ברכות התורה

מקורות
בבלי:	ברכות יא ב, כא א
ירושלמי:	ברכות א ה, ז א
רמב"ם:	תפילה ז י-יא
שולחן ערוך:	אורח חיים מז

החובה לברך קודם לימוד תורה, נוסח הברכות ומתי מברכים.

חובת ברכות התורה

הגמרא (ברכות יא:) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל, שמי שהשכים לשנות קודם שקרא קריאת שמע, צריך לברך ברכות התורה אך מי שקרא קריאת שמע לא צריך לברך קודם לימודו לפי שכבר נפטר בברכת 'אהבה רבה'
בירושלמי (ברכות א ה) מובאים הדברים באופן דומה בשם שמואל, שלאחר קריאת שמע אינו צריך לברך, אך שם מוסיף ר' בא תנאי - 'והוא ששנה על אתר'. ויש גורסים 'והוא שקרא על אתר', ויתבאר להלן.

מתוך הדברים עולה שישנה חובה לברך ברכות התורה קודם הלימוד. ולהלן יתבאר גדר החיוב אם מדאורייתא או מדרבנן ואם יש איסור ללמוד בלא ברכה, על איזה סוג לימוד מברכים, מהו נוסח הברכה, ומתי צריך לברך את הברכות - האם כל פעם קודם שלומד, או שבברכה אחת פוטר את לימודו של כל היום.

מדאורייתא או מדרבנן

הגמרא (ברכות כא א) אומרת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים לב ג). וכעין זה בירושלמי (ברכות ז א) למדו מפסוק זה שלימוד תורה טעון ברכה לפניו. ונחלקו הפוסקים האם ניתן ללמוד מכאן שישנה חובה מהתורה לברך ברכות התורה קודם הלימוד, או שהחובה היא מדרבנן ויש כאן רק אסמכתא בעלמא.
עוד מובא במדרש רבה (דברים ח ב) מנין לתורה שטעונה ברכה לפניה, שנאמר: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" - קודם מברך ואחר כך לומד חוקיו.

הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (שכחת העשין טו) כותב שברכה קודם לימוד תורה היא מצוות עשה, ולמד כן מהגמרא הנ"ל. והוסיף שיש למנותה בפני עצמה במנין המצוות לפי שאינה חלק ממצוות לימוד תורה, כשם שמקרא ביכורים הוא מצוה בפני עצמה ואינו חלק ממצוות הבאת הביכורים.

הרמב"ם שם לא הזכיר דבר זה כמצוות עשה, ודנו המפרשים בדבריו האם דעתו שאין זה חובה מן התורה אלא קרא אסמכתא בעלמא הוא, או שמא יש חובה מהתורה לברך, אלא שזה כלול במצוות לימוד תורה.

דעת הפרי חדש (אורח חיים מז א) שברכות התורה דאורייתא, שכן מוכח מהגמרא בברכות כא. הנ"ל, ומהגמרא בנדרים פא. המובאת להלן, וכתב שכיון שמצאנו ראשונים שכתבו להדיא שהיא מדאורייתא כגון הרמב"ן, הרשב"א וספר החנוך, ולא מצאנו מי שחולק על כך להדיא, הכי נקטינן.
גם השאגת אריה (כד) מצדד לומר שברכת התורה היא מדאורייתא, והביא ראיה מהגמרא שעושה קל וחומר לברכת המזון מלפניו מברכת התורה מלפניו, ופשיטא שהקל וחומר הוא לדין דאורייתא, שלדין דרבנן אין צריך קל וחומר לחייב ברכה על המזון לפניו. והוסיף לראיה את הגמרא בנדרים פא. שאין תלמידי חכמים מצויים לצאת תלמידי חכמים מבניהן מפני שלא בירכו בתורה תחילה, ואם היה זה מדרבנן לא היה עונש כל כך חמור.

נשים

הפוסקים דנו לגבי נשים אם צריכות הן לברך ברכת התורה או שפטורות הן מהברכה כשם שפטורות מהלימוד.

