ביטול ברוב - יבש ביבש
| שולחן ערוך: | יורה דעה קט |
בדין ביטול בתערובת של יבש שהתערב ביבש ובנדונים המסתעפים.
מקור הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]
בגמרא בחולין (צט, ב – ק, א) מבואר לגבי גיד הנשה שהתערב עם הגידים, בזמן שאינו ניכר כולם אסורים ומקשה הגמ' שיתבטל ברוב? ומיישבת 'בריה שאני' ומדייקים הראשונים שמשמע שאם זה לא 'בריה' הדין הוא שהכל בטל. וכן משמע גם בגמרא בזבחים (עב, ב).
ומקור הגמרא הבינו הראשונים שנלמד מהדין רוב הכללי של "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) שלומדים מזה את הדין של 'הלך אחר הרוב' וכמו כן לומדים מזה שבתערובת הרוב מבטל את המיעוט.[1]
מין במינו ובשלא במינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
מין במינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
נחלקו הראשונים והפסוקים אם סגי בחד בתרי היות ואין נתינת טעם או שבעי שישים מדרבנן דעת התוספות (ק, א ד"ה בריה) והרא"ש (חולין פג"ה סי' לז) והרשב"א (תורת הבית ב"ד ש"א יז) והר"ן (חולין לו. ד"ה גרסי') דבטל חד בתרי וליכא אף איסורא דרבנן. מאידך דעת הראב"ד (הובא בר"ן שם בתחילת הדיבור) שמדרבנן בעינן שישים וכן נראה גם דעת הרמב"ם (מאכ"א, ד)
בדעות הסוברים שבעינן שישים כתב הרשב"א (בתשובה, ח"א סי' רע"ג ובתורת הבית ב"ד ש"ב כו.) שאם ייפול אחד לים הכל מותר שתולים לומר שזהו האיסור ומביא את דעת גדולי המורים שסוברים שגם באופן כזה חייבים שישים.
מין בשאינו מינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
דעת ספר התרומה [2] שהיות ואם יבשל איכא נתינת טעם וטעם כעיקר מדאורייתא תקנו חכמים שיצטרכו שישים, וכן דעת הר"ן (חולין לו, א בדפ"ה). מדברי הרשב"א (ב"מ נג, א) והתוס' בחולין (ק, א) ניתן לדייק שאף מדרבנן סגי חד בתרי.
באיסור דרבנן:, דעת הרמ"א שלא חילקו ובעי שישים, אמנם דעת הש"ך שרק באיסור דאו' אך באיסור דרבנן מוכיח מדעת הר"ן והגהות שערי דורא שלא בעינן שישים.
הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הטור מכריע שבמין במינו חד בתרי ובמין בשאינו מינו מביא את דעת התרומה, ומתיר כהרא"ש לאכול הכל יחד ואף באדם אחד. ובהתבשל מביא את דעות הרשב"א והרא"ש. השו"ע מביא שיבש ביבש בטיל חד בתריו אבל מותר לאכלם רק כל אחד בפנ"ע ומביא שיש מחמירים אף לא לאדם אחד ובבישול מכריע כהרשב"א. הרמ"א מוסיף על דברי השו"ע שיש לנהוג לכתחילה כדעת המחמירים שלא לאכול הכל אדם אחד ומביא שיש מחמירים אף להשליך אחד מהתערובת או ליתן לעכו"ם ואי"ז אלא חומרא בעלמא. ובמין בשאינו מינו בעי שישים ואף באיסור דרבנן ובבישול ס"ל שאם נודע התערובת מקום הפסד יש לסמוך על המקילים להתיר.
נדונים נוספים[עריכה | עריכת קוד מקור]
אכילה בבת אחת ובאדם אחד ובנתבשל[עריכה | עריכת קוד מקור]
פליגי הראשונים אם באופן שהתבטל חד בתרי האם האיסור נהפך להיות היתר וממילא מותר לאכול הכל אף בבת אחת או באדם אחד או שאין זה אלא דין תליה על כל חתיכה וחתיכה שאנו תולים לומר שהיא מהרוב וממילא יהיה אסור לאכול הכל בבת אחת או באדם אחד.
