טיפול בפריקה ונקע בשבת
| משנה: | שבת כב ה |
| בבלי: | שבת קמז ב - קמח א |
| רמב"ם: | הלכות שבת פרק ב הלכה י, פרק כא הלכה לא |
| שולחן ערוך: | אורח חיים שכ"ח |
המשנה (שבת כב ה) כותבת: ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא.
כותבת הגמרא (שבת קמז ב - קמח א, הערות רש"י בסוגריים):
ואין מחזירין את השבר (עצם שנשבר, כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין) אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר. רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש: אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן - ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך?
מי שנפרקה ("נקע" בלעז, שיצא העצם מפרק שלו.) ידו כו'. רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה, אשולשיינ"ר "נקע" בלעז.) אמר ליה: הכי מאי (היה עושה בענינים הרבה ושואל)? - אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אדהכי איתפח ידיה. אמר ליה: מאי תיבעי לך, הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו - לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו. ואם נתרפא - נתרפא. אמר ליה: ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר? אמר ליה: כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו (באריגה אחת ארגתו)? היכא דאיתמר (דמתניתין לאו דוקא תנן, איתמר) - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.
פסיקת ההלכה
הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה י) כותב: "חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר", ועוד כותב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כא הלכה לא): "אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן".
הטור והשולחן ערוך (טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן שכח) כותב: "מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.. ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו:
המגן אברהם (אורח חיים שכ"ח נ"א) כותב שמה שאמרה הגמרא שמותר להחזיר שבר למקומו (ולתקן את השבר) זה דווקא בעצם שנשברה, אבל אם העצם יצאה ממקומה אסור.
המשנה ברורה (סימן שכח ס"ק קמ"ה) מביא שבספר "עצי שיטים" חולק על המג"א שהובא לעיל ופוסק שאם העצם יצאה ממקומה לגמרי מותר להחזירה (אפילו ליהודי), ומעיר שגם לשיטת המג"א אם רופא אמר שיש סכנת איבר מותר להחזיר את העצם שנפרקה למקומה כמו שעושה בחול.
השמירת שבת כהלכתה (פרק לג סעיף יז) כותב להלכה:
"עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה למקומה, מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות. ואם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת איבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש לסכנה – מותר לעשות את ההרדמה אפילו אם יש בעשייתה משום איסור תורה."