כיסוי הינומה לכלה

בס"ד תחרות כתיבה תשפ"ב

'בסיס המנהג' תהליך נשיאת האשה מורכב משני שלבים, השלב הראשון הוא קידושי האשה והשלב השני הוא הנישואין (רמב"ם אישות פ"א, שו"ע אבה"ע סי' כו). מן התורה, כבר בשלב הראשון האשה נאסרת על כל העולם באיסור "אשת איש" ומותרת לארוסהּ בביאה, אלא שחכמים גזרו שלא לבוא על הארוסה עד שתיכנס לחופה. השלמת הנישואין נעשית ע"י כניסת הארוסה לחופה, שכלולים בה שאר קנייני האישות (כגון ליורשה או להפר נדריה), ונחלקו הראשונים האם שלב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן (לא הצלחתי לערוך הערת שוליים, מצרף זאת כאן בסוגריים: לדעת הרמב"ן (בחידושים כתובות ז:) חופה מדרבנן וכן הביא הרשב"א בחידושיו בשם יש מפרשים. וכתב הריטב"א (כתובות ז: ד"ה בברכת אירוסין), שיש שהבינו כך בדעת רש"י. ואולם הריטב"א עצמו (שם) סובר, שיש חיוב בחופה מהתורה לעניין הפרת נדרים ולהיטמא לה וליורשה ולמיתת אשת איש שזינתה בחנק, ומדרבנן שלא יבוא עליה עד שיכניסנה לחופה, לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פ"י) האיסור לבוא על ארוסה הוא רק מדרבנן (ונראה שאין חולק על זה כלל) אולם לא כתב האם לעניין שאר הדברים הוא סובר שהחופה מדאורייתא או מדרבנן. ע"כ הערת השוליים) גם על עצם הגדרת חופה נחלקו הראשונים (הערת שוליים נוספת כנ"ל: הרמב"ם כתב (הל' אישות פ"י ה"א) "שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום". אבל התוספות ביומא (י"ג ע"ב בד"ה "לחדא") כתבו:"בתולה משיצתה בהינומה הויא חופה שלה וזה היו רגילין לעשות ביום אבל לא היו מייחדין אלא בלילה סמוך לביאה". על דרך זה כתב במהרי"ל (מנהגים הלכות נישואין ג) שפריסת הסודר של החתן על ראש הכלה, נחשבת לה לחופה. ובב"י (אבה"ז סי' סא) הבין בדעת הר"ן שחופה היינו משעה שמביאה לביתו אף ללא יחוד. ולהבנת הדרישה (שם) כשמתייחד עמה ואף אם אין זה בביתו. וכתב הדרישה עוד שלדעת הרא"ש והטור אין צורך ביחוד ובהבאה לביתו אלא רק במקום המיוחד לחתן והכלה. ובב"י (שם) הביא גם את דעת בעל העיטור שחופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצויירין. וכתב ויש עושים סוכה מוורדים או מהדס ובה מתייחדים שניהם. והכרעת השו"ע (בסי' נה סע"א) כדעת הרמב"ם אך הרמ"א הוסיף כך: "והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו ע"כ.). כיסוי הינומת הכלה, ע"י החתן, מצוי היום כמעט בכל קהילות ישראל כחלק בלתי נפרד מתהליך החופה והקידושין. בדרך כלל הרב שמסדר את החופה וקידושין מקפיד לבדוק שיש שני עדים שרואים את כיסוי ההינומה, מאחר שחלק זה הוא חלק ממרכיבי ה"חופה". ואולם הדבר מעורר דיון הלכתי, כיון ששלב זה נעשה עוד קודם לקידושי האשה.