בשו"ת מהרי"ל (חדשות מה ב) מובא שאף שכתוב שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, זהו דווקא בתורה שבעל פה, אבל לא בתורה שבכתב. וגם זה דווקא שמלמד את בתו, אבל אם לומדת היא בעצמה יש לה שכר כמי שאינו מצווה ועושה, לפי שכוותה לטוב. והוסיף שבהקדמת סמ"ק כתב שנשים חייבות ללמוד את המצוות הנוהגות בהן. וגם הן חייבות לקרוא פרשת הקרבנות ואולי גם 'איזהו מקומן', וגם פסוקי דזמרה וקריאת שמע שיש בהם פסוקים. ולכן פסק נשים מברכות ברכות התורה. הביא דבריו האגור (ב) והסכים להם.
וכן כתב בשלחן ערוך (מז יד) שנשים מברכות ברכות התורה.

האיסור ללמוד בלא ברכות

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. בדקו אם ישנו תוכן לא ערוך בדף הטיוטה.

על מה מברכים

בגמרא שם מובאת מחלוקת אמוראים אל איזה סוג של לימוד תורה צריך לברך.
לדעת רב הונא יש לברך על מקרא, כלומר על פסוקים שקורא, אך אם לומד מדרש אינו צריך לברך. לדעת ר' אלעזר גם על מדרש יש לברך, אך על משנה אינו מברך. ואילו דעת ר' יוחנן היא שאף על משנה מברכים ברכות התורה, אך על תלמוד אין צריך לברך.
דעה אחרונה היא דעת רבא שגם על תלמוד צריך לברך, וישנה עדות של ר' חייא בר אשי שכן היה עושה רב שהיה שונה לפני התלמידים בספרא דבי רב, שהיה קודם לכן נוטל ידיו ומברך ברכות התורה, ורק לאחר מכן שונה לתלמידים.

בירושלמי (ברכות א ה) מובא שדעת ר' חונה שעל מדרש צריך לברך, אך על הלכות א"צ לברך. ולדעת רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי בין מדרש בין הלכות צריך לברך. ומעיד שם ר' חייא בר אשי שנוהגין היו כשישבו לפני רב לברך בין למדרש בין להלכות.

הרי"ף (ה ב) מביא שרב האי גאון פסק כרב שמברכים על הכל, ושכן המנהג. וכן פסקו כל הראשונים.

הרהור וכתיבה

מובא באבודרהם (ברכות השחר ד"ה ואם) שואם השכים קודם התפלה לכתוב בדברי תורה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד, רק שלא יהא כותב בדברי הרשות, וכן הוא באגודה (ברכות א כה) בשם רבנו יצחק מוינא.
כן פסק להלכה השלחן ערוך (אורח חיים מז ג) והוסיף שאע"פ שאינו קורא בכתיבתו צריך לברך.

באגור (ב) כתב שמותר להרהר בדברי תורה בלא ברכה, לפי שהרהור לאו כדיבור דמי, כמו לענין קריאת שמע ותפילה. וכן פסק להלכה השלחן ערוך (מז ד).

נוסח הברכות

בגמרא אומר רב יהודה בשם שמואל שהברכה היא: "ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה".
ר' יוחנן מסיים בה: "הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל".
רב המנונא אומר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". ומוסיף רב המנונא שם שברכה זו היא המעולה שבברכות.
ומסיימת הגמרא שלכן צריך לומר את כולן.

נוסח הברכה הראשונה

הרי"ף (ה ב) גורס במקום 'לעסוק בדברי תורה', 'על דברי תורה'. וכן היא נוסחת הרמב"ם (תפילה ז י).
באבודרהם (ברכות השחר) כתב שנכון יותר לומר 'על דברי תורה' לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצוות, ושכן הוא הנוסח בספר המנהיג (תפילה י).
אמנם הבית יוסף (אורח חיים מז ד"ה וזו נוסחה) דחה את טעמו של האבודרהם, שאדרבה מפני זה היה לנו לברך לעסוק שזו המצווה שעומדת לפניו כעת, ולא שאר מצוות. אך להלכה הסכים לגירסתו, לפי שזוהי גם נוסחת הרמב"ם.

