת החמה".

דעה אחרת מצאנו בספר יראים (רעד) לר' אליעזר ממיץ שכתב שמצות נר חנוכה משתשקע החמה בעוד יום קצת, שכיון שהתחיל להחשיך לא הוי כשרגא בטיהרא, ואדרבה בזמן זה אנשים מתחילים לשוב לבתיהם ורואים הנרות מבעוד יום ותמהים, ובזה איכא פירסומי ניסא. דבריו בזה הם לשיטתו שכתב לענין שבת, ששקיעת החמה היא שלשת רבעי מיל קודם שתעלם השמש מן האופק. וכן כתב בבית חדש (תרעב א).

שולחן ערוך ואחרונים

בשלחן ערוך (תרעב א) פתח בלשון הרמב"ם וכתב "אין מדליקין נר חנוכה קודם שקיעת החמה", והוסיף כלשון הטור "אלא עם סוף שקיעתה". ובבית יוסף (תרעב ד"ה ואהא דתניא) כתב בהסבר דעת הטור, שבתחילת השקיעה עדיין היום גדול, ולכן אין זה זמן הדלקה. וכן פסק הבית חדש (א) שזמן ההדלקה הוא בסוף השקיעה בצאת הכוכבים. וכן דעת המגן אברהם (א).
אבל דעת הגר"א נראית שצריך להדליק בתחילת השקיעה, וכתב שכן היא דעת הרשב"א והר"ן. ובמשנה ברורה (תרעב א) הוסיף שגם דעת המאירי כן היא. והרב פרי חדש (א) כתב גם כן שמה שכתב מרן סוף השקיעה, זהו לשיטת רבנו תם ודעימיה בחישוב זמן השקיעה וצאת הכוכבים, אבל לדידן יש לפרש התחלת השקיעה.

בשו"ת יצחק ירנן (א נא) כתב שגם לספרדים יש לנהוג להדליק בתחילת השקיעה, שכן פירש להדיא היראים וכן היא דעת הרמב"ם, ושכן מוכח גם מתוך דברי הגאונים.

אם מותר להדליק קודם השקיעה

הרמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) כתב שאין מדליקין נר חנוכה קודם שקיעת החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. ומקור דברי הרמב"ם בזה, הם מהגמרא (שבת כג ב) שהביאה המעשה באשתו של רב יוסף שהיתה מאחרת להדליק נרות סמוך לחשיכה, ורמז לה רב יוסף מעמוד האש שהיה מקדים לבוא קודם ששקע עמוד הענן. סברה להקדים ולהדליק בעוד היום גדול, אמר לה ההוא סבא 'ובלבד שלא יקדים ולא יאחר'. ואף שבפשט הסוגיה מדובר בנר שבת, וכן פירשו רוב הראשונים, מפרש הרמב"ם גמרא זו לענין נרות חנוכה (ראה עוד).

לעומת זאת דעת הרשב"א (כא ב ד"ה הא) שאילו רוצה יכול להדליק קודם לשקיעה סמוך לה, וכשם שלענין נרות שבת אמרו שעמוד האש משלים לעמוד הענן, ויש להדליק סמוך לשקיעה כל שניכר שלצורך מצות שבת מדליקו, הוא הדין בנר חנוכה. ומה שאמרה הגמרא שמצותה משקיעת החמה, הכוונה לעיקר מצותה, שאז מחוייב להדליק. גם הביא ראיה נוספת מהדלקת נר חנוכה בערב שבת, שם ודאי מקדים להלדיק קודם חשיכה. וכן הביא ראיה זו הר"ן (בדפי הרי"ף ט א ד"ה מצוותה).
אבל הוסיף הרשב"א שמדברי בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה אמר רב יהודה) נראה שאין להדליק קודם השקיעה ואפילו בשבת. שהרי הביא את הגמרא האומרת שכוכב אחד יום, שני כוכבים בין השמשות, שלושה כוכבים לילה. ובודאי כוונתו לומר שאז יש לו להדליק, כלומר בצאת הכוכבים, שאם לא כן למה הביא גמרא זו בהלכות חנוכה. וכן כתב הר"ן (בדפי הרי"ף ט א ד"ה מצוותה) בשם בה"ג.
אמנם מפורש בבעל הלכות גדולות לעיל מיניה (חנוכה ד"ה והיכא דטעה) שמי שהדליק קודם שקיעה וכבה הנר קודם שקיעת החמה, צריך להדליק שוב משתשקע החמה משום שהדליק שלא בזמנה. מדוייק בדבריו, שאם לא כבה הנר שפיר קיים המצוה, ואינו צריך לחזור ולהדליק. בשו"ת אבני נזר (אורח חיים תצח ה) הקשה כן על הר"ן והרשב"א, אך הוסיף שזה אינו תימה כל כך, לפי שכמה פעמים כתבו הפוסקים דברים בשם בה"ג שהם היפך דברי בה"ג שלפנינו. גם בביאור הגר"א (א ד"ה אין) למד בדעת בה"ג דשרי להדליק קודם שקיעה, ודלא כפי שלמד הרשב"א בדעתו.

