זה נהנה וזה לא חסר

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	בבא קמא כ א - כא א
רמב"ם:	גזילה ואבידה ג ט
שולחן ערוך:	חושן משפט שסג ו-י

אדם שעשה שימוש בממון חברו בלי לחסרו ממון. מה הדין אם נהנה הוא אך חבירו לא הפסיד, ומה הדין אם גרם לו הפסד אך לא נהנה מכך, ומה הדין אם גם הוא נהנה וגם חבירו הפסיד.

הצגת הסוגיה

הגמרא (ב"ק כ א) מציגה את ספיקו של רב חסדא: האם אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך לשלם לו או לא?

הגמרא מבררת באיזה מצב מדובר: אם מדובר שבעל החצר לא הפסיד (כיוון שלא עשה שום שימוש בחצר, ואינה עומדת להשכרה), והדר בחצר לא נהנה (כיוון שיש לו מקום אחר לגור בו - רש"י ד"ה ה"ג אי נימא) - פשיטא שפטור, כיווון שזה (הדר) לא נהנה, וזה (בעל החצר) לא חסר! ואם מדובר שבעל החצר הפסיד (כיוון שהחצר עומדת להשכרה, וכאנשים רואים שמישהו גר בחצר, לא פונים לבעל החצר בשביל לשכור את החצר - תוספות ד"ה זה נהנה), והדר בחצר נהנה (כיוון שאם לא היה גר שם - היה צריך לשכור חצר אחרת) - פשיטא שחייב לשלם, כיוון שזה נהנה וזה חסר! ולכן אומרת הגמרא שהספק של רב חסדא היה במקרה שזה נהנה וזה לא חסר - כגון שבעל החצר לא הפסיד, אך הדר בחצר כן נהנה, והספק הוא האם חייב כיוון שנהנה, או שפטור כיוון שבעל החצר לא הפסיד.
רב חסדא מציג את ספיקו בפני רמי בר חמא, שמשיב לו שגם במקרה של הנאה ללא חסרון ישנו חיוב לשלם ומביא ראייה לכך מהמשנה, אך הגמרא דוחה את ראייתו ובהמשך מובא שלדעת אמוראים נוספים כגון רבי אמי ורב כהנא זה נהנה וזה לא חסר פטור.

שורש הפטור

האחרונים הציגו כמה אפשרויות להבנת הדעה הסוברת ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", ומה הסברא העומדת מאחורי דעה זו.

שיטת הפני יהושע

כפי שנביא לקמן, במקרה שבו אדם דר בחצר חבירו העומדת להשכרה אע"פ שיש לו בית משלו ("זה לא נהנה וזה חסר") לדעת התוספות (ד"ה זה אין נהנה) אין חיוב על התשלום מפני שאין לדייר הנאה ועל החסרון בלבד אי אפשר לחייב מפני שהוא גרמא בעלמא.
הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!
ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו. יוצא אם כן שלדעת הפני יהושע שורש הפטור של "זה נהנה וזה לא חסר" הוא הדין של "כופין על מידת סדום", ובמקום שבו דין זה לא שייך אפשר לחייב על עצם ההנאה מהנכס.
ובאמת בדברי התוספות במסכת בבא בתרא (יב ב ד"ה כגון זה) מפורש כדעת הפני יהושע, וכך מדויק מלשונו של הרמב"ם (שכנים ז;ח).
רבי שמעון שקופ בחידושיו למסכת בבא קמא (סימן כה) מקשה על הפני יהושע מהמשך סוגיית הגמרא, שם הגמרא מנסה להביא ראייה שזה נהנה וזה לא חסר חייב מהלכות מעילה, ולפי שיטתו של הפני יהושע הדברים קשים להבנה, שהרי לא שייך להחיל על ההקדש את הדין של "כופין על מידת סדום".

שיטת רבי שמעון שקופ

רבי שמעון שקופ (סימן כה) חלק על הפני יהושע בעקבות קושייתו מסוגיית הגמרא, ומפרש את שורש הפטור באופן אחר. לדעתו של רבי שמעון שקופ גדר הפטור הוא שאין לבעל הנכס זכות לתבוע הנאה בלבד בלי חסרון, ורק במקרה שבו יש חסרון ממשי ניתן לתבוע גם את שווי ההנאה מהנכס, משום שבמקרה כזה ההנאה היא "על חשבונו" של בעל הנכס.
הדברים נתבארו יותר בחידושי רבי אריה לייב מאלין (חלק א סימן סט), שכתב שישנם תשלומים המבוססים על "ממוני גבך", דהיינו על כך שישנו ממון של התובע שנמצא בידיו של הנתבע, כגון במקרה של תביעה להשבת הגזלה או לפירעון הלוואה. לדעתו של רבי אריה לייב מאלין גם תשלומי נהנה מבוססים על "ממוני גבך", מפני שגם ההשתמשות בחפץ מוגדרת כממון, ומי שהשתמש בחפץ של חבירו בלא רשותו למעשה מחזיק בממון חבירו שלא כדין ועליו להחזירו את שווי השימוש. אלא שבמקרה שבו התובע לא הפסיד דבר מהשימוש בנכס לא ניתן לתבוע משום "ממוני גבך", שהרי איך ניתן לטעון שממון של התובע נמצא אצל הנתבע אם התובע לא התחסר כלל!

