דבר שיש לו מתירין

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

דבר שיש לו מתירין

המושג

בכמה מקומות בגמרא קי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, ואי' ביבמות פב. לגבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל, ומסקי' בגמ' "והא דרב בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור"

מחלוקת הרשב"א והר"ן

וכ' הרשב"א וז"ל "ומכאן נראה לי קושיא עמש"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות גיד הנשה על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בישרא הו"ל כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כן נראה לי" עכ"ל, אמנם הר"ן בנדרים נב. כ' ע"ז בסו"ד וז"ל "ומיתחזי לי דהאי דפרכי' עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא" עכ"ל, ועי"ש בתו"ד שם דפת שאפאה עם הצלי בתנור עדיפא מסתם דבר שיש לו מתירין, דסתם דבר שיש לו מתירין עכשיו הוא אסור ואינו בטל משום שמותר לאחר זמן, כ"ש דבר שגם עכשיו יש לו היתר שאין יכול להתבטל, ובתרומת הדשן סי' קע' כ' כדעת הרשב"א דחתיכה שלא נמלחה ג' ימים שמותרת בצליה לא הויא דשיל"מ מטעם הנ"ל דלבשר לעולם מותר ולבישול לעולם אסור, והובא בדרכי משה שם וברמ"א עי"ש. וצ"ב יסוד מחלוקתם.

קושיא בדעת הרשב"א

עוד צ"ע דהנה מבואר מדעת הרשב"א שלא חשיב דשיל"מ אלא כשיש היתר לאיסורו שהאיסור נהיה מותר ולא הפת שאפאה עם הצלי שמתחילה לא נאסר בבשר, וצ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד בתו"ד שם להקשות דמע"ש חשיב דשיל"מ אפילו כשאין לו מעות לחללו לפי שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם עי"ש, והרי גם שם שייך לומר דאי מחוץ לירושלים לעולם אסור ואי בירושלים לעולם מותר ומתחילה לא נאסר כלל בירושלים, שכל האיסור היה שלא לאכלו חוץ לירושלים, והיה לן לומר שלא חשיב שיש היתר לאיסורו. עוד צ"ע דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א דביצת ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דבשיל"מ אע"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י"ב חודש מותרות כולם דלא מיקרי דשיל"מ אלא כשההיתר יבוא ודאי ממילא כמו ביצה שנולדה ביו"ט, והובא בטוש"ע יו"ד סי' קב' עי"ש, והב"ח הביא בשם האו"ז שכ' באופ"א וז"ל "חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה ל"ש דשיל"מ אם יבוא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מלתא למפרע דלעולם לא נאסרה ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי ולאחר יו"ט מותר ודאי וכן כל כיו"ב" עכ"ל, וכונתו דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שלאיסור אין היתר, שאם הוא אסור לעולם אסור ואם הוא מותר לעולם מותר, וצ"ע דעת הרשב"א שלא נחית לזה, ובשערי ישר כ' ליישב דעת הרשב"א דלא איירי כלפי איסור טריפה של הביצה, דלו ודאי אין היתר אלא כלפי הדין ספק דאורייתא לחומרא, דמספק אסור לאכול הביצה ואיסור זה יש לו היתר אחרי שיתברר שאינה טריפה, ועי"ש שהוציא מזה ד"ספק דאורייתא לחומרא" אינו רק הנהגה בספיקות אלא איסור חדש ודאי להחמיר בספיקות ועליו כ' הרשב"א שיתבטל ועליו ר"ל שהוא דבר שיש לו מתירין, אמנם באמת נראה דא"צ לזה, דלא גרע מכלי שאינו אסור כלל אלא בלוע בו איסור ואריא הוא דרביע עליה, ואעפ"כ כ' הרשב"א והובא לקמן, שבטל איסור בפועל זה דרביע עליה ע"י שנתערב הכלי בשאר כלים, ודן עליו מצד דבר שיש לו מתירין עי"ש, וה"נ בזה אע"פ שאינו איסור חדש אלא מניעה בעלמא שצריך לחשוש שמא הדבר אסור מ"מ גם זה שפיר שייך שיתבטל, וכלפיו כ' הרשב"א דהך מניעה יש לה מתירין ודומיא דכלי. אמנם צ"ע מה אכפ"ל שהאיסור החדש להחמיר בספיקות יש לו מתירין ואינו מתבטל, הא האיסור טריפה עצמו אין לו מתירין ומתבטל ונפל היסוד ונפל הבנין ול"ש כלל הדין להחמיר מספק, ולמה אנו צריכים כלל לבטל האיסור להחמיר בספיקות אחרי שהתבטל עצם האיסור טריפה. עוד יש מקום עיון ממש"כ הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד לגבי כלי שבלע איסור ונתערב בכלים אחרים יבש ביבש מין במינו, וכ' לדון אי מיקרי דשיל"מ ואינו בטל אפילו באלף או לא מיקרי דשיל"מ הואיל וצריך להוציא הוצאות על הכשירו ובטל עי"ש, וכ' עליו הרא"ה בבדק הבית וז"ל "וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו ביטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאיפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאיפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה"ז כאילו ניכר ואין ואין לו היתר" עכ"ל והביאו הש"ך בסי' קב' סק"ח, והנה הרא"ה איירי כלפי הבליעה בכלי שאי אפשר לה להתבטל בשאר הכלים אמנם דעת הרשב"א נראה דלא באנו כלל לבטל הבלוע בכלי אלא הכלי עצמו דהא כלפי הבליעה לא היה חשוב מין במינו בשאר הכלים ולא היה שייך לאוסרו מצד דשיל"מ, דדשיל"מ במין בשאינו מינו מותר, גם לא היה שייך לאוסרו מצד דבר שיש לו מתירין דהא הבליעה אין לה היתר כלל, אלא לכלי יש היתר, ומוכח מזה דכונת הרשב"א שהכלי שאסור מצד שבלוע בו איסור יתבטל בשאר הכלים, וכלפי ביטול הכלי כ' הרשב"א דהוי דבר שיש לו מתירין והוי מין במינו. אמנם צריך עיון דהנה המעיין במשמרת הבית יראה דעת הרשב"א דחולק לגמרי עמש"כ הרא"ה וסובר דגם דבר שניכר יכול להתבטל והביא ראיה לזה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט עי"ש, ואם כן צריך עיון דלפ"ז נאמר דאיסור הבליעה עצמה נתבטל והותר ושוב לא אכפ"ל שהכלי יש לו מתירין והוא מין במינו דס"ס אין כאן שום איסור דהאיסור עצמו אין לו מתירין והוא נתבטל.