המאירי (כא ב ד"ה אחר) כתב שאין להדליק קודם השקיעה, דשרגא בטיהרא מאי מהני, ואין בה פרסום הנס.
כן כתב גם הכלבו (מד ד"ה ומצות נר חנוכה), והוסיף שיש מי שאומר שאם מדליק קודם זמן זה אינו מברך. אמנם בהמשך דבריו כתב שמי שהוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה, אך צריך שיתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שידלק הנר עד דכליא רגלא דתרמודאי.
ויש להעיר שבריטב"א (כא ב ד"ה ועיקר) משמע שקודם שקיעת החמה אין להדליק, ושאם מדליק אינו מברך.

שיטת ההלכה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים תרעב ב), ציטט לשון הרמב"ם שלא מקדימים ולא מאחרים זמן ההדלקה. אמנם הוסיף בשם 'יש מי שאומר' שאם הוא טרוד יכול להקדים ולהדליק מפלג המנחה, ובלבד שיתן שמן כשיעור שידלק עד שתכלה רגל מן השוק. ובפרי חדש (א) הוסיף שהכוונה שיכול להדליק בברכה החל מפלג המנחה והלאה. וביאר שכיון שקיימא לן שהדלקה עושה מצוה, פשוט הוא שיש להחשיב את ההדלקה של פלג המנחה כמצווה, ולא שרק בשקיעה יחשב לו המצווה. ואם כן ודאי גם לברך אפשר וצריך. וכן הסכים במחצית השקל (א).
הרב ברכי יוסף (א) דן האם דעת מרן כהאורחות חיים שמי שטרוד יכול להקדים מפלג המנחה, או דעתו כפי שהביא בסתם דעת הרמב"ם שאין מקדימין. שלכאורה קיימא לן בסתם ויש אומרים הלכה כסתם. אלא שמסיק שם שאפשר שכוונת מרן שהביא בשם יש מי שאומר, לפי שלא נמצא כן אלא אצל פוסק יחידי, אך אין הכרח ששאר פוסקים חולקים עליו. וכן הכא, אפשר שגם הרמב"ם מודה שטרוד יכול להקדים ולהדליק, ולא דיבר אלא ברובא דעלמא ובאופן הרגיל שאינם טרודים.
במשנה ברורה (ג) פסק בפשיטות לברך על הדלקה שאחר פלג המנחה קודם השקיעה.

