דין ידות בקידושין

הגמרא בנדרים דף ו ע"ב מסתפקת בשאלה האם יש דין ידות בקידושין, והגמר בקידושין דנה בשיטת שמואל בעניין האם יד שאינה מוכיחה נחשבת יד והשלכותיה לעניין האמירה בקידושין.

הסוגיא

הגמרא דנה באפשרות מה הדין אם המקדש אמר הרי את מקודשת בלי המילה "לי"- האם האישה תהיה מקודשת? מהמימרא של שמואל נראה שאע"פ שלא אמר "לי"-מקודשת. כדי שנוכל להבין את דברי הגמרא יש להסביר את המושג "ידיים". "ידיים"- יש אחיזה בדבר, שגם אם לא ימשיך את הדיבור שלו- נחשבת לו כאמירה שלמה. הדוגמא שמובאת אצלנו היא שהאדם אומר שאהיה ולא מפרש מה יהיה. כיוון שנזיר עובר לפניו אנו משלימים את הדיבור שלו, ואומרים שקיבל על עצמו נזירות. מושג זה קיים בנדרים, ובמסכת נדרים דנים האם יש דין ידות בעוד דינים בעקבות כך (הסוגיא המדברת על קידושין תובא בהמשך). יש מדרגות ב"איכות" הידיים: ישנם ידיים מוכיחות, וידיים שאינם מוכיחות (וידיים "שאינם מוכיחות כלל" על פי התוס'). שאל רב פפא את אביי שמדין זה נראה שידיים שאינן מוכיחות נחשבות ידיים, שהרי אמר מקודשת ולא אמר למי (אולי היה הוא שליח?), ובכל זאת שמואל אמר מקודשת. דבר זה לא מסתדר עם האוקימתא של שמואל בסוגיה בנזיר שם מעמיד שמואל את המקרה במקרה שעבר מולו נזיר- ואם שמואל היה סובר שידיים שאין מוכיחות נחשבות ידיים הוא איננו היה זקוק להעמדה שכזאת! שהרי אמירת "אהיה" היא יד שאינה מוכיחה ושמואל לפי המימרא אצלנו חושב שהן כן ידיים! עונה הגמרא שאכן שמואל סובר ש'ידיים שאינם מוכיחות - אינם ידיים', ויש לשנות את נוסח דבריו של שמואל למקרה שאמר "לי". מהגמרא שלנו משתמע שאמירת "מקודשת" בלי המילה "לי" איננה מועילה ואין האישה מקודשת בכלל. אולם הגמרא בנדרים דף ו ע"ב מתלבטת האם בכלל יש דין ידות בקידושין. הראושנים נחלקו מה הספק שבגמרא:

הר"ן

הר"ן (ד"ה בעי רב פפא) מפרש שספק הגמרא הוא כך: האם בגלל שיש בנדרים דין ידות אז הוא קיים גם בקידושין או האם בגלל שהאמירה בנדרים חמורה יותר מקידושין, שהנדר חל רק על פי דיבור אולם בקידושין הוא חל רק אם בא עם האמירה מעשה קניין? או במילים אחרות שהצד הראשון של הספק הינו שהאמירה בנדרים ובקידושין שווה, ולצד השני האמירה היא נספח למעשה אז אין להם מעמד שווה.

הרא"ש והתוספות

לדעת התוס' והרא"ש(ד"ה יש יד לקידושין) הגמרא מסתפקת בספק אחר האם בגלל שבקידושין קיימת האפשרות שללשון הקדש אז נלמד את דין ידות לכל סוגיות ההקדש? או שמא קידושין ונדרים הם שני דברים שונים ואין ללמוד אחד מתוך השני.