דעת הרא"ש (חולין פ"ז סימן ל"ז) והמהר"ם מרוטנבורג (הובא בשו"ת הרשב"א תשו' תש"ל) והסמ"ק (סימן ריד) שהאיסור נהפך להיות היתר וממילא סובר שמותר לאדם אחד לאכול הכל ואף בבת אחת. [3] ובאופן שנתבשל מחלק הרא"ש בין הוכר התערובת לפני כן שבכה"ג היות ונתבטל כבר מותר לאופן שלא הוכר עדיין שבכה"ג אם נתבשל אסור.[4][5] הפוסקים דנו בדבריו אם לח בלח גם בעינן הוכר התערובת. [6]
הרשב"א (תורת הבית ש"א)[7] והר"ן (בחולין לו, א בדפ"ה) סוברים שמותר לאכול רק כל אחד בפני עצמו אבל לא בבת אחת היות ועל כל אחד שאוכל אני אומר לא זו היא האיסור, אמנם מדבריו משמע שמותר אף לאדם אחד לאכול הכל שאומר שבחתיכה האחרונה אני אומר לא זו האיסור אלא נאכלה כבר. [8] וה"ה בנתבשל יהיה מותר לאכול את החתיכות באופן שלא נימוחו כל אחת בפנ"ע והרוטב בשישים.
התוס' רי"ד בבבא בתרא(לא, ב)[9] והר"ש בטבול יום(פרק ב, ג) ורבינו ירוחם (נתיב טו, כט) סוברים שאין דין ביטול כלל ואסור לאדם אחד לאכול את כל התערובות ואם אכל עבר באיסור גמור וחייב קרבן והתוס' בחולין (ק, א ד"ה בריה) הסתפקו בזה והסמ"ג(קמ"א נג) אוסר מדרבנן.
הים של שלמה (סי' מז) סובר שלאכול הכל בבת אחת, מותר מה שאין כן לבשל הכל יחד שאסור דחשיב כהוכר האיסור.
ולהלכה: דעת הטור כהרא"ש ובבישול מביא את דעת הרשב"א והרא"ש והשו"ע מכריע כהרשב"א והרמ"א מביא שבבישול במקום הפסד יש להקל כהרא"ש ולכתחילה יש לנהוג כהרשב"א ואף שלא יאכל אדם אחד את כל התערובת.
באיסורי הנאה ודבר שבמניין[עריכה | עריכת קוד מקור]
המקור בגמ'[עריכה | עריכת קוד מקור]
דבר שבמניין: מבואר בגמרא בחולין (ק, א) שפליגי רבי יוחנן וריש לקיש פליגי בדבר שבמניין אם בעינן שיהיה את שדרכו למנות והיינו שיהיה חשוב בכל מקום לעניין זה שמונים אותו ולא מוכרים באומד או 'כל שדרכו למנות' והיינו שסגי במה שיש מקומות או זמנים שמחשיבים אותו בזה שמונים אותו. כל זה הוא בדברי ר"מ במשנה שם שחתיכת נבילה לא בטיל ברוב ומבארת הגמ' שלמ"ד 'כל' זה משום דבר שבמניין ולמ"ד 'את' זה משום 'חתיכה הראויה להתכבד' (מובא לקמן) אמנם רבנן חולקים על ר"מ במשנה בערלה (ג, ז) שאמר שם שחבילי תלתן שנתערבו באחרים ידלקו ולא בטיל ברוב וחכמים חולקים שבטיל במאה ומאתיים ומבארת המשנה את דברי ר"מ 'את שדרכו למנות, מקדש' והיינו מחמת דבר שבמניין ולפי"ז חכמים חולקים על דבריו שדבר שבמניין אינו סיבה שלא יתבטל. והלכה כר"מ שסתם מתני' ר"מ[10] אמנם הרמב"ם (מאכלות אסורות טז, ח) פוסק כחכמים שדבר שבמניין לבד בטיל ומכל מקום פוסק שחתיכה הראויה להתכבד לא בטיל (שם טו, יד) והראב"ד משיג על דבריו מהגמרא בעבודה זרה (עד, א) שבעינן לצרף גם איסורי הנאה והיינו שפסק כר"מ. [11]
