גוש באוויר וגוש צלי ורותח בכלי שני לשיטת הרמ"א

בסוגיא זו נעסוק על פי שיטת הרמ"א שסובר שבגוש שייך כלי שני. מה דינו של גוש חם בעודו באוויר קודם שנכנס לכ"ש, וכמו כן מה דין גוש צלי בכ"ש. כל זאת לעניין הבלעה והפלטה אך לא לעניין בישול (כמו שנראה יש תלות בין שתי הסוגיות.

השוואה בין שתי הסוגיות

נראה שאי אפשר לטעון ברמ"א שגוש מבושל מתקרר כבר באוויר ואילו צלוי אינו מתקרר אפילו בכלי, שהרי הרמ"א בדין דגים שעלו בקערה (ד"מ קה, ד) כותב שדינם הוא 'אדמיקר ליה בלע' ואם כן יש גוש שהוא חם באוויר ומתקרר בנוגעו בכלי.

דין גוש צלי ורותח בכ"ש אליבא דהרמ"א

נחלקו האחרונים מה דין גוש צלי בכלי שני אליבא דהרמ"א:

צלי דינו ככ"ר

החזון איש (או"ח קכד, ד"ה 'עו, א')כתב בפשטות (ונראה שהבין כך מסברא) שדינו ככלי ראשון ולא כתב ראיה לכך. נראה שהוא לא יחלק בין רמות חום כמו שלא מחלק ברמות החום בנוזלים שפסק העירוי שהתחממו באור (יו"ד ט, ו) (ובדומה לסברתו בסוגיית נוזל 'צלי' באוויר, אך שם כתב שבכלי השני כן מתקרר), וכן נראה שיפסוק גם בשו"ת מנחת ברוך (יב) שסובר שגוש לעניין הבלעה והפלטה דינו תמיד ככ"ר, אך לעניין בישול יכול להפוך לכ"ש, ולגבי צלי אומר שפשוט שנשאר תמיד כלי ראשון (יש שהבינו גם את דברי הפלתי והבית אפרים כשיטה זו והבאתי אותם בשיחה ודחיתי אותם ע"פ הנלע"ד בהבנת הסוגיא.

בספר בדי השלחן (יו"ד צד, צב) מביא שהסברא היא שהוא הכלי של עצמו דלא כמו תבשיל שיוצא מהכלי שבו התחמם, ולכן לעולם לא נחשב שיצא מכלי אל כלי.

דינו תמיד ככ"ש

לעומתו, היד יהודה (ארוך, קה, יד), אומר שלשיטת הרמ"א יש כלי שני גם בצלי אש שהרגע ירד מהאש, ומוכיח דבריו מלשון הרמ"א (קה, ג) שכשנתן דוגמא לגוש בכלי שני אמר "כגון מיד שהסירו מן האש כו' אבל אם כבר מונח בכ"ש כו'". כמו כן הוא מוכיח את דבריו מכך שהגר"א (קה, יז, ליקוט) הביא כראיה לרמ"א שיש גוש בכלי שני את הר"ש (מעשרות א, ז) שמדבר על עוגה שאופים בתנור שאומר שיש בה דין כלי שני, (גם האגלי טל הבין שעוגה היא כמו צלי אש).

וכן פסק בשו"ת פני יהושע (ב, כה), והוכיח דבריו מדין דגים שעלו בקערה שמתקררים בכלי (לשיטתו שמבושלים מתקררים כבר באוויר כמו שיובא לקמן בדין גוש באוויר, וכמו שהובא בהקדמה). וכן הוכיח משם בספר דרך ישראל (חולין לג) והוכיח מכך שרש"י פירש שמדובר בדגים שעלו מן הצלי (והביא את החזו"א וחלק עליו), וכ"פ עצי העולה (קה, ח) ותפארת צב"י (צא, ד).

את הראייה מלשון הרמ"א דחה בדי השלחן (שם בביאורים) שהלשון 'שהסירו מן האש יכולה להתייחס גם לתבשיל', ואת הראיה מעוגה דחה בספר הרחב דעת וחילק בין מאפה שנאפה בכלי לבין דבר ש'ראה' את האש, והמנחת ברוך תירץ עפ"י הגר"א עצמו בשנות אליהו על המשנה שפירש שזו עוגה דקה שמתקררת מיד כשיורדת מהאש, האגלי טל הביא שהרמב"ם פירש את המשנה בדרך אחרת.