זמן ההדלקה בערב שבת

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סוף זמן הדלקת הנרות

לפי הסבר ראשון של הגמרא יוצא שישנו זמן אחרון שבו מותר להדליק, ולאחר מכן אין להדליק. אך לפי התירוץ הנוסף, שמסביר שעד שתכלה רגל מן השוק הכוונה לשיעור ההדלקה (שיש לשים בנר לכתחילה או שמותר אחר כך לכבות, וכמחלוקת הראשונים לעיל), יוצא לכאורה שאין זמן מאוחר שבו אי אפשר להדליק, אלא יכול להדליק כל הלילה. בעל הלכות גדולות (חנוכה ד"ה והיכא) כתב שמי שלא הדליק אחר שקיעת החמה, מדליק אחר כך עד שתכלה רגל מן השוק. משמע מדבריו שלאחר זמן זה אין להדליק.
גם בספר התרומה (רכח ד"ה והלכה כרב ור' יוחנן) ובר"ן (ד"ה דאי) כתבו שכשתכלה רגל מן השוק זה סוף זמן ההדלקה, ופשטות כוונתם שאחר זמן זה אין להדליק כלל. וכן הוא בשלטי גיבורים (ט א ד"ה וכמה) בשם ריא"ז שאחר זמן זה אינו יכול להדליק וביטל המצווה. כן היא גם שיטת הרמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) שאחר שכלתה רגל מן השוק אין להדליק, ולמד זאת מן הגמרא (שבת כג ב) המובאת לעיל במעשה של רב יוסף ואשתו שמפרשה לענין נר חנוכה
התוספות (ד"ה דאי) כתבו בשם ר"י פורת שלכתחילה יש להיזהר ולהדליק בלילה מיד, כי לפי הסבר ראשון של הגמרא אסור להדליק לאחר שתכלה רגל מן השוק. אך הוסיפו התוספות שעל כל פנים אם איחר ידליק מספק, שהרי יש גם תירוץ שני בגמרא שלפיו אין הגבלת זמן. כדברים אלו הובא גם ברא"ש בפסקים (ב ג) ובתוספותיו (כא ב ד"ה דאי).

אבל הרשב"א (כא ב ד"ה והא נמי) כתב שאין הכוונה בתירוץ 'לשיעורה', שלאחר שיעור זמן זה אינו מדליק, שהרי קיימא לן דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה. אלא הכוונה שלא עשה מצוה כתיקנה, לפי שאין כל כך פרסומי ניסא, אבל רשאי וצריך להדליק, ולא הפסיד אלא מצוה כתיקנה (וזהו דווקא בזמן הגמרא, אבל לגבי הזמן הזה הביא דברי התוספות להלן ולא חלק).
הריטב"א (כא ב ד"ה דאי) ביאר שלפי מה שכתבו הראשונים שבזמן הזה שמדליקים בפנים יכול להדליק גם אחר שכלתה רגל מן השוק, יש לפרש גם כוונת הגמרא כן, שאם לא הדליק עד זמן זה מדליק בחוץ, אבל אחר זמן זה יכול להדליק בפנים, שאף שאינו יכול לעשות כבר פירסומי ניסא לבני רשות הרבים, לא נפטר מפני זה מלעשות היכרא לו ולבני ביתו, ולא גרע משעת הסכנה שמדליקו על שלחנו ודיו.
גם בספר האגודה (שבת ב לא) כתב שאם לא הדליק מדליק כל הלילה.

במאירי (כא ב ד"ה אחר) כתב שאחר זמן זה לא יצא ידי זמן הדלקתה מפני שהנר צריך להתפרסם לעוברי דרכים. ובהמשך דבריו הביא דעת הרמב"ם שאין להדליק אחר זמן זה, והביא גם דעת יש מפרשים שמדליקים שלא בברכה.
כן כתב גם ה כלבו (מד ד"ה ומצות), שבזמנם שמדליקים בחוץ, אין להדליק אחר זמן זה דליכא פרסומי ניסא, ואיכא מאן דאמר שאם הדליק אינו מברך.

הטור (אורח חיים תרעב) כתב להלכה שזמן ההדלקה הוא עד חצי שעה אחר השקיעה, שאז יש פירסומי ניסא, אך הוסיף שזהו עיקר זמן הדלקה, ומכל מקום אם לא הדליק, זמנה כל הלילה.