איסורי הנאה: הגמרא בעבודה זרה (עד, א) מבארת בדברי המשנה שמונה כמה אופנים שבהם אפי' באלף לא בטיל ולא מונה 'חתיכות נבילה' ו'חמץ בפסח' ומבארת הגמ' שנבילה לא מנינו אף אף שזה דבר שבמניין מכל מקום אין זה איסור הנאה. וחמץ בפסח לא מנינו אל אף שזה איסורי הנאה היות ואין זה דבר שבמניין. חזינן שבעינן ב' תנאים כדי שלא יתבטל א. דבר שבמניין ב. איסור הנאה ונחלקו שם הראשונים א. האם בעינן את ב' התנאים או שזה רק סברא למה התנא לא מנה את זה במשנה. ב. גם אם בעינן את ב' התנאים האם צריך את זה בכל המקומות או שיש מקומות שגם אם יש רק אחד מהתנאים אסור.
דעות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
אם בעינן את שיהיה גם אסור בהנאה וגם דבר שבמניין: דעת רש"י בסוגיא בעבודה זרה שבעינן את ב' התנאים ובאופן שהתערב חמץ בפסח ואינו דבר שבמניין בטל ברוב ומכ"מ מוסיף שצריך להשליך אחד מהתערובת. התוס' שם בסוגיא הבינו שאין זה אלא הסבר במניין של המשנה אך לעניין הדין סגי באחד מהם כדי שלא יתבטל וכן גם הבין הר"ן. דעת הראב"ד לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה, שבאיסור אכילה אסור גם כשיש רק אחד מהתנאים אך כדי לאסור בהנאה בעינן שיהיה גם דבר שבמניין.[12]
איסורי הנאה שבהם לא בעינן דבר שבמניין:
- חמץ בפסח: דעת הרי"ף (בע"ז שם) שאינו בטל ברוב ואפי' במשהו ואסור בין בהנאה ובין באכילה, מאידך דעת הרא"ש לחלק בין לח בלח ליבש ביבש, שבלח בלח חמץ בפסח אוסר במשהו ויבש ביבש אינו אוסר במשהו ובטל לחלוטין, אמנם רש"י שמותר בהנאה ואסור באכילה וצריך לזרוק חתיכה אחת מהתערובת, וכן שיטת הראב"ד שבאיסורי הנאה לא צריך דבר שבמניין לאסור באכילה אלא רק לאיסור הנאה.
- עבודה זרה: דעת הר"ן שבעבודה זרה משום חומרתו לא בעינן דבר שבמניין ואפי' במשהו אוסר, ודעת רש"י לא כן שאף בע"ז בעינן דבר שבמניין מלבד לח בלח שהתם אוסר במשהו וכמבואר לעיל ברש"י (ע"ז עג.) והרא"ש
- פטר חמור: דעת הרמב"ן שפט"ח לא בטיל דבעלי חיים לא בטלי ורעק"א מקשה שגם בלא זה אינו בטיל מדין דבר שיש לו מתירין
- לח בלח: דעת הרא"ש לחלק בין לח בלח ליבש שבלח לא בעינן דבר שבמניין ואוסר במשהו, וסברתו שבלח היות ומצינו שגם מיעוט אוסר מהתורה ש'טעם כעיקר' ממילא החמירו חכמים באיסור הנאה שגם באלף לא בטיל מה שאין כן ביבש שלא מצינו שלא מהני רוב גם חכמים לא תיקנו.