האבני נזר

על זה מקשה האבני נזר (אבן העזר סימן ת) הרי המימרא של שמואל כוללת גם את הלשון מאורסת לי, אם כן העובדה שבגלל לשון 'הקדש' תהיה יד לא מסבירה מדוע בלשון 'מאורסת' תהיה יד! ומתרץ שני תירוצים: האחד שאין הבדל מהותי בין הלשונות וכל הלשונות הוקשו אחת לשניה. השני שלמדנו מהיקש 'ויצאה והיתה' שיש יד גם בגיטין ומשם למדנו חזרה ללשון מאורסת לי. הסבר זה מסביר מדוע הר"ן חולק, שהרי סובר שההקש של 'ויצאה והיתה' מדבר רק על דיני שטר (א א בדפי הרי"ף). האבני נזר (סימן תא) מקשה קושיא נוספת, מה הקשר בין דין ידות לקידוישן הרי למדנו בדף ו ע"א שאין צריך בכלל לבטא בשפתיים, אם היו עסוקים באותו עניין, אולם בנדרים גם אם היה 'עסוק באותו עניין' אין הנדר חל אלא בביטוי שפתיים! ומסביר על פי דברי הרשב"א על סוגיית "נתן הוא ואמרה היא". אך בשביל הבנת הדברים נביא את הדברים העיקריים ואת דברי הרשב"א בסוגיא שם. הגמרא בדף ה ע"ב דנה בשאלה מה יהיה הדין במקרה שהוא יתן את הכסף והיא תאמר את האמירה- האם במקרה כזה תהיה האישה מקודשת? ומסכמת הגמרא במילים "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן". הרשב"א על הסוגיא הזאת מקשה מה ההבדל בין עסוקים באותו עניין והגבר לא פירש, שם הגמרא פסקה שהאישה מקודשת ודאי, ובנתן הוא אמרה היא פסקה שזה רק מספק? שהרי הוא נתן לה על פי ציוויה אז וודאי שרוצה לקדשה בזה! עונה הרשב"א שכיוון שהעדים צריכים בשעת הקידושין להעיד שהכסף ניתן בתורת קידושין אם כן כאשר הוא לא אומר אין הקידושין חלים מדאורייתא. אבל אם היו עסוקים באותו עניין זה כאילו פירש עכשיו- לעדים. וכן העניין בסוגיא שלנו: אם נאמר שאין דין ידות בקידושין, האמירה 'הרי את מקודשת' אינה מוכיחה למי מקדשה. אין האישה מקודשת, מכיוון שאין עדים על דעת המקדש, שהעדים צריכים לחפש כוונת הלב. אבל אם נגיד שאמירה הרי את מקודשת הינה יד של 'הרי את מקודשת לי' ממילא יש עדים על הקידושין ותהיה האישה מקודשת.

הקהילות יעקב

הקהילות יעקב (חידושים למסכת קידושין סימן ו או ד תלוי בהוצאה) עונה על שאלתו השניה של האבני נזר כך: קידושין צריכים אמירה, אלא שלא כל אמירה היא דווקא בשפתיים. איפה שהיינו מעמידים כל אדם מול המקרה והוא היה אומר שיש כאן קידושין- זה נחשב אמירה. ולכן בעסוקים באותו עניין יש אמירה היא פשוט לא מפורשת בפה . ולכן השוואת הגמרא לדין ידות מסתברת- כי כמו שבנדרים יש אמירה כך גם בקידושין יש אמירה! ועל זה הדיון בדין ידות: אם נאמר שיש ידות בקידושין באמירה "הרי את מקודשת" אמורה להתפרש על פי כל אדם כקידושין ולכן נוכל "להשלים" את האמירה הזאת לאמירת קידושין, ותהיה מקודשת. אולם, אם אין דין ידות (מכיוון שאין כל אדם היה מבין שהוא מקדש אותה לו ולא למי ששלח אותו), לא תהיה כאן אמירה וממילא לא תהיה האישה מקודשת. ההסבר הזה גם עונה על השאלה של ה'אבני נזר' איך עסוקים באותו עניין עובד בקידושין ובנדרים אינו עובד (אם אנחנו קובעים שקידושין צריכים אמירה כמו נדרים), כי לעניין קידושין עסוקים באותו עניין נחשבת אמירה (מכיוון שכל מה שאנחנו צריכים הו שיהיו דברים שבלב כל אדם), בעוד בנדר אין הדבר חל אלא באמירת שפתיים. חיזוק לשיטה שעסוקים באותו עניין היא אמירה היא הסמיכות במשנה בין המקרה של 'עסוקים באותו עניין', לבין המקרה של 'הפודה מעשר שני ולא קרא שם'. וגם במקרה זה נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אם צריך לפרש. ואין ספק שקריאת השם במעשר שני איננה אמירה מבררת.

פסק ההלכה בנושא ידות בקידושין

נפסק בשו"ע (סימן כ"ז סעיף ד') שאם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי, אינה מקודשת. (וכן ברא"ש וכן ניתן לדייק ברי"ף שמעמיד את שמואל על פי מסקנת הסוגיא).