מחלוקת האחרונים בדעת רש"י בהגהות מרדכי (קידושין סי' תקמ"ו) הביא מעשה בשם רש"י באחד שקידש ולאחר החופה נמצא אחד מעדי הקידושין פסול, ורש"י הורה לו לחזור ולקדש פעם נוספת אך לא הצריך אותו לערוך חופה בשנית. והביא לכך שתי ראיות. ראייה ראשונה מדין קטנה שהשיאוה אחיה ואמה שאין הקדושין תופסין עד שיגדלו ויבעלו, ולמרות זאת לא מצריכים לעשות חופה בשנית. הראייה השנייה היא מדין קטן שהשיאו אביו שכתובתו קיימת, ואינו צריך לחדשה כשיגדל. בשו"ת שער אפרים (סי' קטו) הוכיח מכך שחופה קודם קידושין מועילה מבחינה הלכתית. וכך גם כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שע"ב, והו"ד בפת"ש על אבה"ע סי' ס"א סק"א). ואולם יש מהאחרונים שדחו את ההכרח בראיות אלו להבנת שיטתו העקרונית של רש"י בהקדמת חופה לקידושין. בספר שער המלך (קונטרס חופת חתנים סע' ח) כתב שלדעת רש"י חופה אינה יכולה להועיל לפני הקידושין, וכל הסיבה שרש"י התיר במעשה הנזכר לעיל, היא מפני שהחופה בסופו של דבר באה עם הקידושין ביחד, וגם גם הראיות מקידושי קטנה רק מעידים שרש"י סבר שמדובר באופן שהחופה והקידושין באים כאחד, מאחר וזה האופן של קידושי קטנה, ואם לא מחשיבים את קידושי הקטנה, נמצא שסוף סוף החופה והקידושין באו כאחד מהרגע שבגרה, וכפי שכתבו בפירוש בתוספות (יבמות פט: ד"ה משתגדיל). גם הרש"ל (יש"ש כתובות פרק א' אות ט"ו) כתב ששונה דינה של קטנה, מאחר שתיקנו לה חכמים קידושין. סוגייה נוספת הובאה באחרונים כבסיס לדיון בהבנת שיטת רש"י בדין חלות חופה הקודמת לקידושין. הגמרא (קידושין י ע"ב) דנה האם "ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה". הגמרא הביאה את דברי ר' יהודה בן בתירא שפשט את הספק בקל וחומר מארוסה בת ישראל שאוכלת בתרומה, לשיטתו שפחה כנענית אין ביאתה מאכילתה בתרומה וכספה מאכילתה בתרומה, וקל וחומר לארוסה בת ישראל שביאתה מאכילתה בתרומה. וביררה הגמרא את דבריו: "היכי דמי אי בביאה שעל ידי חופה וכסף שעל ידי חופה בתרוייהו מיכל אכלה ואלא בביאה שעל ידי חופה וכסף שלא על ידי חופה הכא תרתי והכא חדא". כלומר, אם מדובר בקידושין ביחד עם חופה, אוכלת האשה בין בקידושי ביאה ובין בקידושי כסף. לעומת זאת, אם מדובר באופן שלאחר קידושי הביאה באה גם כן חופה, ואילו בקידושי כסף טרם הייתה חופה, אין מקום בכלל להשוות בין הנדונים שהלא כאן היא נשואה גמורה וכאן היא רק מאורסת. על דברי הגמרא הללו פירש רש"י : "היכי דמי - דיליף כסף מביאה אי נימא ביאה שלאחר חופה ויליף מיניה כסף שהכניסה אחר כך לחופה". מדברים אלו של רש"י למד הבית מאיר (ס"ס נ"ה) שמדובר בביאה הבאה לאחר החופה, ומשמע מכך שלדעת לרש"י חופה הקודמת לקידושין תופסת, שהרי כל הסוגיה עוסקת בביאת אירוסין, ורואים שלדעת רש"י ביאה זו באה לאחר החופה. ואולם, הפני יהושע הסביר אחרת את דברי רש"י, לשיטתו כוונת רש"י היא דווקא באופן שמקדשה בביאה בחופה זו, באופן זה החופה והקידושין באים כאחד.

ראיית רבי חיים אבולעפייא בדעת הרמב"ם

רבי חיים אבולעפייא בספרו נשמת חיים (דף נ"ו ע"ד), כתב שיש סתירה בדעת הרמב"ם בשאלה האם חופה קונה לעניין קידושין או לא. הרמב"ם כתב (הלכות אישות פ"ז) שהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, אין בשווה הפרוטה ממש, אולם האשה מתקדשת בבעילה שלאחר מכן אם היו עדים. ולמד מכך הר"ן (קידושין דף כא ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה המקדש בפחות משוה פרוטה) שלדעת הרמב"ם חופה אינה קונה שכן אילו חופה הייתה קונה היה יכול לומר שהמקדש בפחות משוה פרוטה והכניסה לחופה מקודשת מכח החופה. ואמנם בהלכות תרומות (פ"ז הל' כ"א) משמע מדברי הרמב"ם שחופה קונה, מאחר שפסק להלכה שכהנת גרושה המותרת באכילת תרומה, אם נכנסה לחופה עם כהן הדיוט אף על פי שלא ההתקיימו קידושין, אסורה באכיל תרומה, כי החופה תופסת.  בשביל ליישב את הסתירה ברמב"ם, כתב הנשמת חיים שיש לומר שלדעת הרמב"ם חופה מועילה לפני הקידושין, ומשום כך היא פוסלת, ולא משום שהיא מועילה כקידושין.  