חתיכה הראויה להתכבד[עריכה | עריכת קוד מקור]
בגמרא בחולין (ק, א) מבארת את המשנה (צז, ב) שלפני כן שחתיכות נבלה לא בטלים שמדובר ב'חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים' ובאופן כזה אנו לא דנים ביטול ברוב וזה גם אם אין זה מוגדר 'דבר שבמניין' חלק מהראשונים הבינו שמשנה זו חולקת על המשנה בעבודה זרה (עד, א) שאומרת שדבר שבמניין לא מהני אלא באופן שאסור גם בהנאה[13].
בריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ערך מורחב – בריה
דבר שיש לו מתירין[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ערך מורחב – דבר שיש לו מתירין
דברים הנבללים[עריכה | עריכת קוד מקור]
דנו הפוסקים בדברים יבשים שנבללים זה בזה כקמח בקמח אם חשיב כיבש ביבש שסגי חד בתרי או חשיב כלח בלח שבעי ביטול בשישים. ובאופן שזה רותח לכו"ע חשיב כלח בלח ופליגי בצונן.[14]
דעת התרומן הדשן (סימן קיד) והב"ח דחשיב לח בלח וכן סברו גם הרשב"א בחולין (חולין, ? , תשובה רפ"ג) התוס' בזבחים (עג, א) ובמנחות (כב, ב) הפר"ח הש"ך וכן סבר גם המג"א באורח חיים (תצח, כח)
אמנם דעת התוס' ביבמות(פב, א) דדברים הנבללים כקמח בקמח לא חשיב לח בלח. וכן סבר גם הרמב"ם (פי"ג מתרומות) והגהות מימוניות בשם הסמ"ק (הובא בב"י באו"ח תנג).
מעמיד[עריכה | עריכת קוד מקור]
באופן שהאיסור הוא מעמיד את האוכל וכגון בקיבה שהיא הגורמת להתגבשות הגבינה וכן בכל חומר מייצב שגורם לחיבור המאכל אינו בטל ששם המאכל נקרא על שמו.
מקור הדין: מבואר במשנה בעבודה זרה (כט, ב) ובחולין (קטו, ב) ובשבת (טו, ב) שדבר המעמיד אסור ואף בשישים אינו בטיל. וכן כתב הרמ"א ביורה דעה (פז, יא) 'דבר האסור בעצמו ומעמיד אפי' באלף לא בטיל'.
דעות הראשונים: רוב הראשונים ס"ל שאינו אסור אלא מדרבנן[15] וכן הסכימו הפוסקים[16], אמנם כתב המג"א שמהטור משמע שמדאו'.
ודנו בפוסקים לגבי חומרים מייצבים וכגון חומר לייצור גלידה[17] וחומצת לימון[18] או בחומר שמדבק את התערובת[19] ובאנזימים שונים[20] וכן דנו בהרחבה לגבי חומר הג'לטין (E441)[21] שיש שהקילו ויש שהחמירו, בשו"ת אחיעזר (ח"ג לג ה) והחזון יחזקאל (זבחים שו"ת ס' ה) ועוד [22] נקטו להקל בצירוך כמה תנאים, אך למעשה רוב הפוסקים נוקטים להחמיר ראה בשו"ת משנת רבי אהרן (יו"ד טז ויז) ובמנחת יצחק (ח"ה ה) ובאגרות משה (יו"ד ח"ב כז ולב) ועוד[23] אמנם כתבו להקל באופן שנעשה מעורות שעובדו לנעליים וכדו' היות ונפסל מאכילת אדם אינו חוזר לאיסורו.