בזמן הזה שמדליקים בפנים

כתבו התוספות (ד"ה דאי) שבזמן הזה שמדליקים נרות חנוכה בתוך הבית מפני הסכנה, אין לחוש מתי מדליק, שהרי אין היכרא ופרסומי ניסא אלא לבני הבית. והביא דבריהם הרשב"א (ד"ה והא נמי). וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה דאי), ובספר התרומה (רכח ד"ה והלכה כרב ור' יוחנן) נתן גדר למצוותה עד עלות השחר. וכן הסכימו המאירי (כא ב ד"ה אחר). והר"ן (בדפי הרי"ף ט א ד"ה דאי) הוסיף שעל כל פנים גם היום זריזים מקדימים למצוות, ולכן לכתחילה מצוה להדליקה משתשקע החמה.
בכלבו (מד ד"ה ומצות נר חנוכה) הביא גם הוא ענין זה שהאידנא שרי להדליק גם לאחר זמן זה לכתחילה ואף לברך. ובשם ר' יצחק דאנן כתב שזמנה עד עמוד השחר. והוסיף בשם רבנו פרץ שנכון להדליק כל זמן שבני הבית נעורים ולא הלכו לישון. וכן הובא כל זה בארחות חיים (א חנוכה טו).

האור זרוע (חנוכה שכב) הזכיר שהאידנא מדליקים בתוך הבית, ולא קפדינן על שיעור השמן שבנר, הואיל ואין הנר נראה להולכים ושבים מבחוץ. אך לא כתב שמטעם זה רשאי להדליק גם אחר שכלה רגל מן השוק, אלא רק לענין שיעור השמן שצריך לשים בנר.

במהרי"ל (חנוכה) מובא שנשאל מי ששכח להדליק מה דינו, והשיב שיכול להדליק כל הלילה עד עלות השחר. ואין הדברים מבוארים שם אם זהו דווקא האידנא או אף בזמנם. אך כתב שביום אינו יכול להדליק דלא הוי פירסומי ניסא, דשרגא בטיהרא מאי מהני.

הטור (אורח חיים תרעב) הביא דברי התוספות שבזמן הזה אין להקפיד, אבל כתב שנראה לו שגם לדידן צריך לדקדק בשיעור זמן ההדלקה, לפי שאנו מדליקים בפתח הבית ויש היכרא לעוברים ושבים.

שיטת ההלכה

בשלחן ערוך (אורח חיים תרעב א) ציטט לשון הרמב"ם שאין מקדימים ואין מאחרים, ולא הזכיר כלל דברי הראשונים שכתבו שבזמן הזה אין צריך להקפיד בזה שיש פירסומי ניסא לבני ביתו.
בסעיף שאחר זה (ב) כתב שאם שכח או הזיד ולא הדליק, מדליק עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כחצי שעה. וזהו לכתחילה, אך אם עבר גם זמן זה ולא הדליק מדליק כל הלילה. אך לאחר מכן אין לו תשלומין ביום או בלילה שלאחריו.
בדרכי משה (ד) כתב שבזמן הזה אין לחוש לזמן ההדלקה ואין צריך לדקדק להדליק דווקא בשקיעה, אבל הוסיף על פי ספר המנהגים טירנא שטוב להדליק קודם אכילה ובזמן שבני הבית נעורים. וברמ"א באופן שונה מעט, שבזמן הזה שמדליקים בפנים אין צריך להיזהר להדליק קודם שתכלה הרגל, אבל טוב להיזהר.

המהרש"ל בתשובה (פה) כתב שאם לא הדליק בזמנה, מדליק בלילה עד חצות, ואחר חצות עבר זמנו. אבל רוב הפוסקים לא סבירא להו הכי. הבית חדש (תרעב ב) כתב שלהלכה יש לתפוס כפי רוב הראשונים הסוברים שמותר להדליק כל הלילה אם לא הדליק בזמנה, ולסמוך על התירוץ השני בגמרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל.

אם צריך לברך על הדלקה מאוחרת

כתב המגן אברהם (ו) שמדברי הב"י משמע שאין לברך, לפי שהוא ספקא דדינא, אבל מסתימת לשון השלחן ערוך נראה שצריך לברך. ופסק המג"א שיברך רק אם בני הבית ערים, אך אם כבר ישנים ומדליק לבדו, לא יברך.
גם הרב פרי חדש (ב ד"ה הלילה) כתב שאמנם לפי דברי התוס' שיש להחמיר מספק ולהדליק גם אחר שכלתה רגל מן השוק, לכאורה אין לברך, שכיון שהוא רק מספק קיימא לן ספק ברכות להקל. אך לפי מה שכתבו הפוסקים דהאידנא שמדליקים בבתים יש להדליק כל הלילה, דאכתי הוי פירסומא ניסא לבני הבית, יש להדליק בברכה, עד שיעלה עמוד השחר. משמע בדבריו שאם ליכא בני בית עמו, לא יברך. וכן דעת הרב אליה רבה (ג) לדינא, והערוך השלחן (ז) והמשנה ברורה (יא), והוסיף המשנ"ב שאם בני ביתו ישנים נכון להקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה.