שיטת רבי חיים סולובייצ'יק

בחידושי רבי חיים סולובייצ'יק על הש"ס (סימן שיז) מובא בשמו שהגדר של פטור "זה נהנה וזה לא חסר" הוא משום שהבעלים לא מקפיד על הנאה מנכסיו כל עוד הוא לא מפסיד ממנה, כלומר הפטור הוא כעין מחילה של הבעלים. מדבריו של רבינו יונה במסכת בבא בתרא (ד ב ד"ה המקיף) מוכח שכך הוא הבין את גדר הפטור, אך הנימוקי יוסף (בבא קמא ט ב) כותב בפירוש בשם הרמ"ה שדין "זה נהנה וזה לא חסר" לא מבוסס על מחילה.

טעמים נוספים לפטור בדר בחצר חברו

הגמרא בשלהי הסוגייה (כא א) מביאה את דברי רב הונא בשם רב, שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר "ושאיה יוכת שער" (ישעיה כד יב) - כלומר בית ללא דיורים עלול להינזק משד ששמו "שאיה", ובמקרה שאדם דר בחצר חבירו הוא למעשה מציל אותו מהנזק של אותו השד. רב יוסף מביא טעם נוסף ש"ביתא מיתבא יתיב" - כלומר בית ללא דיירים מתבלה לאורך הזמן, ואדם שמתגורר בבית יכול לדאוג לתחזוקתו השוטפת ולמנוע את אותו פחת. הגמרא מביאה נפקא מינא בין הטעמים במקרה שבו הבעלים משתמש בבית לאחסון עצים ותבואה - לפי הטעם של "ושאיה יוכת שער" אין בדיור נוסף תועלת, היות והבעלים כבר משתמש בבית והוא לא עומד שומם, אך לפי הטעם של "ביתא מיתבא יתיב" עדיין שייך לפטור כי גם במקרה הזה צריך דייר קבוע שידאג לתחזוקה השוטפת.
הראשונים התקשו בהבנת קטע זה בגמרא, משום שמראשית הסוגייה עולה בפשטות שהפטור בדר בחצר חברו שלא מדעתו הוא בגלל ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", ואילו מדברי הגמרא כאן עולה שהפטור הוא בגלל שיש הנאה לבעלים בשימוש בבית. הראשונים הציעו מספר דרכים אפשריות ליישב את מהלך הסוגייה.
הרא"ש (ב ו) כותב שדברי האמוראים נאמרו רק לרווחא דמילתא, כלומר הטעם העיקרי לפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו היא בגלל ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור" והאמוראים רק באו לתת טעם נוסף לפטור במקרה הזה. הנחלת דוד מקשה על הרא"ש שאם דבריהם של האמוראים נאמרו רק לרווחא דמילתא, לא היה על הגמרא להביא נפקא מינא בין הטעמים השונים, שהרי נפקא מינא זו לא רלוונטית אם הטעם לפטור הוא משום ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור".
הרשב"א מפרש שבכל מקרה של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו יש קצת חסרון, מפני שהשימוש בבית גם גורם להגברת הפחת הטבעי, וכדי לקזז את החסרון הזה האמוראים הוכיחו שיש גם רווח בשהות דייר שלא מדעת הבעלים. לאחר שהחסרון והרווח קוזזו ניתן לפטור את הדייר מדין "זה נהנה וזה לא חסר פטור".
השיטה מקובצת מפרש שבאמת ישנה מחלוקת אמוראים בשאלה מה סיבת הפטור במקרה של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו: לדעת רבי אמי ורב כהנא סיבת הפטור היא משום "זה נהנה וזה לא חסר פטור", אך לדעת רב הונא ורב יוסף "זה נהנה וזה לא חסר חייב" ולכן הם הביאו את הטעמים הנוספים של "שאיה יוכת שער" ו"ביתא מיתבא יתיב". ונראה שכך סבר גם רבנו יונה (בבא בתרא ד ב ד"ה עלה בידינו).