בטומאה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא בבכורות (כב, א) דנה באופן שבטלה טומאה בטהרה אם חוזר וניעור כשהתערב במין נוסף ולדעת רב ירמיה שגם באופן שהתערב במין אחר אומרים חוזר וניעור מבינה הגמ' שטומאה כמאן דאיתא והיינו שאף שאמרינן ביטול ברוב מכל מקום עדיין דנים את הטומאה בתערובת והנפ"מ היוצאת למעשה שבטומאת מגע אומרים בכל חתיכה וחתיכה שהיא מהרוב ולא נטמא מה שאין כן בטומאת משא שנושא את הכל התערובת והטומאה בכללם הדין הוא שנטמא. ויש לדון האם החילוק בין משא למגע הוא מדאורייתא או מדרבנן ומה יהיה הדין באופן שנושא רק חלק מהתערובת או באופן שנוגע בכל התערובת בזה אחר זה או בבת אחת.
מדאו' או מדרבנן: בתוס' בבכורות (שם ד"ה נבלה) מבואר שזה מדרבנן, ובדעת הרמב"ם (משכב ומושב א, יד) הוכיח שם המשנה למלך שזה מדאורייתא וכך גם נראה בדעת הרא"ש בחולין (פ"ז סוף סימן לז)[24]
בנוגע בהכל בבת אחת: פליגי הראשונים באופן זה, דעת התוס' בבכורות (שם) בתי' א נטמא אמנם בתי' ב' סובר שבמגע איכא דין ביטול גם בכה"ג וכן סבר גם המהר"י קורקוס והובא בכסף משנה (אבות הטומאה א, ז) וכן גם ביאר השערי יושר (ז, ח) בדעת הרא"ש[25].
באופני התערובת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- תערובת בכמה מקומות: פליגי הפוסקים אם בעינן שהתערובת תהיה במקום אחד או אף בכמה מקומות, דעת הפמ"ג והחוות דעת (ביאורים קי, ג) והיד יהודה (הארוך קי, יא ד"ה הנה) שאף בתערובת בבית ובעליה או בכמה ארצות אמרינן חד בתרי בטיל. והבינת אדם (שער קבוע, ד) והשערי יושר (ג, ו ד"ה ונראה) פליגי שבעינן שהתערובת תהיה במקום אחד ודעת החלקת יואב (תנינא סי' טז) שצריך שיהיה בעיר אחת.
- בחתיכות של כמה אנשים: בתערובת שאין הכל שייך לאדם אחד הסתפק בזה החקרי לב (ח"א יו"ד, צה) וע"ע בחידושי רבינו דוד (פסחים ל, א ד"ה אי).
- רוב מניין או רוב בניין: יש לדון מה הדין באופן שיש ב' חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה אם אמרינן ביטול ברוב, או באופן שיש חתיכה גדולה וב' חתיכות קטנות שאין בהם כמות יותר מהגדולה. הרשב"א (שו"ת ח"א רעב ד"ה מה) סובר שבב' חתיכות אף באחת גדולה יותר חייב באשם תלוי ולא בטיל אלא בחד בתרי ואף שאינם שוות[26]. וכן כתב הש"ך שחד בתרי בטיל ואף שאין רוב אלא בקטנים. והגליון מהרש"א הביא שהסתפקו בדבריו אם בקטנים יש כמות יותר גדולה מהחתיכה הגדולה או שגם בצירוף שניהם אין רוב בכמות רק במניין. הפמ"ג סובר שהקטנים גדולים מעט מהחתיכה הגדולה וסגי בהא, וכן הבינו המנחת כהן (ח"א פ"א ד"ה ודע) וכן הביא הפתחי תשובה בשם תשובת חינוך ב"י (סימן פ) שחולק שם על חכם אחד שהבין בדעת הש"ך שמהני במנין אף שאין רוב בגודל, אמנם החזון איש (לז, כ) הבין כדברי החכם שסגי במה שיש במנין רוב אף שהם קטנים מהגדולה. ודעת הכנסת הגדולה (קט, ה) שבעינן גם רוב מניין וגם רוב בניין.