רבנו מנוח על הרמב"ם צידד בגירסה 'לעסוק', וכתב שאפשר שתיקנו לשון זה מפני שלמשנה ולתלמוד צריך עסק, משא ומתן הרבה כדי להבינם.

נוסח ברכת והערב נא

תלמידי רבנו יונה (ה ב ד"ה מאי מברך) מביאים שיש גירסאות שחותמים את ברכת 'והערב נא' ב'נותן התורה', אך הגירסה הנכונה היא 'המלמד תורה לעמו ישראל'.
וגירסה זו שחותמת 'נותן התורה' מופיעה בספר המנהיג (תפילה לה) שהוסיף שרק בצרפת ובפרובנס חותמים 'המלמד תורה לעמו ישראל'.

שתי ברכות או שלוש ברכות

הראשונים דנו האם התוספת שמוסיף ר' יוחנן "הערב נא", כוונתו להוסיף המשך לאותה ברכה שאמר רב יהודה, ובעצם זוהי ברכה אחת (וכולם יחד שתי ברכות), או שמא "הערב נא" היא ברכה בפני עצמה, ויש כאן שתי ברכות שונות (וכולן יחד שלוש).
מדברי רש"י (ד"ה ור' יוחנן) מבואר שיש כאן ברכה אחת, שהוא כותב שהטעם שר' יוחנן מוסיף את התוספת "הערב נא" היא כדי שהברכה תהיה פותחת בברוך וחותמת בברוך. הרי שסובר שזוהי אותה ברכה. וכן כתבו התוספות (ד"ה שכבר) והרא"ש (א יג) בשם רבנו תם.
אמנם דעת בעל המאור שיש כאן ג' ברכות, ודייק זאת מלשון הגמרא 'נימרינהו לכולהו' משמע שיש כאן הרבה ברכות ולא רק שתים. והוסיף שג' הברכות הן כנגד תורה, משנה ומדרש ר' ישמעאל. אמנם מתחילת דבריו משמע שר' יוחנן שהוסיף ברכת 'הערב נא' הוסיף חתימה לברכתו של שמואל, ולפי זה יש כאן רק שתי ברכות. ועמד על סתירה זו הראב"ד בהשגותיו שם.
גם מלשון הרי"ף (ה ב) נראה שסובר שהם שתי ברכות שונות, שהרי"ף לא כותב כלשון הגמרא שר' יוחנן מסיים בה, אלא ר' יוחנן אמר. וגם גורס 'הערב' בלא וי"ו. וכן גורס הוא כבעל המאור 'הלכך נימרינהו לכולהו'. וכן כותב הרמב"ם במפורש (תפילה ז י-יא) שהן שלוש ברכות. אמנם יש מחלוקת בנוסחאות האם הוא גורס 'הערב נא' או 'והערב נא'. גם המאירי (יא ב ד"ה אחד) כותב שהגירסה הנכונה היא 'נימרינהו לכולהו' ושיש כאן ג' ברכות ולא ב'.

הטור (אורח חיים מז) פסק כדברי רבנו תם שזוהי ברכה אחת, והוסיף שמפני כן אין לענות 'אמן' אחר ברכת 'לעסוק בדברי תורה'.
הבית יוסף הביא שתי הגירסאות ונשא ונתן בהם, וכתב שלענין מעשה נראה לומר 'והערב נא' עם וי"ו מפני שלדעת האומרים שזו ברכה אחת אם משמיט וי"ו הוי הפסק, אך למ"ד שהן שתי ברכות אין בעיה לומר עם וי"ו. וכן פסק בשלחן ערוך (ה).

למדני חוקיך

רש"י (ד"ה ברוך אתה) כותב שאין לגרוס בסוף הברכה של ר' יוחנן "ברוך אתה יי למדני חוקיך", שזהו לשון בקשה ולא הודאה על העבר. וכן כתבו התוספות (ד"ה ה"ג ברוך).

