המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)

מקורות
בבלי:	בבא בתרא ל א-ל ב
רמב"ם:	טוען ונטען יד יד
שולחן ערוך:	חושן משפט קמו יג-טו

אדם המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מפלוני, וכנגדו טוען אדם אחר בעלות על הקרקע, מפני שהמכירה היתה שלא כדין אלא גזולה היתה ביד פלוני.

סוגיית הגמרא

בגמרא (בבא בתרא ל א- ל ב) מובא מקרה שבו פלוני מוחזק בקרקע, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בתוך שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ושלא קנית אותה ממני, צא ממנה כי אין אתה בעל דברים שלי, כלומר אין לך אין לך שום זיקה לקרקע ואין לך מה לטעון כנגדי כלל. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע.

הראשונים דנו בגוף המקרה להבין אם מדובר שיש למערער עדות על בעלותו בקרקע ואם יש למחזיק חזקת ג' שנים, לפי שמתוך דברי הגמרא דברים אלו אינם מפורשים.

כמו כן דנו הראשונים לענין עצם הדין, מדוע לא נאמן המחזיק בטענתו וכפי שיתבאר להלן.

אם יש עדות מרא קמא

לפי רוב הראשונים הגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה, שכן מוכח ממה שאומר המערער "את לאו קמודית דהאי ארעא דידי היא", משמע שרק מתוך הודאת המחזיק יש לו טענה על בעלותו, שהרי אם היו לו עדים לא היה צריך לומר כן. כך כתב רבנו חננאל (שיטת הקדמונים ל א), וכדבריו כותבים גם התוספות (ד"ה לאו קמודית), הרשב"ם (ל ב ד"ה אמר ליה), הרא"ש (בבא בתרא ג ז), רבנו יונה (ל א ד"ה ההוא), הנמוקי יוסף (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית), הרשב"א, וכן עולה מדברי רוב ככל ראשונים.
להלן יתבאר בדברי הראשונים, מדוע אם כן מוציאים את המחזיק מן הקרקע על אף שאין למערער עדות מרא קמא.

אמנם בעל העיטור (מ - מודעה מג א ד"ה ואיכא לפרושי) כותב אפשרות לפרש את הסוגיה בשידוע שהקרקע של המערער היתה, וכגון שיש עדים על דבר זה, ואף שהמחזיק אכל שני חזקה אינו נאמן כיון שאין עדות שהמרא קמא מכר את הקרקע. ומה שדייקו הראשונים מדבריו "את לאו קמודית", כתב בעל העיטור שלאו דווקא הוא, אלא עדים יש למערער.
שיטת בעל העיטור הובאה בכמה ראשונים, אבל דעת יחיד היא ולא נתקבלה.

ההוא דדר בקשתא בעיליתא

גמרא נוספת שדנו בה הראשונים מובאת לקמן (מא ב) לגבי אדם שגר בעלייה במקום הנקרא 'קשתא' במשך ד' שנים. לסוף ארבע שנים בא בעל הבית ושואלו 'מה אתה עושה בעלייתי', ועונה לו המחזיק 'קניתיה מפלוני שקנאה ממך'. לאחר דין ודברים באו לפני ר' חייא שפסק שאם יש למחזיק עדים שגר המוכר בעלייה אפילו יום אחד, יש להעמיד את העלייה ביד הקונה. ומוסיפה הגמרא ומביאה דברי רב שאומר שהרי עשוי אדם למכור בלילה, ולכן אם יטען הקונה שהמכירה נעשתה לפניו וראה אותה בעצמו (קמיה דידי זבנה מינך) נאמן אף אם לא יביא עדים על יום אחד, וזאת מכיון שיש לו מיגו שיכול היה לטעון קניתיה ממך.
מסיימת הגמרא בדברי רבא שמחזק את דברי ר' חייא שצריך דווקא עדות יום אחד, מהברייתא האומרת שהבא משום ירושה אינו צריך טענה, ומשמע שדווקא טענה אינו צריך אבל ראייה כן צריך. אבל הגמרא דוחה סייעתא זו ואומרת שאין זו הוכחה לפי שאפשר שאף ראיה אינו צריך, ועוד שמדוייק בברייתא שדווקא יורש צריך ראיה אבל לוקח אפילו ראיה לא צריך, מפני שללוקח יש להאמין יותר לפי שלוקח לא שדי זוזי בכדי.
יתבאר בדברי הראשונים היחס בין הגמרא בדף ל. לגמרא בדף מא:.