בספר מור וקציעה ליעב"ץ (תרעב ב ד"ה ונ"ל ליישב) כתב לחדש שכל עיקר מצות נר חנוכה היא בברכה, שאם לא כן, אינו נראה שמדליק לכבוד המצוה, אלא ככל אדם שמדליק נר בלילה לצורכו. ואם מדליק בלא ברכה, לא עשה כלום, דהרואה אומר שלצרכו הוא עושה. ולכן כל מקום שאמרו להדליק, גם מחמת הספק, צריך להדליק בברכה, שאם לא כן אין כאן פרסום הנס.

כמה שמן צריך לתת

כתב הפרי חדש (ב) שאם מדליק תוך הזמן של חצי שעה, ולא נשאר אלא רבע שעה, אין צריך לשים שמן אלא כדי רבע שעה. אמנם לדידן שההיכר הוא גם לבני הבית, יש לשים שמן בשיעור הרגיל. וכן העתיק המשנה ברורה (ה).

לא הדליק כל הלילה

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (תרלד) נשאל על אדם שלא הדליק לילה אחד. והשיב דאינו יכול להדליק ביום לפי שאין פירסומה ניכר. וכל שכן שלא ידליק בשאר לילות. הובאו דבריו במרדכי (שבת ב רסח).
ובשו"ת מהרי"ל הביא דבריו, וכתב שאין הכוונה שבשאר הלילות לא ידליק כלל, שאין זה כספירת העומר שבעינן תמימות, שכל יום נס בפני עצמו הוא. אלא כוונת המהר"ם שבשאר הלילות אינו יכול להשלים את הלילה שהפסיד. וכן פירש האגודה (שבת ב לא), וכן פירש גם השיבולי הלקט (חנוכה קפו), והוסיף להטעים הדבר, שאם ידליק בלילות הבאים גם על אותו היום, הרי שאינו ניכר עושה כבית הלל שמוסיף והולך כל יום אחד, ואמרי אינשי שעובר על דברי חכמים הוא.
גם הרוקח (חנוכה רכו) כתב כדברי המהר"ם מרוטנבורג, וכן כתב הטור (תרעב) בשם ריב"א. והובאו דברים אלו בבית יוסף (אורח חיים תרעב ד"ה ומ"ש ואם עבר).
ובדרכי משה (ג) הביא בשם ר' מנחם מירזבורג שמי שהפסיד יום אחד, ידליק בימים הבאים עוד נר קודם שיתחיל להדליק. וכתב הדרכ"מ על דבריו שאינם נראים, אלא העיקר כמהרי"ל והאגודה הנ"ל.

כן נפסק להלכה גם בשלחן ערוך וברמ"א (תרעב ב) שמי שלא הדליק כל הלילה אין לו תשלומין, וידליק בשאר הלילות כרגיל.

משך הזמן שצריכים הנרות להיות דולקים

הגמרא (כא ב) בתירוצה השני הסבירה את דברי הברייתא שצריך להדליק משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, שהכוונה 'לשיעורה'. והסביר רש"י שם שצריך לתת שמן בנר בכמות כזו שידלק מן השקיעה עד שתכלה רגל מן השוק. אבל אם כבתה אין זקוק לה לחזור ולהדליקה. וכן כתב רבנו חננאל (כא ב).
כתבו הראשונים (מאירי, כלבו, ארחות חיים ועוד) ששיעור השמן שצריך לתת בכל נר הוא שמינית ביצה. שמצאנו בנרות של בית המקדש שהיו נותנים בכל נר חצי לוג שהם ג' ביצים לי"ב שעות (לילה שלם בממוצע). נמצא ביצה לד' שעות, ואם כן לחצי שעה די בשמינית ביצה. במגן אברהם (תרעב ג) הביא כן בשם השלטי גיבורים אבל כתב שבאמת הכל לפי הפתילה.