דברי הירושלמי ופירושם

לעיל הובאו דברי הירושלמי, שאין ברכת אהבת רבה פוטרת אלא אם שנה על אתר.
ניתן לפרש בג' דרכים מה הסיבה שמצריך הירושלמי ללמוד מיד סמוך לברכה:
א. משום עובר לעשייתן - כמו כל שאר ברכות המצוות צריך לקיים את המצוה סמוך לברכה, והוא הדין לברכת התורה. לפי פירוש זה הירושלמי לא מדבר דווקא על ברכת אהבה רבה אלא גם על ברכת התורה הרגילה 'אשר קדשנו במצוותיו...'.
ב. משום הפסק - צריך לעשות את המצוה ברצף, וכל שמסיח דעתו מן המצוה חייב לברך שוב. לפי פירוש זה שהחשש הוא משום הפסק, חשש זה קיים לא רק בין הברכה למצוה אלא גם בתוך זמן עשייתו את המצוה, שאם היה הפסק צריך לברך שוב. ואמנם עקרונית ייתכן שחשש הפסק קיים גם בברכת התורה הרגילה, אך אם הירושלמי דיבר דווקא על ברכת אהבה רבה, צריך הסבר למה בברכת התורה אין צורך לסמוך לה לימוד ולא חוששים להפסק.
ג. משום היכר - שיהיה ניכר שברכת אהבה רבה אינה רק לקריאת שמע אלא גם מכוונת לפטור את הלימוד ולמלא את מקומה של ברכת התורה. לפי פירוש זה בברכת התורה עצמה ודאי שאין צריך ללמוד מיד, לפי שאין צורך בהיכר. ומ"מ לפי פירוש זה אין ראיה מן הירושלמי לענין הפסק, כלומר, בין ברכת אהבה רבה ובין ברכת התורה ייתכן שפוטרות את הלימוד של כל היום כולו אפילו אם עשה הפסק, וייתכן שלא.
ועתה יתבארו דברי הראשונים, לפי איזה מן הדרכים פירש כל אחד מהם את הירושלמי.

שיטת התוספות וסייעתו

התוספות (ד"ה שכבר נפטר) הביאו דעת ר"י, שסובר שהבבלי חולק על הירושלמי, וקיימא לן כהבבלי שאין צריך כלל ללמוד לאלתר. והוסיף שגם לפי הירושלמי דווקא ברכת אהבה רבה שהיא ברכת קריאת שמע, אינה פוטרת אלא אם כן למד מיד וגם לא עשה היסח הדעת, אבל אם בירך בבוקר ברכת התורה עצמה קודם קריאת שמע, אינו צריך לחזור ולברך ופוטרת כל היום, אפילו לא למד לאלתר. ושונה הדבר מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה אפילו כמה פעמים ביום, שבלימוד תורה אין אדם מסיח דעתו, לפי שכל שעה מחוייב הוא ללמוד, ולכן גם כשאינו לומד נחשב הדבר כאילו הוא לומד בלי הפסקה, כדכתיב 'והגית בו יומם ולילה', לעומת אכילה בסוכה שיש לה שעה קבועה.
כלומר מדברי התוספות מבואר שלמד שטעמו של הירושלמי הוא משום הפסק והיסח הדעת (כפי פירוש ב' לעיל), אך זהו דווקא באהבה רבה, שבברכה זו גם במשך שאר היום חיישינן להפסק והיסח הדעת. אבל בברכת התורה עצמה לא חוששים כלל להיסח הדעת, משום שיש חיוב בכל שעה ללמוד ואין אדם מסיח דעתו מזה.