שיטות הראשונים בביאור הסוגיה

בשיטות הראשונים מצאנו דרכים שונות על היחס בין שתי הסוגיות. כמו כן נחלקו האם בסוגיין מדובר שלמחזיק יש חזקת ג' שנים או לא, וכן אם טענת 'בפני לקחה ממך' או עדות על יום אחד שדר בה המוכר, מועילה גם בלא חזקת ג' שנים. שלפי חלק מהראשונים מדובר בסוגיין שלמחזיק יש חזקת ג' שנים, ולכן אם יטען טענה טובה 'בפני לקחה ממך' או שיש עדות יום אחד, נאמן. אבל אחרים חולקים ואומרים שסוגיין איירי בשלא החזיק ג' שנים, ואף בזה אם יטען 'קמי דידי' או שיביא עדות יום אחד יהיה נאמן, וכפי שיתבאר.
כמו כן דנו חלק מהראשונים במקרה שאין עדות יום אחד על מגורי המוכר, אלא המחזיק טוען שדר בה יום אחד.

כשטוען 'בפני מכרה לך' או שהביא עדים שגר בה המוכר יום אחד

שיטת הרשב"ם

כתב הרשב"ם (ל ב ד"ה אמר ליה), שבמקרה המדובר בגמרא אין למחזיק חזקה בקרקע, שהרי אינו טוען 'ואכלתיה שני חזקה' (כפי שמובא במקרים אחרים בגמרא). אמנם גם אם היתה לו חזקת ג' שנים בקרקע, אין זה מועיל לו כיון שזו חזקה שאין עימה טענה, שהרי אינו יודע אם באמת היתה הקרקע של אותו שמכרה לו.
ומוסיף הרשב"ם שאמנם אם היתה לו חזקת ג' שנים והיה טוען 'לפני מכרה לך' היה נאמן, במיגו שיכול היה לטעון 'ממך קניתיה ואכלתיה שני חזקה'. וכן אם היה מביא עדים שגר בה המוכר יום אחד, היה נאמן. וכל זה מוכח מהמקרה בגמרא להלן גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא.
עולה מדברי הרשב"ם שהמחזיק בקרקע מפסיד מפני שאין לו חזקה ולאו בעל דברים הוא לגבי המערער, אך גם אם היתה לו חזקה לא היה זה מספיק לו מפני שזו חזקה שאין עימה טענה.

מבואר בדבריו שטענת 'קמי דידי' או עדות יום אחד מועילה רק עם חזקת ג' שנים, וכך למדו גם הרמב"ן (ד"ה ונראה שדעתו) והרשב"א (ל א ד"ה ומיהו) בדעתו, וביארו טעמו שלא שייך כאן טענינן ללוקח כיון שהמחזיק הודה שהמערער הוא מרא קמא, ממילא אין למוכר מיגו דלא היו דברים מעולם, ולכן אין לו נאמנות גם בטענת 'מינך זבניתיה', ואיך נטען אותה ללוקח.
הרשב"א (ל א ד"ה ומיהו) הביא דעת הרשב"ם והסכים לדבריו.

אבל הש"ך כתב (יג) בדעת הרשב"ם שדעתו היא שאפילו בלא חזקת ג' שנים מועילה עדות שדר בה המוכר יום אחד, אמנם זהו בתנאי שיטען 'קמי דידי זבנה מינך'. ודייק הש"ך את דבריו מסוף דברי הרשב"ם (ד"ה אמר ליה) שכתב שאם אין הלוקח יודע אם המוכר לקח את הקרקע או לא אינו מועיל כלום, משמע דווקא מפני שאינו יודע, אבל אם היה יודע כגון שטוען 'קמי דידי' היה נאמן. ומה שכתב הרשב"ם 'מאחר שזה לא החזיק ג' שנים' דמשמע שדווקא מפני זה אינו מועילה עדות דחד יומא, כתב הש"ך שזהו דווקא היכא שיש עדי מרא קמא כגון בעובדא דקשתא בעיליתא, אבל הכא שהכל הוא על פי הודאתו מהני ליה מיגו.