- רוב או כפול: פליגי הפוסקים אם סגי במה שיש רוב היתר או בעינן שיהיה חד בתרי והיינו כפליים מהאיסור, דעת החינוך (תעב) שבעינן כפל וכן הבין הסמ"ג (לאוין עט לא, ב) מאידך דעת הגר"א הפרי מגדים (בפתיחה לתערובות פ"א ד"ה ועיין) הפר"ח והחות דעת שאין צריך אלא רובא וכן כתב הפרי תואר.
- תערובת בבני אדם: נראה פשוט בדברי הפוסקים שלא שייך בזה ביטול. וכן מבואר בפלתי (יו"ד קי, ב) ובשדי חמד (ח"ז בית, מח)[27] אמנם החתם סופר (בשו"ת יו"ד רט) הבין מדברי הריב"ש (בשו"ת רצד) שיש ביטול בבני אדם והדעת תורה (יו"ד מא, יד) חלק עליו בהבנת הריב"ש.
- בספק שאינו מחמת התערובת: כגון שהיה ספק על כל חתיכה בפני עצמה עוד לפני ההתערבות, דעת החוות דעת (קא, ה) דלא שייך ביטול, מאידך הבית אפריים (יו"ד, ע) והשערי יושר (ש"ג פ"ה) הוכיחו מהש"ך [28] דמהני ביה ביטול וכן סברו גם האבני נזר (יו"ד תט בהגה"ה) וביד יהודה (ס"ט סקס"ג, ב) שהוכיחו מהפמ"ג [29] כך.
נדונים להרחבה[עריכה | עריכת קוד מקור]
- לא נודע התערובת, ומי בעינן שידע מהתערובת
- הוכר האיסור ואם מהני למפרע.
- תערובת בכלים
- אם צריך לזרוק אחד מהתערובת
- נתווסף עוד איסור, ראה בחוזר וניעור.
הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ^ כן כתבו רש"י (חולין צח, ב. ביצה, ג, ב ד"ה אפילו. גיטין נד, ב. ב"מ נג, א.) ובתוס' (ע"ז סז, א) ובט"ז והש"ך
- ^ וכן סברו עוד הרבה מהראשונים והפוסקים יעויין בר"ן (חולין לו, א)
- ^ אמנם לגבי טומאת משא מצינו שדנים את הטומאה ועיין בבכורות (כב, א) ועיין שם מה שמחלק.
- ^ אמנם כל זה במין במינו אבל במין בשאינו מינו ובישלם פליגי הפוסקים אם בעינן שישים, דעת הפמ"ג והחזו"א (יו"ד סימן לו, ב ד"ה ומה) שרק במינו מותר ובאינו מינו ובשלם אסור מדאו', אמנם דעת המנחת כהן (ח"ב, פ"ב) והב"ח (סו"ס קב) והאורח מישור(הובא בפמ"ג סק"ט בשפ"ד ט) שאף באינו מינו מותר לאכלו אחר שנתבטל.
- ^ בגוף החילוק בין הוכר ללא הוכר פליגי הפוסקים אם החילוק הוא מדאו' או מדרבנן, דעת הש"ך והפר"ח והחכמת אדם (נא, יח) דהאיסור הוא מדאו' והפמ"ג והמנחת יעקב (כלל לט, יח) והגר"ז (בשו"ת שבסוף יו"ד, יח) סוברים שאין זה אלא מדרבנן
- ^ הנפש חיה (יו"ד יח) והקובץ הערות (נח, ב) וכן פסק גם המשנ"ב (או"ח תמז) שלא בעינן ידיעה, והשערי יושר (ש"ג פי"א) סבר שגם בלח בעי ידיעה וכן נראה שסובר המרדכי (ב"ק קיט וקכ) שכבת את דין הידיעה לגבי יי"נ ועיין גם בשו"ע (צב, ב) ובש"ך שם שבעי ידיעה גם לח בלח.