גוש רותח דינו ככ"ר

שיטה שלישית היא שיטת ערוה"ש (קה, כה-כז) שגוש שמיד כשהסירו מן האש שם אותו בכלי שני, מחמם אותו והופך אותו לכלי ראשון, (ואף אם העבירוהו מיד לעוד כלי הופך גם אותו לכלי ראשון), ואילו אם המתין מעט קודם שהניחו הוא מתקרר מהכלי השני, הוא מוכיח זאת מלשון הרמ"א (קה, ג) "וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון כגון מיד שמסיר מן האש מניחו עם ההיתר... ואם הניחם זה אצל זה, אם שניהם חמים מחום כלי ראשון הכל אסור" שהוא מבין בו שפעמים שגוש שהונח ליד גוש אחר דינו ככלי ראשון ואינו מתקרר (שהרי לא אוסר רק כ"ק), הוא מדבר שם (סעיף כה) על 'גוש, כמו צלי על האש', אני מבין מכך שלשיטתו דין זה הוא גם במבושל, וכן הבין את הרמ"א הדרכי הלכה (סדר הלכה קה, ג) אמנם מלשונו לא ידוע האם מחלק בין מבושל לצלי.

ובדומה בספר כור המבחן (שואל ומשיב הלכות תערובות סימן קה שאלה נה) כותב שגוש כשהוא ממש חם מחמם את הכלי והופכו לכלי ראשון ומוכיח מאותו מקור ברמ"א, וגם לשונו היא 'כגון צלי שעל האש' אמנם בדבריו נראה שלאחר שמצטנן הופך מעצמו לכלי שני. וכן הבין את הרמ"א מעדני השלחן (פאר השלחן קה, רלג) אמנם מלשונו לא ידוע האם מחלק בין מבושל לצלי.

לעומתם היד יהודה הביא פירושים אחרים לרמ"א שם, 1 האיסור נמצא עדיין בכלי הראשון וההיתר בכלי אחר (ואין לכלים שפה וכך נוגעים אחד בשני-בדה"ש) 2 שניהם בכלי הראשון של האיסור, אך הם יבשים ולכן מהכלי ההיתר בולע רק כ"ק (קצר קה, כז) (ורק אותו הביא בדי השלחן כפירוש לרמ"א).

גוש באוויר

נחלקו האחרונים בשיטת הרמ"א האם נוזל שפסק הקילוח שלו בעודו באוויר דינו כעירוי מכלי ראשון, ולכן כשנופל על מאכל\כלי מתקרר אך מספיק להבליע ולהפליט כדי קליפה (בשונה מבדין בישול, בדיני הבלעה והפלטה זאת שיטה מרכזית גם בשיטת הרמ"א), או שמא מרגע שנפסק הקילוח הוי כלי שני ושוב אינו מבליע ומפליט.

גוש הוא בעצם כמו נוזל שנפסק הקילוח, וייתכן שיותר חמור(מהסברות שיובאו לקמן) ולכן אליבא דהשיטות שנוזל זה מבליע ומפליט, כל שכן שגוש יבליע ויפליט ואינו מתקרר באוויר, אנו נדון אליבא דהשיטה השנייה.

דינו ככ"ר

הכו"פ וכן החזו"א אע"פ שסוברים שבנוזל שנפסק הקילוח לא מבליע ומפליט (אם לא בצלוי, כמו שאזכיר בסעיף הבא) סוברים שכל גוש מבליע ומפליט בעודנו באוויר וכן בעת מגעו במה שמונח בכלי שני (חזו"א יו"ד ט, ה; כרתי קה, ז).

ומוכיח החזו"א דבריו מהגמרא בפסחים (עו, א) שאמרה שבשר שנפל לחלב מבשל כדי קליפה ולא חילקה בין צלוי למבושל.

דינו ככ"ש

לעומתם בשו"ת פני יהושע (ב, כה) משווה בין דיני עירוי נוזלים לגוש ולכן כותב (אליבא דהרמ"א) שגוש מבושל מתקרר כבר באוויר, ופסק כמותו בשו"ת מהרש"ם (א, קלז) וכתב שחולק על ראיותיו של הפלתי וסובר שגוש מתקרר באוויר.

אמנם לגבי בישול יש שכתבו שגוש באוויר אינו מבשל (עכ"פ בגוש מבושל), (אגלי טל טו, לב, ב; חוות דעת צב, כז; או"ה לו, ז), והיה ניתן לטעון שלשיטת הרמ"א-שגוש לא מבליע ומפליט בכלי שני ולא רק שאינו מבשל, שלשיטתו דין הבלעה והפלטה זהה לגמרי לדין בישול ולשיטתם גוש (עכ"פ מבושל) לא יבליע ויפליט אף בעודנו באוויר, אך החוו"ד עצמו מחלק שלעניין הבלעה והפלטה אף גוש מבושל דינו ככלי ראשון אף לפי השיטה שבכלי שני הוא כבר לא, וא"כ אי אפשר לטעון בוודאות טענה זו גם בשאר.