דעה אחרת מובאת בסמ"ג (עשין דרבנן ה) ובהגהות מיימוניות (מגילה וחנוכה ד ב) בשם ר"י שנהגו העם כלשון ראשון, כלומר כתירוץ ראשון בגמרא ש'אי לא אדליק מדליק', ולפי זה אין שיעור כלל לשמן שצריך ליתן בנר, דלא קיימא לן כתירוץ שני שאמרה הגמרא 'לשיעורה'. ובסמ"ג שם כתב באופן נוסף, שמאחר שאין אנו מדליקין אלא לבני הבית בפנים, אין צריכים לשיעור לשמן. כן היא גם דעת הראבי"ה (חנוכה תתמג) שהביא בשם רבנו תם שאמר שבתרוייהו (כלומר בשני תירוצי הגמרא) אזלינן לקולא, כיון שבשל סופרים הלך אחר המיקל, ולא בעינן לא שיעור שמן להדלקה, ולא להדליק אחר השקיעה אם לא הדליק. אבל כתב הבית חדש (תרעב ב) שדעת הפוסקים שבעינן שיעור לשמן, וגם ר"י לא אמר להלכה, אלא ליישב מנהג העולם.

שיטת הרי"ף וסייעתו

הרי"ף (שבת ט א) כתב הסבר נוסף לגמרא, שהכוונה שאם היתה דולקת עד השיעור הזה, ורצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו. וכן סוברים הרא"ש (ב ג), הרמב"ן (כא ב ד"ה ומצאתי) והריטב"א (כא ב ד"ה אי נמי), והטור (אורח חיים תרעב).
גם הרמב"ם (מגילה וחנוכה ד ה) כתב שאם רצה לכבות אחר שכלתה רגל מן השוק, יכול, אך לא הזכיר את השימוש לאורה, ובהמשך דבריו (ו) הזכיר באופן כללי את האיסור להשתמש לאור נר חנוכה, ולא חילק בין קודם הזמן לאחר הזמן.

בתשובות הגאונים (שערי תשובה רלג) כתוב שלאחר שכלתה רגל מן השוק, אם צריך לאור הנר, מותר להכניסו ולהתשמש לאורו. וכן הוא בספר העיטור (עשרת הדיברות חנוכה קיז א) בשם 'שלחו ממתיבתא' וכן בשיבולי הלקט (חנוכה קפה). ובמאירי (כא א סוד"ה זה שביארנו) למד בדבריהם שדווקא כשנטלה ממקומה הוא דמותר להשתמש לאורה.

שימוש בנרות ובשמן לאחר זמן מצוותן

לסוגיה זו בהרחבה, ראו כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה

הרשב"א (כא ב ד"ה אי נמי) והר"ן (בחידושים כא ב, ובדפי הרי"ף ט א ד"ה אי נמי) למדו בדעת הרי"ף שאחר שדלקה כשיעור וכבתה מותר אף להסתפק מן השמן, וביארו הטעם לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה כל זמן שדולקת, אבל לאחר שכבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונויה המותרים לאחר החג.
אמנם בשאילתות דרב אחאי (וישלח כו ד"ה שאילתא דמחייבין) כתוב להדיא שאם כבה הנר, יוסיף עליו ביום השני וידליק וכן ביום השלישי וכו', ואם הותיר גם ביום השמיני עושה מדורה ומדליקו בפני עצמו, שכיון שהוקצה למצוותו אסור להסתפק ממנו. וכן הוא בסידור רב עמרם גאון (סדר חנוכה ד"ה ואם), וכן נראית דעת בעל ספר הלכות קצובות (חנוכה ב).
וכתבו הר"ן והרשב"א שם שלפי דבריהם צריך לחלק בין נר חנוכה לעצי ונויי סוכה, שבעצי ונויי סוכה אדם מקצה אותם רק לימות החג, ואחר כך דעתו להשתמש בהם, אבל נר חנוכה עשוי להתבער לגמרי, ולכן כשנותן שמן ופתילה בנר, מקצה אותם לגמרי למצוותן עד שיכלה כל שמן שבנר, ואם נשתיירו הרי הם אסורים. וכן כתב הרמב"ן (כא ב ד"ה ומצאתי) שצריך ליישב בדעתם.