ביאור יסוד דין דבר שיש לו מתירין לדעת הרשב"א

ונראה בכל זה דהנה כ' הרשב"א בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א וז"ל "חתיכת נבילה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה באחרות וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים ואפי' איסור של דבריהם אין כאן והקלו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא וכו' ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואינו מבטלן כאחד" עכ"ל, והביאו ב"י בסי' קט' ועיין טוש"ע ורמ"א שם, ומבואר דעת הרשב"א שגם אחר הביטול לא נהפך האיסור להיתר ואכתי עומד באיסורו ואין היתר אלא לאכלם אחד אחד דעל כל אחד אנו תלינן שהוא אינו האיסור, ודלא כהרא"ש שהאריך בזה שבביטול האיסור נהפך להיתר ומותר לאכול אפילו שלשתן כאחד. ובדעת הרשב"א יל"ע דמבואר שמועיל הביטול בתערובת שיוכל לסמוך על אחד שנוטל שהוא אינו האיסור, וקשה מה ענין הביטול לזה, דהרי בביטול אין שום בירור לספק שאותו אחד שנטל מתוך התערובת אינו האיסור, אלא הוא "מתיר" בספק, ואם כן ממ"נ אם נתבטל איסורו יותר לגמרי, ואם נשאר איסורו א"כ צריך לחוש על כל אחד שנוטל שהוא האיסור ואיך שייך ביטול לענין זה, גם צריך עיון, לדעת הרשב"א שעדיין אסור לו לאכול שלשתן כאחד משום שממ"נ אוכל איסור והביטול אינו מתיר האיסור, אם כן גם אי אפשר להתיר לו לאכול אחד אחד כיון שבא לשאול בבת אחת על כולם, שהרי הנידון הוא אחד על כל החתיכות, והוי כמו שני שבילין בבאו לישאל בב"א דאי אפשר להתיר, (וכמו כהנות העיר שהנידון הוא בבת אחת על כולם). ונראה בזה דסובר הרשב"א שאין מועיל ביטול להתיר הדין האסור, שמה שדינו להיות אסור לא נשתנה להיתר על ידי ביטול, אלא סובר הרשב"א דביטול מועיל רק על דבר שהוא "היתר", שאינו איסור ודאי, ורק אסור להשתמש בו שמא הוא איסור, כגון הכא בספק ביצת טריפה שמלבד דין האיסור שיש על האיסור עוד יש דין נוסף מספק שכשנוטל אחד אין יכול לאכלו שמא יפגוש האיסור, וזה אינו איסור דיני, שהדין איסור כאן אינו אלא ספק, אלא האיסור הודאי שיש כאן הוא מניעה ואיסור בפועל, שאין יכול לאכול האחד שנוטל מתוך התערובת אע"פ שהוא היתר כיון שהוא אינו יודע שהוא היתר, ועל הך אריא דרביע עליה נתחדש ביטול שנעשה מאיסור בפועל להיתר בפועל (וכן בתערובת לח בלח נראה גם כן דלדעת הרשב"א הביטול אינו להתיר האיסור, אלא שמנוע מלאכלו משום שפוגש באכילת ההיתר גם האיסור, ועל הך מניעה נתחדש דין ביטול שלא חשיב שאוכל האיסור כלל ואין אוכל אלא ההיתר), וכיון שנתבאר שגם לדעת הרשב"א הביטול אינו דין בירור בעלמא, אלא יש דין ביטול להפוך איסור