דיבור האסור בשבת

מקורות
משנה:	שבת כג ב-ג
בבלי:	שבת קיג א, קנ א-קנא א
רמב"ם:	שבת כד א-ה
שולחן ערוך:	אורח חיים שז

מהם הדיבורים שאסור לדבר בהם בשבת, ובאיזה אופן מותר לדבר.

האיסור ומקורו

נאמר בנביא (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", על סמך פסוק זה אסרו חז"ל כמה דברים, אף שאין בהם איסור מלאכה.

נאמר בגמרא (שבת קיג א) 'ודבר דבר' שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול. ופירש רש"י (קיג ב ד"ה שלא) שם כגון במקח וממכר וחשבונות.
אבל תוספות כתבו (ד"ה שלא) שזה נלמד כבר מ'ממצוא חפצך', אלא האיסור לדבר בשבת כבחול, הוא בכמות הדיבור שמדבר, שיש למעט בדיבור בשבת מבחול. והביא לזה ראיה מהירושלמי (שבת טו ג) שבדוחק התירו לומר 'שלום' בשבת.
כדברי התוס' כתבו גם הרא"ש (טו ב) והרמב"ן (ד"ה שלא) והרשב"א (ד"ה שלא) והריטב"א (ד"ה שלא) והר"ן (ד"ה שלא) בחידושיהם.

ובבית חדש (אורח חיים שז א) כתב ליישב דעת רש"י [וכתב כן בכוונת הטור] שאין הכוונה מקח וממכר ממש, אלא שאומר סחורה פלונית אקנה למחר וכד'. וכדבריו מפורש בתוס' רי"ד (קנ א ד"ה ת"ר מעשה), שמהפסוק 'ודבר דבר' למדנו איסור לומר דברים שרוצה לעשות מחר אם אסורים הם.
ובשפת אמת (קיג ב ד"ה ודבר) כתב ליישב קושיית התוס', שמ'ממצוא חפצך' לא נאסר אלא דווקא במעשה, כגון שמטייל בשדהו לראות מה היא צריכה, אבל בדיבור היה מותר, לולי המשך הפס' 'ודבר דבר'. וצ"ל דלתוס' וסייעתו, כל עיסוק בחפציו בין בדיבור בין במעשה נלמד מ'ממצוא חפצך', ואף איסור האמירה לשכור פועלים וכד', נלמד מן המלים 'ממצוא חפצך'. וכתירוץ השפ"א כתבו גם בעל שו"ת מים רבים (ל ד"ה וכאן הבן), ובעל ערוך השלחן (א), והוא אף תמה על תוס' מה ענין אמירה לעשיית מעשה.

וברמב"ם נראה שהבין כרש"י, אבל מבואר בדבריו ששני הדברים כלולים בפסוק, שבמקום אחד כתב (שבת כד א) שאסור לדבר בחפציו, כגון מה יקנה למחר ומה ימכור וכד', שנאמר 'ודבר דבר'. אבל בהמשך (ד) למד מאותו פסוק שאסור להרבות בשיחה בטילה, וכתבו המפרשים שמקורו מן הירושלמי הנזכר. וכן בסמ"ג (לאוין סה) העתיק כדברי הרמב"ם.

ובספר מים חיים לבעל הפרי חדש (כד ד) דייק מדברי הרמב"ם שבחול מותר לדבר שיחה בטלה, וכתב שזה מה שהזקיקו לרש"י לפרשו האיסור על מו"מ, לפי שסובר ששיחה בטלה אפילו בחול אסור.
ובשו"ת מים רבים (ל) חלק עליו וכתב שלכו"ע שיחה בטלה אסורה בחול, והיא גמרא ערוכה ביומא יט:, אלא שדעת הרמב"ם והתוס' שאפילו שיחה המותרת החול, כגון מה שהכרחי לדבר לצרכיו, יש לו למעט בשבת, בבחינת קדש עצמך במותר לך. וכעין זה במשנה ברורה (ב).

ובטור (אורח חיים שז) גם כן הזכיר שני הדינים מן הפסוק, וכן הוא בשלחן ערוך (א).

כתב ערוך השלחן (ב) שהעיקר הוא כרש"י שהאיסור הוא דיבור העסקיו, ודברי הירושלמי הם מידת חסידות, והביא ראיה לזה מדברי תרוה"ד דלהלן, שהרי אם האיסור בדברי חול הוא מעיקר הדין, לא היה אפשר להתירו לצורך תענוג.

שיחה לשם תענוג

כתב תרומת הדשן (א סא, ב קנה) שמותר להרבות אם בשיחה אם יש לו בזה עונג. שכשם שהתירו לרוץ לשם תענוג, אף שנאסר הילוך כבחול, כן יש לומר גם בשיחה יתרה. אבל סיים שלאותם שאין מתענגים בדבר יש לאסור, אבל רוב העולם אין נזהרים בכך. הובא בבית יוסף, והעתיקו הרמ"א (א) להלכה.
אבל כתב האליה רבה (ג) שלאו משנת חסידים היא, והנשמר מלדבר דברי חול בשבת, קדוש יאמר לו, והעתיקו המשנה ברורה (ה).