התוספות (שבת מד א ד"ה שבנר) כתבו כדבר פשוט, שאם כבה נר חנוכה צריך להוסיף עליו בלילה השני ולהדליק, ובליל שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו לפי שהוקצה למצוותו. וכן פסק הרא"ש (שבת ב ט) להלכה בשם השאילתות, ואחריו בטור (תרעז).

אבל הרמב"ן (כא ב ד"ה ומצאתי) וכן הריטב"א (כא ב ד"ה אי נמי) בשם רבו הרא"ה סוברים, שהעיקר כדעת הרי"ף שאף שאמרו שאסור להשתמש לאורה זהו דווקא בזמן שהנר דולק ומשום ביזוי מצוה, אבל אחר שכבה הנר אפילו תוך חצי שעה, כבר נתקיימה המצוה וליכא ביזוי מצוה, והרי הם ככל תשמישי מצוה הנזרקים, וליכא לדברי האוסרים מפני שהשמן והפתילות הוקצו למצוה, לפי שלא הוקצו אלא לזמן קבוע. וכן כתב במיוחס לר"ן (כא ב ד"ה אי נמי) בשם הרא"ה והרמב"ן.
בשיבולי הלקט (חנוכה קפה) כתב בשם רבנו ישעיה ראיה שמותר להשתמש במותר השמן שבנר חנוכה, שהרי לגבי נר שבת אמרה הגמרא שאין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. הרי שגם בנר שבת, אם כבר כבה מותר לר' שמעון ואינו מוקצה יותר, וכן הדין באתרוג, שאחר מצוותו מותר באכילה. אמנם הר"ן שם כבר יישב שאינו דומה לנר שבת, ששם אף בעודו דולק למצוותו נהנים ממנו, וכן הוא בתוספות (שבת מד א ד"ה שבנר) וברמב"ן (כא ב ד"ה ומצאתי).
גם הראבי"ה (חנוכה תתמג) כתב על דין זה של השאילתות שאינו נראה לו, שהרי גם אתרוג מותר לאחר המצוה, ושמא יש לומר שדעתה המדליק נר שלא להינות ממנו לעולם.

הסתירה בדברי הרא"ש והטור ויישובה

הרא"ש והטור, כאמור לעיל, הביאו דברי השאילתות להלכה, אולם מאידך גיסא הם גם העתיקו דברי הרי"ף בהסבר הגמרא, ש'לשיעורה' הכוונה שאם לאחר חצי שעה הנרות עדיין דולקות, יכול הוא לכבותן להשתמש בהן. והקשה המהר"י אבוהב (תרעז ד"ה נותר) שלכאורה הדברים סותרים זה את זה, וכתב לחלק שאם נתן את השמן ולא הקצהו אלא לשיעור ההדלקה, מותר אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה. אבל כשנתן בסתם, אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו תיקון כדברי השאילתות.
בבית יוסף (תרעז ד"ה הנותר) כתב ליישב באופן אחר, שאם נתן שמן יותר מכשיעור, מותר אחר זמן שיעור מצוותה להינות ממנו כיון שלא הוקצה אלא לישעור מצוותו, ובזה איירי הרי"ף, אך אם כבה טרם שהושלמה המצווה, היינו בתוך חצי שעה, צריך לעשות לו תיקון, לפי ששמן זה הוקצה למצוותו. ובזה מיירי השאילתות. לתירוץ זה הסכים הטורי זהב (תרעב א), והוסיף לזה דיוק מדברי השאילתות, שכתוב שם 'אם כבתה והותיר שמנה', משמע דווקא כבתה בתוך זמן שיעור מצוותה, אבל כתב שמדברי הר"ן לא משמע כך, שהרי הוא עשה מחלוקת בין הרי"ף לגאונים, וסובר הוא בדעת הרי"ף שמותר להשתמש בנר אפילו כבה בתוך זמן מצוותו, שגם זה נקרא אחר שיעור מצוותה לפי שאינו מחוייב להדליק.
ובאמת שתירוץ זה מובא כבר במרדכי (שבת ב רסו) בשם מהר"ם שהשאילתות מיירי בשלא נתן בו שמן אלא כשיעור, וכן הוזכר ברמב"ן (כא ב ד"ה ומצאתי) אף שאינו סובר כן לדינא.
גם בשו"ת מהרש"ל (פה ד"ה מדליקין) נראה שסובר כתירוץ זה, שכתב דין זה של השאילתות, אבל הוסיף שזהו דווקא כשלא נתן בה אלא כשיעור וכבה, אבל כשדלק כבר יותר מהשיעור מותר. אמנם סובר הוא שדווקא לכבותו ולהשתמש בשמן מותר, אבל להשתמש לאור הנר לא, מפני הרואים שאומרים שנהנה הוא מנר חנוכה.