- ^ וכן מבואר בשו"ת נ"ג ד"ה וטעם גדול
- ^ הפוסקים התחבטו בדבריו אם החילוק הוא מדאורייתא או מדרבנן, דעת הש"ך והט"ז והפמ"ג (בפתיחה) והמנחת כהן (חלק ב פרק א) ושער הציון (תמז, ל) שמדאורייתא הכל שרי ורק מדרבנן אסרו, אמנם הקרן אורה (נזיר לה, ב ד"ה ונבוא) והגרי"ז (הובא בתורת זרעים תרומות ה, ו) ובשו"ת נפש חיה (יו"ד סי"ח) ובשו"ת באר יצחק (יו"ד, י) ובדברי יחזקאל (סי' טו, כג) ובחידושי ר' ראובן (כתובות טו) סוברים שהאיסור לאכול בב"א הוא מדאו' והחזון איש (מעשרות ז, ז ד"ה ונראה) מסתפק בזה.
- ^ וכן מבואר בתשו' הרי"ד (סי' א ד"ה ועוד)
- ^ וכן כותב הר"ן בעבודה זרה (עד, א)
- ^ ובעיקר דבריו אם צריך צירוף של איסורי הנאה יובא בהמשך
- ^ ועיין שם בר"ן שמביא את דברי הראב"ד ומפלפל בסברתו
- ^ ר"ן בעבודה זרה שם
- ^ ש"ד בפמ"ג ס"ק ג
- ^ מג"א (יו"ד פז) בשם איסור והיתר הארוך (כלל לה ו) ועיין גם בשו"ת חת"ס (יו"ד עט) שהוכיח מעוד ראשונים
- ^ הש"ך (יו"ד קי"ח סקי"א בתי' א) הפמ"ג (משב"ז סקי"ג) הפר"ח (ק, סק"ג) חכמת אדם (כלל נג סל"ג) החק יעקב (תמב ס"ק ט"ז) שו"ע הרב (תנב ס"י) ומשנ"ב (תנב סקכ"ז) ועוד וממילא נוקט היד יהודה שספקו להקל (פיה"א סקכ"ה)
- ^ שו"ת הר צבי (יו"ד פג) ושו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סו"ס לב)
- ^ שו"ת מנחת יצחק (ח"ז כז) ושו"ת אור לציון (ח"א או"ח לד) ובשו"ת יחווה דעת (ח"ב סי' סב)
- ^ שו"ת מנחת יצחק (ח"ט קסח)
- ^ שו"ת שבט הלוי (ח"י קכ) ותשובות והנהגות (ח"ד קפ"ז)
- ^ חלבון קרישי שמופק בין השאר מעצמות ומעורות של בעלי חיים, בעיקר מבקר, חזירים ודגים. הג'לטין משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון, בעיקר בתחום המגדנאות, ראה [כאן]
- ^ שו"ת יביע אומר (ח"ח יו"ד יא)
- ^ שו"ת קנין תורה (ח"ב ב) ובשבט הלוי (ח"ז קלה) ותשובת והנהגות (חב שפא)
- ^ כל דבריו שם הם מתשובת המהר"ם מרוטנבורג אמנם הרא"ש השמיט חלק מהדברים ובמהר"ם נראה שזה מדרבנן
- ^ אמנם בש"ז פ"ז ביאר באופן אחר שבאמת אם נגע בהכל נטמא ואם נשא רק חלק מהתערובת טהור.
- ^ ובדבריו משמע שיש ביטול רק היות ואין אנו יודעים אם החתיכה הגדולה היא איסור או היתר ממילא הרי זה ספק אם אכל איסור. אמנם החזו"א ביו"ד סי' לז מבאר ברשב"א שאי"ז בטל וע"ש
- ^ ובביאור הסברא יעויין בשערי יושר (ד, יא ד"ה והנה) ובקוב"ש (חולין מב)
- ^ מהש"ך ביו"ד קה, ל והש"י הוכיח מקט, ח
- ^ ביו"ד מא שפ"ד א ובשער התערובת א, א ומסי' קי, שפ"ד סקי"ד סוף החקירה הראשונה.