שיטת התוספות

התוספות (ל א ד"ה לאו) כתבו לחלוק על רשב"ם ולדעתם אם המחזיק טוען 'לפני מכרה לך' או שטוען שהחזיק המוכר יום אחד (ראה להלן דברי המהרש"א), נאמן אף בלא חזקת ג' שנים, ומה שבההוא דדר בקשתא בעיליתא אמרה הגמרא שגר בעלייה ד' שנים, זהו מפני ששם יש למערער עדי מרא קמא, ואינו דומה לעובדא דידן שליכא עדות מרא קמא.
ומסיבירים התוספות שגם אם אין לו חזקת ג' שנים, כאשר טוען 'לפני מכרה לך' או 'גר בה המוכר יום אחד', הרי יש לו מיגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם, שהרי למערער אין עדי מרא קמא.
אלא שמוסיפים תוספות ואומרים שזה ייתכן רק כאשר מתחילה טוען טענה זו, אבל אם אחר שכבר הודה שהמערער הוא מרא קמא ולא טען 'בפני מכרה לך' הרי כבר הודה שהיא של המערער, ואם ירצה שוב לטעון 'בפני מכרה לך' לא יוכל לפי שזהו מיגו למפרע, ומיגו למפרע לא אמרינן. והוכיחו זאת תוס' מהגמרא שם שאומר לו ר' חייא שאם יביא עדות יום אחד של המוכר יהיה נאמן, ואינו נותן לו אפשרות נוספת לטעון 'בפני מכרה לך' וזאת מאחר שכבר טען טענתו והפסיד את המיגו שיכל לטעון 'ממך קניתיה'. ומה שאומרת הגמרא בסוף בשם רב שאם היה טוען 'בפני מכרה לך' הכוונה שאם מתחילה היה טוען כך, ולא שטוען כך עכשיו אחרי שכבר טען טענה שאין בה מיגו.

עוד כתבו התוספות בשם רשב"א (משאנץ) שאם הביא המחזיק ראיה שגר בה המוכר יום אחד, יש להעמיד הקרקע בידו אף שאין לו מיגו, וזהו מטעם דטענינן ללוקח כל מה שיכול היה המוכר לטעון, והרי המוכר נאמן היה בטענת 'ממך קניתיה' במיגו ש'לא היו דברים מעולם' שהרי אין למערער עדי מרא קמא, ואם כן יש לנו לטעון כן גם ללוקח ולהאמינו. ומוסיפים התוס' שכן הדין אף על פי שזהו מיגו במקום עד, שהרי אותו הלוקח יודע היה שהקרקע של המערער היתה, ואם כן אין המוכר יכול לטעון כנגדו לא היו דברים מעולם, שזהו מיגו במקום עד אחד, אף על פי כן נאמן, מכיון שהעד רק יכול לחייב שבועה, וכאן אין שבועה לפי שאין נשבעין על הקרקעות.

גם דעת הרמב"ן (ל א ד"ה והוי יודע) שטוענים ללוקח כאשר יש עדים שדר בה ההוא שלפניו חד יומא, ואפילו למחזיק אין חזקת ג' שנים, שכיון שאין עדים למערער טענינן ללוקח כל מה שיכול היה המוכר לטעון.
גם בבעל המאור (יז א ד"ה קריביה) משמע שאם יש עדות שגר בה המוכר יום אחד, מועיל הדבר להשאיר את הקרקע ביד המוחזק אף אם אין לו חזקת ג' שנים.