לדבר מצוה

כתוב בספר חסידים (רסו) שלא יאמר אדם בשבת 'נישן כדי שנעשה מלאכתנו במוצ"ש' לפי שאסור לומר אעשה כך ואפילו חפץ לכתוב ס"ת, מפני שמראה שמה שישן ונח בשבת הוא בשביל יום חול. ועפי"ז כתב המגן אברהם (א) בשם שאפילו דיבור לצורך מצוה אסור, וכ"ה בכנסת הגדולה.
ובאליה רבה (א) חלק עליו, וכתב שספר חסידים מיירי באומר שישן היום כדי לכתוב ספר תורה למחר, אבל באומר שיעשה דבר מצווה מחר מותר. וכתב שכן משמע בסימן ש"ו ס"ו לגבי חשבונות של מצוה שמותר לדבר בהם. ולדבריו הסכים הרב ברכי יוסף (א).
ובספר תוספת שבת (א) כתב לחלק דהתם יש צורך בדיבורו היום, מה שאי"כ כאן שאין בזה צורך, לא התירו אף לדבר מצוה.
ויש להעיר שלפי שיטת התוס' שאיסור דיבור של חול נלמד מ'ממצוא חפצך', לכא' אי אפשר לחלק כדברי התוספת שבת, שהרי הכל נלמד מאותו פסוק, ואם הותר דבר מצוה משום שחפצי שמים הם, א"כ ה"ה לדיבור בחפצי שמים. וצ"ל שכל דבריו אמורים רק לשיטת רש"י הנ"ל.
ובמחצית השקל (א) כתב ליישב דעת המג"א, שצריך להגיה בספר חסידים ולומר שיש פה שני עניינים, אחד מה שישן כדי לכתוב ס"ת, וענין אחר הוא האמירה לעשות מלאכה למחר, שגם זה אסור אפי' לצורך מצוה.
ונראה שהמשנה ברורה (שז א) סובר לקולא מעיקר הדין, אלא שכתב שלכתחילה נכון להחמיר בזה כשאין לזה צורך היום, וכדעת המג"א.

שכירות פועלים

אומרת המשנה (שבת כג ג) שאסור לשכור פועלים בשבת. ולפי דברי רש"י (ד"ה לא ישכור) הוא משום 'ממצוא חפצך', שלא יתעסק בחפציו, ומשמע עוד בדבריו (ד"ה ודבור מי אסור) שהאיסור הוא בדיבור. אמנם לרמב"ם (שבת כג יב) האיסור הוא משום גזירה שמא יכתוב.

חישוב חשבונות

הגמרא (שבת קנ א-ב) מביאה שאסור לחשב חשבונות בשבת. אמנם אם זהו דבר שכבר עבר ואין לו צורך בו, כגון לומר 'כך וכך הוצאתי בבנין זה', מותר לומר בשבת. אבל אם זהו חשבון שעדיין צריך לו, אפילו שכבר גמר את המלאכה, אלא ששכר הפועלים עדיין בידו, אסור לחשבו בשבת. ונפסק להלכה ברמב"ם (כג יח) ובטור (אורח חיים שז) ושלחן ערוך (ו).
כתב הטורי זהב (ה) שאף שאם אינו בטוח ששכר הפועלים עדיין בידו, אלא שרוצה לחשב כדי לדעת אם עדיין יש אצלו שכר שצריך לתת להם, אסור. ואפילו אם יתברר שאין אצלו שכר שלהם, ג"כ אסור, שהרי החשבון היה לצורך אצלו, ואינו מותר אלא שיודע בודאי שאין להם אצלו כלום.

כתב הט"ז שם, וכן מבואר ברמב"ם הנ"ל, שמצד שיחה בטלה יש להימנע אף מחשבונות שאין לו בהם צורך כלל.

טעם האיסור

מדברי הגמרא משמע שמקור האיסור הוא מן הפסוק 'ממצוא חפצך ודבר דבר', שעבור כן התירו חשבונות של מצוה, משום שהם חפצי שמים, וכן הוא להדיא בלבוש (שז ו) ובמשנה ברורה (כה) ובערוך השלחן (יט). אמנם ברמב"ם (כג יח) מבואר שהאיסור הוא גזירה שמא יכתוב.
ובפרי מגדים (משבצות זהב ה) הקשה דא"כ איך התירו חשבונות של מצוה, והרי לא הותרה שום שבות במקום מצוה, מלבד מה שנלמד מן הפסוק 'ממצוא חפצך ודבר דבר', אבל לרמב"ם שהוא גזירה, מהיכי תיתי להתיר. וכן הקשה בדברי מלכיאל (ד ב ד"ה ולכאורה) ותירץ בדוחק.