כדברי התוספות נראה גם מדבריו של הרא"ה (יא ב ד"ה פי') שהבין שעיקר מה שהירושלמי בא לומר הוא שדווקא מה ששנה על אתר, אותו פטרה ברכת אהבה רבה. וטעם הדבר מסביר הרא"ה, שברכת אהבה רבה אינה ברכה מיוחדת ללימוד תורה, אלא שכיון שגם קריאת שמע בכלל לימוד תורה הוא, לכן זה פוטר גם את ממה ששונה לאלתר. אך את מה שלומד בהמשך היום, אין זה פוטר.
כדברי הרא"ה העתיק גם תלמידו הריטב"א (יא ב ד"ה אמר רב יהודה). לפירוש זה הסכימו גם הראב"ד והרשב"א (יא ב ד"ה השכים), אלא שכתב הרשב"א בשם הראב"ד שיש גירסאות שכתוב בהם 'והוא שקרא על אתר', כלומר שקרא קריאת שמע מיד לאחר הברכה. וכתב הראב"ד שלפי גירסאות אלו יצא ידי ברכה כל היום, לפי שבירך על התורה פעם אחת בבוקר. כלומר שלפי גירסא זו אין החשש משום היסח הדעת, שהרי לא הצריך הירושלמי ללמוד מיד בסמוך, אלא רק שיקפיד לקרוא קריאת שמע מיד אחר אהבה רבה, כדי שיהיה לזה דין של ברכת התורה. וממילא לא שמענו בירושלמי שום חשש להיסח הדעת ולכן אין לחשוש גם במשך שאר היום.

שיטת הרא"ש וסייעתו

הרא"ש בפסקים (א יג) ובתוספותיו (יא ב ד"ה משקרא) כתב שהטעם שבברכת אהבה רבה צריך לשנות על אתר, היא משום שיהיה ניכר שהברכה היא גם לשם לימוד התורה ולא רק לשם קריאת שמע. וממילא לפי זה אין הירושלמי מדבר על חשש היסח הדעת בברכה, ולכן בין בברכת התורה (אפילו לא שנה על אתר) ובין בברכת אהבה רבה (כששנה על אתר), אינו צריך לחזור ולברך כל היום כולו אפילו אם הפסיק באמצע לעיסוקיו.
אמנם הוסיף הרא"ש שהירושלמי משום היסח הדעת דיבר, ולכן גם בברכת התורה צריך לשנות לאלתר משום היסח הדעת וכן צריך שלא יסיח דעתו בשאר ביום, מ"מ אותם אנשים שרגילים תמיד לעסוק בתורה, וגם בזמן שעסוקים בענייניהם ממהרים לחזור ללימודם, ודעתם על לימודם, לא חשיב הפסק לענין ברכות התורה. דברי הרא"ש הועתקו באבודרהם (ברכות השחר ד"ה ואם).
להגדרה האחרונה של הרא"ש שמי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה וגם כשהולך למלאכתו דעתו לחזור ללימודו, אין צריך לחזור ולברך, הסכים גם הרשב"א בחידושיו (יא ב ד"ה השכים), וסיים שם שעל כן נהגו שלא לברך.

גם מדברי תלמידי רבנו יונה (ה ב ד"ה ולפי) נראה שמפרש כהבנת הרא"ש, שברכת התורה פוטרת כל היום, אבל ברכת אהבה אינה פוטרת כל היום אלא אם כן קורא מיד שבזה גילה דעתו שלדעת כן בירך אותה כדי לצאת גם ידי חובת קריאה בתורה, אך אם קורא אחר שעה אינו נפטר, לפי שמראה בזה שמלכתחילה לא קרא אותה אלא לשם חיוב קריאת שמע ואינה פוטרת את הקריאה שקורא אחר כך.
בסוף דבריו כותב רבנו יונה שהיה נראה לחלק בין מי שקורא ולומד בדרך קביעות למי שקורא ולומד בדרך מקרה, שהקורא בקביעות באמת נפטר בברכת התורה של הבוקר לכל היום, אבל אדם אחר שאינו יודע אם יקרא וילמד או לא, אינו מכוון בברכתו על הלימוד שילמד בכל מקרה. אך נהגו העולם שלא לברך אלא פעם אחת ביום אפילו בבואם ללמוד דרך מקרה, שכיון שמצות הקריאה היא כל היום, הברכה שבבוקר פוטרת הכל.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (תפילה ז י) לא העתיק בצורה מפורשת את ההלכה ש'אהבה רבה' פוטרת מברכות התורה, רק אמר שמי שקורא בתורה קודם קריאת שמע צריך לברך ג' ברכות (ומכללא נלמד שמי שקורא לאחר קריאת שמע אין צריך לברך), והוסיף (יא) שבכל יום חייב אדם לברך שלוש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה. ושהמנהג הוא לקרוא פסוקי ברכת כהנים, ויש שקוראים פרשת התמיד, ויש מוסיפים משנה וברייתות.
מדבריו נראה שגם בברכת התורה עצמה צריך לסמוך לה לימוד מיד לאחריה. ואפשר שלמד כן מתוך דברי הירושלמי, ומפרש שהחובה לשנות לאלתר היא לאו דווקא בברכת אהבה רבה, אלא גם בברכת התורה עצמה. זוהי גם דעת הצרפתים שמביאים התוספות (ד"ה שכבר) בסוף דבריהם, שהיו נוהגים לקרוא פסוקי 'ברכת כהנים' ומשנת 'אלו דברים שאין להם שיעור' וברייתא 'ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן'.