אמנם ר"י חולק על זה וסובר שכיון שכאן אי אפשר לטעון ללוקח, כיון ששטענת המוכר 'ממך קניתיה' מתקבלת בגלל מיגו שיכל לטעון 'לא היו דברים מעולם', והרי טענה זו שלא היו דברים מעולם, לא היה הלוקח מעכב אותה, ולכן אין סיבה לטעון ללוקח טענת ממך קניתיה יותר מאשר טענת לא היו דברים מעולם, וטענת לא היו דברים מעולם אינה מועילה ללוקח שהרי מודה הוא שהמערער הוא המרא קמא.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (טו ב) כותב שלא מעמידים את הקרקע ביד הנתבע אלא אם יש לו עדות שדר בה המוכר יום אחד ולמחזיק עדות ג' שנים, או שטען 'בפני מכרה לך' וגם אכל שני חזקה או שהמוכר אכל שני חזקה.
משמע בדברי הרי"ף שצריך שני דברים, גם חזקת ג' שנים וגם טענת קמי דידי או עדות על יום אחד של המוכר. וזהו לכאורה כדברי הרשב"ם שגם חזקה לא היתה מועילה כאן לפי שאין עמה טענה, וטענת 'קמי דידי' או עדות על יום אחד שדר בה המוכר מועילה רק כאשר יש חזקה.

אמנם הרמב"ן (ל א ד"ה ואף דברי) כתב שדעת הרי"ף שאם אמר 'קמי דידי זבנה מינך' אין צריך חזקת ג' שנים, שהרי המעשה בגמרא הוא בלא חזקת ג' שנים, ועליו אמר הרי"ף שאם אמר 'קמי דידי' נאמן, ומה שהזכיר הרי"ף שני חזקה הוא דווקא כאשר יש למערער עדים שהוא מרא קמא.
אבל פשט דברי הרי"ף הם שכל הסוגיה עוסקת בשאין למערער עדי מרא קמא, אלא שהמחזיק מודה שהיתה שלו, ועל זה אמר הרי"ף שעל כל פנים גם כשטוען 'קמי דידי זבנה מינך' או שמביא עדות שדר בה המוכר חד יומא בעינן גם שני חזקה. וכן משמע שפירש רבנו יונה את דבריו (ל א ד"ה ההוא), ובהמשך דבריו (ד"ה עלה בידנו) מפורש בדברי רבנו יונה (בדעת עצמו) שרק אם יש ג' שנים למחזיק הוא נאמן בעדות יום אחד של המוכר.

גם מדברי הרמב"ם (טוען ונטען יד יד) מבואר שהסוגיה איירי בשאכל המחזיק שני חזקה, ואפילו הכי אינו מועיל לו כיון שהודה למערער שהיא שלו ושלא לקחה ממנו. ובהמשך דבריו כותב הרמב"ם שאם אמר 'בפני לקחה ממך' או שהביא עדות יום אחד של המוכר, נאמן. ומשמע כדברי הרי"ף שדווקא עם חזקתו הוא נאמן, לפי שכעת יש לו טענה עם חזקתו.

דעת הרא"ש

הרא"ש (בבא בתרא ג ז) כתב בתחילת דבריו שאם היה טוען קמי דידי זבנה מינך או מביא עדות שדר בה המוכר חד יומא, היה נאמן. ולא מבואר מתוך דבריו אם זהו דווקא שיש למחזיק חזקה או אף ללא חזקת ג' שנים. אמנם משמע שהסכים לדברי הרשב"ם שללא חזקת ג' שנים אין המחזיק נאמן גם בטענת 'קמי דידי'.
ובקיצור פסקי הרא"ש מבואר להדיא שהרא"ש איירי בהחזיק ג' שנים, דכל החיסרון בטענת המחזיק שאומר 'מפלניא זבינתיה דזבנה מינך' הוא רק מצד הטענה, דהוי חזקה שאין עמה טענה. אבל אם למחזיק יש חזקת ג' שנים הרי שיש כאן חזקה עם טענה.

אמנם הש"ך (חושן משפט קמו יג) צירף גם את הרא"ש לשיטות הסוברות שבעדות יום אחד מהני אף בלא חזקת ג' שנים, והעמיד את כל דברי הרא"ש בשאין למחזיק חזקת ג' שנים.