חשבונות של מצוה

עוד מבואר בגמרא שם שחשבונות של מצוה, מותר לחשבן בשבת, משום שנאמר 'ממצוא חפצך ודבר דבר' - חפצך אסורים, חפצי שמים מותרים. ולכן מותר גם לפסוק צדקה לעניים בשבת. וכן פסק הרמב"ם (כד ה) והטור (אורח חיים שו) ושלחן ערוך (ו).

והקשה הר"ן (בדפי הרי"ף שבת סד א ד"ה פוסקין) שהרי שנינו במשנה (ביצה ה ב) שלא מקדישין בשבת. ותירץ בשם רבנו חננאל שהאיסור להקדיש הוא דווקא כלי מסויים, אבל לחייב עצמו בדיבורו מותר, וכן הבין הבית יוסף בדברי הכל בו (נח) בשם גאון. אבל הוסיף הר"ן להקשות, שהרי שם שנינו גם שאין מעריכין, וזה ודאי בחפץ מסויים ואפ"ה אסור.
ובבית יוסף (שו ד"ה ועל פסיקת) תירץ קושיית הר"ן, שמעריך דמי טפי למקח וממכר, לפי שהוא נודר לתת ערך של איש מסויים להקדש, וה"ז כקונה אותו.

במגן אברהם (יא) ביאר באופן אחר דברי הכל בו, שמיישבים גם קושיית הר"ן השניה. שדווקא בהקדש ובדק הבית אסרו, אבל הקדשות שלנו חולין נינהו, שלכל ישראל יש חלק בהן, ולכן אין זה נחשב שיוצא מרשותו כלל. וכתב שלפי"ז מותר להקדיש חפץ לבית הכנסת בשבת, ודלא כר"ן וב"י. ולדבריו הסכים החיי אדם (סא ב).
אבל הטורי זהב (ב) הסכים לדברי הב"י, וכתב שהמנהג להקדיש ס"ת לבית הכנסת, וצ"ל שמקדישים אותה כבר בחול בינם לבין עצמם, ואם לא עשה כן לא יקדישנה בשבת.
הגר"ז (יד) הביא דברי המג"א הללו בתור לימוד זכות על הנוהגים כן, וכתב שטוב להיזהר שיקדישנו בערב שבת בפיו אפילו בינו לבין עצמו, וכדעת הט"ז. וכן הכריע המשנה ברורה (כז) שאף שנוהגים להקל, לכתחילה יש להיזהר כנ"ל.

אמירה שאינה מפורשת

אומר רב אשי בגמרא (שבת קנ א) שאף שאסור לומר לחבירו לשכור לו פועלים, מ"מ מותר לומר לו 'הנראה שתעמוד עמי בערב', וכן הוא בברייתא בשם ר' יהושע בן קרחה. ואומר שם ר' יוחנן שהלכה כר' יהושע בן קרחה, וטעמו מדיוק הפסוק 'ממצוא חפצך ודבר דבר' - דיבור אסור אך הרהור מותר, ופירש רש"י (ד"ה הנראה) שכיון שאינו מפרש רצונו בהדיא, אף ששניהם מבינים את כוונתו לשוכרו לפעולתו בערב, מותר. והעתיקו כן להלכה ברמב"ם (כד ד) ובטור (שז) ובשלחן ערוך (שז ז), וכתבו שאסור לומר לו בלשון ציווי 'היה נכון עמי לערב'.
כתב הערוך השלחן (כ) שגם כשאומר בלשו לעז יש ליזהר שיאמר בלשון שתולה ושואל וכנ"ל ולא בלשון ציווי.

כתבו התוספות (ד"ה אומר) שאין חילוק בזה בין ישראל לגוי, ואף לנכרי מותר לומר כן, ודלא כאותם שרצו לאסור בנכרי לפי שהוא עושה מלאכה על פי אותה אמירה.

אמירה בדבר שיש בו צד היתר

אומר שמואל בגמרא (שבת קנ ב) שמותר לאדם לומר 'לכרך פלוני אני הולך למחר', ואע"פ שהוא מחוץ לתחום, לפי שאם היו שם בורגנין [סוכות שמירה] מותר היה ללכת. ופירש רש"י שם (ד"ה שאם) שכל דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת, מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם היתר. מבואר שבמקום שאין בו צד היתר, אפילו יש בו רק איסור מדרבנן, כהשכרת פועלים, אסור לומר לחבירו, וכן הוא להדיא ברא"ש (כג ו).
כתבו התוספות (ד"ה לכרך) דהוא הדין גם לאחר, שיכול לומר לו 'לך בשבילי לכרך פלוני למחר'.
והועתק כל זה להלכה ברמב"ם ובטור (שז) ובשלחן ערוך (ח).

כתב הטורי זהב (ו) שכל ההיתר הוא מפני שאומר 'הולך' שיש לו תקנה בהיתר, אבל אסור לומר שילך בקרון, שלזה אין מועיל הבורגנין. וכן העתיק המשנה ברורה (ל).