דיון האחרונים בשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן בגמרא במסכת קידושין (י ע"א) מבואר שכהן גדול (שאסור לו לישא אשה שאינה בתולה) לא יכול לקדש בביאה, שכן כבר בתחילת הביאה האשה אינה בתולה ונמצא שכשמקדשה בסוף הביאה היא כבר אינה בתולה. הרמב"ן (שם) הקשה ממה שכתוב במשנה ביבמות (נט ע"א) שכהן גדול אסור בבוגרת ומותר רק בקטנה או נערה. והסתפקה הגמרא האם כשקידש את הקטנה ובגרה תחתיו הולכים לפי זמן האירוסין ומותר לו או לפי הזמן הנוכחי ולא תוכל להינשא לו. ופשטה הגמרא שהולכים לפי זמן הנישואין ואסורה לו. ואם כן, לא ברור בכלל כיצד ישנה אפשרות שכהן גדול יוכל לקדש בביאה באיזה שהוא אופן, ומדוע הגמרא מחפשת השלכה הלכתית לעניין זה? הרי אף אם הייתה הגמרא אומרת שהולכים לפי תחילת ביאה, משמעות הדבר שבזמן הנישואין האישה כבר בעולה, ולא ניתן לתרץ על כך שמאחר שבזמן האירוסין הייתה בתולה אין משמעות לכך שבזמן הנישואין היא כבר בעולה, שכן למדנו בגמרא ביבמות שהולכים לפי זמן הנישואין. ותירץ הרמב"ן שכל שאלת הגמרא אם תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, מדברת דווקא על אופן שנכנסה לחופה לפני הקידושין, ובחופה עצמה מקדש לה בביאה, ונמצא שבזמן הקידושין היא כבר נעשית כאשתו נשואה לכל דבר, ומשום כך יכול לקדשה בביאה אם אכן תחילת ביאה קונה. כתירוצו של הרמב"ן תירצו גם הרשב"א (קידושין י ע"א) והר"ן (כתובות לג ע"ב ד"ה גרסינן בגמ'). בספר משנה למלך (אישות י,ב) וביעיר אוזן (מערכת ח' סי' יג) הוכיחו מתירוץ זה, שהראשונים הללו נקטו שחופה הקודמת לקידושין מועילה מבחינה הלכתית. אולם בספר שער המלך (קונטרס חופת חתנים סע' ח') ובספר המקנה (קונטרס אחרון סי' כו) דחו את דבריהם, והסבירו שכוונת הראשונים הנזכרים היתה רק באופן שהחופה והקידושין מגיעים בבת אחת, באופן זה, העובדה שהכניסה לחופה קודם, לא מהווה בעיה משום שבפועל החופה לא נגמרת לפני הקידושין, ובסופו של דבר תהליך החופה נגמר רק לאחר גמר הקידושין.

דיון האחרונים בשיטת רבינו ירוחם המהר"י כולי בהגהותיו על המשנה למלך (אישות י,ב) הוכיח מלשון רבינו ירוחם שאין חלות הלכתית לחופה הקודמת לקידושין. שכתב ריבנו ירוחם: "חופה אינה קונה אלא דוקא כשנתן קדושין תחלה והכניסה אחר כך לחופה ואחר כך החופה גומרת הקדושין אבל חופה בלא קדושין תחלה אינה קונה...". ואולם, בספר נתיבות המשפט (דף קצ"ד עמ' ב) דחה את ראיית הרב כולי מדברי רבינו ירוחם. לדעתו דברי רבינו ירוחם לא נוגעים לנדון של הקדמת חופה לקידושין. העובדה שרבינו ירוחם הזכיר את המילה "חופה" אינה מהוה ראייה, שכן רבינו ירוחם דיבר על חופת רב הונא שלשיטתו היא לא יכולה להועיל כמעשה הקידושין. לשיטתו, רבינו ירוחם לא דן כלל האם יכולה חופה הקודמת לקידושין להועיל כחופת נישואין.