ייתכן שהם הבינו כפי הפירוש הראשון שהובא לעיל, שהחובה ללמוד לאלתר הוא כדין שאר ברכות המצוות שצריכים להיות עובר לעשייתן, ולכן דין זה נכון גם לברכות התורה עצמן. ולפי דבריהם לכאורה גם אין לחוש כלל להפסק ולהיסח הדעת במשך ביום, לא בברכות התורה ולא באהבה רבה.

טור, בית יוסף ואחרונים

הטור (אורח חיים מז) פסק כדברי אביו הרא"ש, וכתב שאהבה רבה אינה פוטרת אלא אם לומד מיד אחריה, או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד והפסיק אחר כך בלימודו, שאז אינו צריך לברך כל היום, אם הוא אדם שרגיל תמיד לעסוק בתורה ואף כשיוצא לעסקיו ממהר לעשות צרכיו כדי שיחזור ללמוד, אז לא חשיב הפסק לענין ברכה.

הפסק בלימוד

כפי שהתבאר רוב הראשונים לא חוששים להפסק והיסח הדעת בלימוד לחייב שוב בברכת התורה. יש החוששים לזה רק למי שנפטר בברכת אהבה רבה, ואף בזה כתבו הראשונים שלא נהגו לברך. ומ"מ דנו הראשונים על דברים מסויימים שאולי כן יש להגדירם כהפסק והיסח הדעת לחייב שוב לברך ברכת התורה גם באמצע היום.

דעת רש"י

בשו"ת רש"י (רסא) מובא שהרב ר' שמעיה זצ"ל, תלמידו של רש"י כתב שרש"י כשהיה משכים לעסוק בתורה מברך ברכות התורה, וכשהלך לביהכ"נ לומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך בתורה, כמו באותן הימים שלא השכים ללמוד. ונתן טעם לדבריו, כמו שברכת התורה כשעולה לתורה לא נחשבת ברכה לבטלה, אף על פי שכבר בירך קודם, ה"ה דלא חשיב כאן ברכה לבטלה. והביא דברים אלו הרשב"א בחידושיו. וכתב הרשב"א שתוספות חלקו עליו ואמרו שאינו דומה לקורא בתורה ששם בלאו הכי צריך לברך מפני שכך תיקנו על קריאה בציבור. וכן הובא בהגהות מיימוניות (תפילה ז כ).
וכן דעת הרא"ש בתוספותיו (יא ב ד"ה משקרא) ובפסקים (א יג) שהמשכים ללמוד קודם שילך לבית הכנסת יש לו לברך ברכות התורה לפני לימודו, ושוב אינו צריך לברך בבית הכנסת בשביל פסוקי הקרבנות שקורא קודם התפילה.

דעת רבנו תם

דעת רבנו תם מובאת בתוספות (ד"ה שכבר נפטר) שאדם שקם בלילה על מנת ללמוד, אינו צריך לברך ברכת התורה, לפי שברכת התורה פוטרת משחרית עד שחרית. וכתבו התוספות על דבריו ש'לא נהירא'. ובספר האגור (א) ביאר שלמד כן מתוך דברי הגמרא עצמה, שהשכים לשנות קודם שקרא קריאת שמע, זהו דווקא לאחר עלות השחר, אך אם קורא קודם עלות השחר נפטר בברכת אהבה רבה של שחרית של אתמול. וכתב האגור שרבנו תם יחיד בדבר זה, וכל הפוסקים חלוקים עליו.