להיתר, ורק אינו על האיסור הדיני אלא על האיסור בפועל, אם כן לק"מ משני שבילין ושפיר יכול להתיר כולם לאכול אחד אחד כיון שאין ההיתר מחמת בירור שנאמר דהוי בירורים סותרים, אלא מחמת דין ביטול גמור להפוך איסור להיתר ובזה לא אכפת לן שממ"נ אוכל איסור ודוק. ומבואר ברשב"א שלא שייך ביטול להתיר האיסור אלא להתיר מניעות מחמת איסור שאין בהם דין איסור, ולדעת החולקים שייך ביטול להתיר גוף האיסור. ובזה מובן סברת הרשב"א לגבי ביצת ספק טריפה, משום דלפמשנ"ת אין כלל היתר בביטול לדעת הרשב"א כלפי עצם איסור טריפה ולא שייך שיתבטל אלא האיסור שלא ליטול אחד מהתערובת וליכנס לספק טריפה, ומניעה זו מתבטלת וכנ"ל, ולמניעה זו שפיר שייך סברת הרשב"א דהוי דשיל"מ דכיון שאינו אלא ספק ואח"כ יותר לו אם כן תתבטל המניעה ודוק. ובזה א"ש היטב דעת הרשב"א לגבי כלי, דאף שסובר דשייך ביטול גם בדבר הניכר מ"מ ל"ש לומר שהבליעה תתבטל ולא ייחשב כלל מין בשאינו מינו, דס"ס המניעה על הגברא אינה בעצם הבליעה אלא בכלי דל"ש להשתמש בבליעה אלא על ידי השימוש בכלי, והכלי הוי דבר שיש לו מתירין. ובזה מובן היטב סברת הרשב"א בפת שאפאה עם הצלי, דכיון שהביטול הוא כלפי המניעה בפועל לאכול הפת בכותח משום שיש כאן גם צלי, הרי הך מניעה היא מניעה גמורה, ולא אכפ"ל שבהדי בישרא שרי, כמו שלא אכפ"ל בכל איסור אכילה שמותר בהנאה, משום שכלפי אכילה הוי איסור גמור, וה"נ לענין לאכול הפת בכותח הוי איסור גמור דס"ס מנוע הוא מלאכלו, ורק לדעת החולקים על הרשב"א שהביטול הוא על דין האיסור לעשותו היתר, שפיר י"ל דהוי איסור שאינו אסור לגמרי, שהרי אם היה איסור גמור גם בהדי בישרא היה אסור, וכדאי' בפסחים דבשר בחלב כל חד באנפי נפשיה התירא קאכיל, הרי שלא חשיב "איסור" ושפיר הוי דבר שיש לו מתירין, אבל מצד המניעה בפועל הרי ס"ס מנוע מלאכלו ודוק. והשתא דאתינן להכי בבביאור דברי הרשב"א א"ש היטב הא דמע"ש חשיב דשיל"מ מחמת שיכול לאכלו בירושלים אף שלאיסור לאכלו חוץ לירושלים אין היתר, דכיון דהביטול הוא על המניעה ליטול אחד שמא הוא האיסור ומניעה זו מתבטלת, אם כן שפיר חשיב מע"ש יש לו מתירין, כיון שיש היתר לאותה מניעה שהיתה עליו, דהמניעה בפועל היתה מלאכלו והשתא מותר לו לאכלו, ולא אכפ"ל שגדר האיסור הוא שלא ללאכלו חוץ לירושלים דס"ס הביטול אינו על האיסור אלא על המניעה בפועל והיא יש לה מתירין, משא"כ בפת שאפאה עם הצלי למניעה אין שום היכ"ת להיתר. אבל האו"ז סובר כדעת החולקים שהביטול הוא על עצם האיסור, וממילא כלפי עצם האיסור ל"ש דשיל"מ דאם יתברר שהביצה אסורה אסורה לעולם ואם יתברר שהיא מותרת הרי היתה מותרת מותרת לעולם.