פסיקת הלכה

שיטות הראשונים

רבנו יונה בבבא בתרא (בבא בתרא ד עמוד ב ד"ה עלה בידינו) כתב, שזה נהנה וזה לא חסר חייב, כי כתוב שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום שנאמר: "ושאיה יוכת שער", ומשמע שללא הטעם הזה - הוא חייב.
לעומת זאת, דעת הרמב"ם (גזלה ואבדה ג ט) היא שלהלכה "זה נהנה וזה לא חסר פטור", וכך סברו מרבית הראשונים: הרא"ש (ב ו), המאירי (כ א), האור זרוע (ג קכא) והנימוקי יוסף (ט א).

פסיקת הטור והשולחן ערוך

הטור (חושן משפט שסג) פוסק כדעת מרבית הראשונים ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", וכך פוסק גם השולחן ערוך (חושן משפט שסג ו).
הטור והשולחן ערוך מוסיפים שבמקרה ובו בעל הבית אומר בפירוש לדייר לצאת ולא יצא, הדייר חייב לשלם את כל שכר הדירה.

זה לא נהנה וזה חסר

הגמרא לא מזכירה את המקרה הרביעי, והוא המקרה של "חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר", דהיינו - "זה לא נהנה וזה חסר", והראשונים נחלקו מה יהיה הדין במקרה זה.

שיטת התוספות

תוספות (ד"ה זה אין נהנה) כותבים, שגם במקרה הרביעי שבו הדר בחצר לא מרוויח, ובעל החצר מפסיד, הגמרא יכלה להגיד שפשיטא שפטור, ואפילו גירשו מביתו ונעל את הדלת בפניו פטור - כיוון שלא נהנה, ומה שחיסרו וגרם לו הפסד - זה לא סיבה לחייב כיוון זו גרמא בעלמא.
הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!
ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו.
הקהילות יעקב (ב"ק סימן י"ח) תירץ, שלפי תוספות הנאה לבד או חיסרון לבד לא יכולים לחייב, אך צירוף של הנאת המזיק וחיסרון הניזק גורמים לחייבו. הפני יהושע כתב שדוחק לתרץ כך ולכן תירץ כדלעיל.

שיטת הרי"ף

הרי"ף (ט א) כתב, שהדר בחצר חבירו העומדת להשכרה - חייב אפילו אם לא נהנה מכך - כיוון שחסרו ממון. אמנם לכאורה קשה על הרי"ף מה הבסיס לחייב במקרה כזה, שהרי אין לדייר הנאה והחסרון נעשה רק על ידי גרמא. הראשונים והאחרונים הציעו מספר הסברים לשיטת הרי"ף.

שיטת הרא"ש

הרא"ש (ב ו) כתב שלא ניתן לחייב על חסרון מפני שהוא נעשה בדרך גרמא, כפי שכתבו התוספות, אך אף על פי כן ניתן לחייב על ההנאה מפני שהדייר "אכל חסרונו של חברו". וביארו הברכת שמואל (בבא קמא יד א) ור' דוד פוברסקי (בבא קמא תטז) שגם במקרה של "גברא דלא עביד למיגר" הדייר נהנה מהשירות בדירה, אלא שלא ניתן לחייב על הנאה זו מפני שיכל להשיג הנאה זו במקום אחר ללא עלות, ובמקום שבו יש הפסד לבעלים ניתן לחייב על הנאה זו.

שיטת הרא"ה

הנימוקי יוסף (דף ט. בדפי הרי"ף ד"ה וחצר דקיימא לאגרא) כתב בשם הרא"ה, שהדר בחצר חבירו וחסרו חייב אע"פ שלא נהנה, ואין זה גרמא בעלמא כמו מבטל כיסו של חברו מפני שדר בחצר ואכל את פירותיה. והוסיף הרא"ה שזוהי דעת רבו וכן דעת כל הגאונים.
ובביאור דבריו של הרא"ה כתב ר' שמעון שקופ (בבא קמא סימן י"ט), שיש לחלק בין מקרה בו אדם מונע את השימוש בפירות של נכס מסוים, שאין זה אלא גרמא בעלמא, לבין מקרה בו אדם משתמש בפירות הנכס שאין זה גרמא בעלמא אלא מזיק הפירות עצמם. וכך גם במקרה של דייר בחצר - אילו היה נועל את החצר ומונע את השימוש בה היה זה רק גרמא, אך המתגורר בחצר נחשב כמזיק את השימוש של החצר.

פסיקת הלכה

הטור והשולחן ערוך פסקו כדעת הרי"ף והרא"ש, שגם בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הדייר חייב לשלם.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• זה נהנה וזה לא חסר הרב משה דימנטמן, אתר ישיבה.
• זה נהנה וזה לא חסר הרב ישועה רטבי, אתר ישיבה.