טענת דר בה המוכר חד יומא

כפי שנתבאר לעיל, לדעת התוספות (ד"ה לאו) אף אם אין עדים שדר בה המוכר יום אחד, אלא שהמחזיק טוען בברי שבפניו גר בה יום אחד, נאמן. וכן הוא במרדכי (ג תקכג) ובהגהות מיימוניות (ק) בשם ר"י. אמנם המהרש"א כותב שהמחלוקת המובאת בסוף התוס' בין רשב"א לר"י לגבי עדות יום אחד של המוכר, נכונה היא גם לנידון זה שהמוחזק טוען שגר בה המוכר יום אחד, שר"י שמחמיר ואומר שלא תועיל עדות יום אחד יסבור שגם טענה על יום אחד לא תספיק. ובהגהות אשרי באמת כתב דין זה בשם רשב"א (משאנץ).

אמנם הטור (חושן משפט קמו) כתב דלא מהני טענת 'קמי דידי דר בה חד יומא'.

שאלת הראשונים בסוגיה

כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של מרא קמא, ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא מרא קמא, מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?
חיזוק לשאלה ניתן לראות ברשב"ם (כט ב ד"ה עליו) שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על מרא קמא מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא מרא קמא שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.

שיטת הרי"ף

הרי"ף (טו ב) כותב שיש שדחו דברי רבא מההלכה, ואין דבריהם נכונים אלא דברי רבא אין בהם ספק והלכה כמותו.
ומבאר שאף שאין למוכר עדי בעלות עד הנכס, ורק מפי המחזיק עצמו יודעים אנו על בעלותו של זה, מ"מ לא אמרינן בזה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק.
נחלקו הראשונים בהבנת דברי הרי"ף, שהרי אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי?

בנוסף כותב הרי"ף שתהיה למחזיק נאמנות אם יביא ראיה שדר בה המוכר יום אחד ויטען שהוא ישב ג' שנים, או לחילופין אם יטען שהמכירה היתה לפניו ושאכל הוא או המוכר שני חזקה, כפי שמוכח בגמרא לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא.

הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף

על כך עונה הנמוקי יוסף (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער.
תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת הרמב"ן (ל א ד"ה ולא קא מודית) ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא.
לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו את קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

שיטת הראב"ד

בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת הראב"ד (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה") המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד.
גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו קמודית" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.

שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד

הרמב"ן (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו) שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם מרא קמא, כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?

הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות

את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. התומים (חו"מ קמו יד ד"ה והנה) מביא את פסיקת השו"ע (חו"מ קלג ג) שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון.
לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ.
מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי הסמ"ע (חו"מ קלג ח)) שדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

הנתיבות (חו"מ קמו יז) חולק על התומים, לשיטתו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"מיגו גרוע" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע.
סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות?

סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם

הרב מרדכי שטרנברג (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד.
נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". לכולי עלמא מיגו אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של מיגו הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" למיגו או לא.
הראב"ד והתומים מבינים שדין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לא יוכל לצטט אותו.
לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.

שיטת הרא"ש

הרא"ש (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה) מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד.
לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של המרא קמא. כל דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מבוסס על "מיגו דאי בעי שתק" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" בכלל לא מתחיל להתממש.

הפלפולא חריפתא (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה מרא קמא, מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת מרא קמא הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא מרא קמא המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק המיגו וממילא אין לו גם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה)

נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק

יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך.
לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו).
לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק).
ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.

פסיקת הלכה

בפשט השו"ע (חושן משפט קמו יג) ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא מרא קמא מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק המגיד משנה (הלכות טוען ונטען יד יד) כך מסביר הש"ך (ט) את השו"ע.

לעומת זאת הסמ"ע (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את המרא קמא, איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו?

בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• מפלניא זבינתיה דזבנה מינך - הרב זבולון שוב, ישיבת דברי אמת - מודיעין עילית, באתר קול הלשון.
• שיטות הראשונים בלאו קמודית - הרב דוד כהן תשע"ג, ישיבת מאור התורה, באתר קול הלשון.
• בענין לאו קמודית - הרב דוד כהן, תשע"ג, ישיבת מאור התורה, באתר קול הלשון.
• לאו קמודית - הרב זאב איתן, תשע"ג, ישיבת מאור חכמה, באתר קול הלשון.
• לאו קמודית - הרב ישראל חיים ינקלביץ', תשע"ה, ישיבת בית מדרש עליון, באתר קול הלשון.