פסיקת ההלכה הרמ"א (אבה"ע סי ס"א סע' א) הביא את המעשה שהובא לעיל בשם רש"י, ושיש שלמדו ממנו שיש חלות לחופה הקודמת לקידושין. ובספר שמחת יהודה (סי' כו) למד מזה שאף לשיטת הרמ"א חופה הקודמת לקידושין מועילה. אולם יתכן שהרמ"א הבין ברש"י אחרת, וכדעת האחרונים שהבינו אחרת לעיל. הנדון העקרי שהעסיק את הפוסקים, הוא בנוגע לכיסוי הינומת הכלה שמתרחש בימינו עוד קודם לקידושין . לדעת התוספות (יומא, יג ע"ב בד"ה לחדא) משעה שיוצאת בתולה בהינומה זוהי חופתה. אמנם לא כתבו התוס' מתי התבצעו הקידושין. המהרי"ל (מנהגים הלכות נישואין הל' ג) נקט שהחופה היא פריסת סודר ולא כיסוי ההינומה. ואמנם, למרות זאת לא נמנע ממנהג כיסוי ההינומא, ונקט שיציאת הכלה בהינומה הייתה לאחר הקידושין כחלק משאר מנהגי החתונה, כמנהגים נוספים שהוא הזכיר כגון זריקת חיטים על ראש הכלה וכדומה. אם אכן כיסוי ההינומה בימינו נובע מחשש לשיטת התוספות, חלות החופה הזו תלויה בדיון הזה. הב"ח (אבה"ע סי' ס"א) כתב שמנהגינו היום הוא בכדי לחוש לכל שיטות הראשונים בהגדרת חופה. הוא גם מזכיר לראשונה, שיש להקפיד שדווקא החתן הוא שיכסה את פני הכלה בהינומה. בתיאורו של הב"ח, כיסוי ההינומא התרחש בשעת הבוקר של יום הנישואין, כאשר הקידושין וברכות הנישואין התקיימו בלילה בשונה מתיאורו של המהרי"ל שהקידושין התקיימו בבוקר עוד לפני כיסוי ההינומה. בחלקת מחוקק (סי' נ"ה סק"ט) נקט שכשם שחלקו התוספות עם ראשונים אחרים לעניין הגדרת החופה, כך גם חלקו וסברו שהיא קונה למפרע על אף שהתקיימה קודם הקידושין. אולם מדברי הב"ח, נראה שלשיטתו יש בעייתיות עם חופה הקודמת לקידושין, שכתב בהמשך דבריו לגבי הקידושין בחופת כלונסאות, שבשעת הקידושין יעמוד מחוץ לחופה ורק לאחר מכן ייכנסו אליה, בכדי שהקידושין יקדמו לחופה, אבל נקט שאין זה מעכב, ונימק זאת מהטעם ש"עיקר החופה הוא שמתייחדין במקום צנוע ואוכלין שם". ונראה שכך גם הבין ביחס לכיסוי ההינומה. ראיית החיד"א מברכת האירוסין מקור חשוב לבירור בסוגיה זו הוא מנוסח ברכת האירוסין. נוסח זה מופיע בגמרא (כתובות ז ע"ב) ובראשונים ישנן גרסאות שונות לניסוח המדויק של ברכה זו. רוב הראשונים גרסו בגמרא את חתימת ברכת האירוסין בלשון זו : "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין". הראשונים דנו מדוע הוקדמה החופה לקידושין בנוסח הברכה, והביאו לכך תירוצים שונים . בספר קיצור שבלי הלקט (ח"ב סי' פ"ב) ובמרדכי (כתובות רמז קכט) ביארו שזה משום שפעמים אדם מקדש בשעת ברכת הנשואין והחופה התחילה עוד לפני הקידושין ומסתיימת במקביל לקידושין. החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת ח סי יג) הוכיח מדבריהם שגם כאשר החופה הקודמת לקידושין ומסתיימת לפני הקידושין, היא תופסת הלכתית. בשו"ת משאת בנימין (סי' צ) כתב שחופה שלפני הקידושין לא קונה כלום, והביא ראייה לדבר מדברי הגמרא (קידושין ג ע"א) שמה שאמרה המשנה "בשלושה דרכים האשה נקנית" בא למעט את שיטת רב הונא שהחופה קונה, ובאה המשנה לומר שאם מסר האב את בתו לחופה לשם קידושין אינה מקודשת, וכל שכן שהייחוד אינו קונה כלום. וכן הסכימו עמו להלכה, בספר שער המלך (קונטרס חופת חתנים, ח) ובבית שמואל (אבה"ע סי' סד סק"ו) ובספר המקנה (קונטרס אחרון). גם בשו"ת יעלת חן (סימן לו) נקט שחופה הקודמת לקידושין לא נחשבת מבחינה הלכתית. והביא לכך ראיה ממה שהגמרא ביומא (יג, ע"א) דנה בדעת ר' יהודה שהיו מתקינים לכהן גדול אשה אחרת שמא תמות אשתו. והגמרא דנה מה התועלת בתקנה זו, הרי "ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא" ובגמ' מובא שלא די לו שיקדש אותה אלא צריך גם לכונסה, ומאחר ואסור שיהיו לו שתי נשים, מגרש אותה על תנאי. ואם ניתן להקדים חופה לקידושין, יכלה להציע הגמ' פתרון פשוט יותר, שיכנוס אותה ללא קידושין, ואם תמות אשתו יקדש אותה. ומשמע שלא ניתן להקדים חופה לקידושין.