הפסק לילה ושינה, מרחץ ובית הכסא

הרא"ש (א יג) כותב שמי שלומד בלילה, הלילה הולך אחר ביום ואינו צריך לברך. אך אם רגיל לישון שנת קבע על מיטתו, אפילו ביום, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ובתשובה הוסיף (ד א) לגבי שינה ביום, שאדם הרגיל לשכב על מטתו בכל יום ולישן, שינת קבע מיקרי והוי הפסק, וצריך לברך ברכת התורה בקומו. אבל הרגיל להתנמנם מיושב, או על אצילי ידיו, שינת עראי הוא ולא הוי הפסק. וכן אם השכיב עצמו על המטה ולא היה יכול לישן, לא הוי הפסק, דבעודו ניעור דעתו על למודו. וכן הביא הטור בשמו.

רבנו יונה (ו א ד"ה ואמר מורנו) גם הוא כתב שהלילה הולך אחר היום ולכן צריך לברך פעם אחת בבוקר לכל היום, שהמצוה לא נגמרה בכך שלמד פעם אחת, אלא נמשכת והולכת היא כל היום. אמנם לגבי שינה ביום לא הזכיר רבנו יונה שהיא הפסק, ונראה מדבריו ששום דבר לא יכול לגרום לחייב שוב את הברכה באותו יום, אלא רק למחרת בבוקר.

בהגהות מיימוניות (תפילה ז ט) כתוב בשם רבנו שמחה ששינה הוי היסח הדעת מפני שאי אפשר ללמוד כשהוא ישן, וכן מרחץ ובית הכסא חשובים היסח הדעת מפני שאסור ללמוד שם אפילו בהרהור, ולכן צריך לחזור ולברך אחרי שינה ומרחץ ובית הכסא, ובשם מורו הרב כתב שאינו הפסק אלא בשנת קבע. גם באגור (א) הביא דברי רבנו שמחה, ואילו בשם מהר"ח אור זרוע כתב שאחר צרכים גדולים אין צריך לברך, שאין מסיח דעתו מההלכות שצריך להיזהר בהם, כגון גילוי טפח וקינוח וכד'. וסיים בשם אביו רבי יהודה לנדא שלא לברך ביום אפילו אחר שנת קבע, ושכן ראוי לעשות, כי המיקל בברכות במקום שיש מחלוקת לא הפסיד לפי שברכות אינן מעכבות.
באגודה (ברכות א כה) כתוב שהישן ביום אין צריך להגיד את הברכות.

המנהג לקרוא מיד לאחר הברכה פסוקים ותורה שבעל פה

כבר נתבאר לעיל שלפי רוב הראשונים אין חובה לקרוא פסוקים מיד לאחר הברכה, אלא אם כן בברכת אהבה רבה. ודעת הרמב"ם וכן מנהג הצרפתים המובא בתוספות לקרוא אחר הברכה פסוקים. וכן המנהג למעשה.
אמנם מנהגים שונים יש מה קוראים מיד לאחר הברכה, וכפי שיתבאר.

ברכה לאחריה

הרשב"א נשאל (שו"ת ז תקמ) מדוע אין מברכים על התורה לאחריה, והשיב שקריאה בתורה היא מצוה ואין אנו מברכים על המצוות לאחריהן. אמנם על הקריאה בציבור מברכים גם לאחריה, מפני זהו תקנת משה ועזרא, ועל התקנות כן מברכים.
המאירי (יא ב ד"ה ברכה זו) כותב שברכה לאחריה לא נאמרה אלא בספר תורה ובציבור, והביא שכן הוא בירושלמי (ברכות ז א) שלא למדו לברכת התורה לאחריה מקל וחומר מברכת המזון, אלא לרבים, אבל ביחיד אינו מברך.

הבית יוסף (מז) הביא דברי הרשב"א, וכתב שלדעתו אפילו אם היו מברכים לאחר המצוות, אין לברך על לימוד תורה לאחריה, מפני שמצותה להגות בה כל היום וכל הלילה, ולכן לא שייך לברך לאחריה.