אמנם כבר נתבאר שדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן שהרי"ף והשאילתות חולקים זה על זה, ואף שהעלה הרמב"ן את האפשרות ליישב שדעת הרי"ף שמותר לכבות הוא דווקא אחר שדלק כשיעור ולא פליג על השאילתות, מ"מ אינו סובר כן.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (תרעב ב) פסק שאם נתן שמן יותר מכשיעור, כאשר עוברת חצי שעה, יכול לכבות הנר בידיים ולהשתמש לאורה. ולהלן פסק (תרעז ד) כדברי השאילתות שהנותר מהשמן הצריך להדלקה צריך לעשות לו מדורה ולשרפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו. וכתב כפי דעתו שזהו דווקא שמן שהוקצה לשיעור ההדלקה, אבל היותר מזה לא הוקצה.

המהרש"ל בתשובה (פה) כתב שבזמן שהנרות דולקים לא ישתמש לאורה, מפני הרואים שאינם יודעים לחלק בין זמן המצוה ללאחר זמנה. ובבית חדש (תרעב ב ד"ה ולענין) העיד שהמנהג שלא לכבותה אף אחר זמנה, ואסור להתיר. והביאו המגן אברהם (ד).
באליה רבה (ב) נתן עצה שיתנה בפירוש שאינו מקצה את השמן אלא כשיעור זמן המצוה, ואז מותר לכבות ולהינות לאחר חצי שעה, והעתיק עצה זו המשנה ברורה (ז). אמנם לדינא הסכים האליה רבה שכאשר הנר עדיין דולק יש לחשוש מפני הרואים ולא להינות ממנו, וכדברי מהרש"ל. ובערוך השלחן (ט) כתב שאצלם נהגו לכבות, אמנם אם יש מקום שנוהגים שלא לכבות כדברי הב"ח, אין לשנות.

אכילה, עשיית מלאכה ושאר דברים קודם הדלקה

כתב המהרש"ל בתשובה (פה) שמשהגיע זמן ההדלקה אין לאכול ולא ללמוד, ואם התחיל פוסק. וכן כתב הבית חדש (תרעב ב ד"ה פסק), וכתב הטעם שמא יהיה טרוד בלימודו וישכח, וכדין בדיקת חמץ, וביותר שלחד לישנא בגמרא, אם לא הדליק אינו חוזר ומדליק, והוי מצוה עוברת. לכן פשיטא שצריך להפסיק. וכן הסכים הפרי חדש (א). גם הרב אליה רבה (א) הסכים כן לדינא. וכן פסק המשנה ברורה (י).

תפילת ערבית והדלקה מה קודם

כתב המגן אברהם (תרעב ה) שמי שלא התפלל מעריב, מדליק ואחר כך מתפלל, כיון שאין ההדלקה אורכת זמן ואין חשש בזה שמא ישכח התפילה. אבל בתשובת שב יעקב (א כב) כתב שקריאת שמע דאורייתא וקודמת היא להדלקת נר חנוכה, ועוד שהיא תדירה.