העמדת מחיצה בשבת

מקורות
משנה:	שבת יז ז
בבלי:	שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, צג ב-צד א, קב א, סוכה טז ב
רמב"ם:	שבת כב כט
שולחן ערוך:	אורח חיים שטו א

באילו אופנים מותר להעמיד ולפרק מחיצה בשבת, ודין מחיצה המתרת.

מקורות חז"ל בענין מחיצה בשבת

איסור עשיית אהל

בגמרא (שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א) אומר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שאסור לעשות אוהל עראי בשבת, אמנם להוסיף על אוהל עראי היא מחלוקת תנאים, שלדעת ר' אליעזר אסור ולדעת חכמים מותר, והלכה כחכמים.

כותל חצר שנפל בשבת

עוד בגמרא פרק כל גגות (עירובין צג ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי כותל שבין שתי חצירות שנפל, שרב אסר לטלטל בחצר זו, ואילו שמואל התיר הטלטול עד מקום המחיצה שהיתה, כל אחד בשלו. ולמדנו שנחלקו בכך מתוך מעשה שהיה שישבו שניהם בחצר ונפל הכותל, ואמר שמואל 'קחו טלית ופרסוה להיות מחיצה', וכשראה זאת רב החזיר פניו, ומבואר ששמואל התיר לטלטל ורב אסר. ועוד אומרת הגמרא ששמואל מתיר אף בלא מחיצה וכנ"ל, אלא שביקש לפרוס מחיצה משום צניעות. ורב אף שסבר לאיסורא, לא רצה לומר דבר מפני שהיה זה במקום ששמואל היה מרא דאתרא, ומ"מ החזיר פניו שלא יאמרו שהסכים לדבר.

עשיית דופן לסוכה

הגמרא (עירובין מד א) מביאה שתי ברייתות לכאורה סותרות. ברייתא א' אומרת שאם נפלה דופן של סוכה בשבת, אין להעמיד שם אדם או בהמה או כלים לפי שאין עושין אהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת. אך בברייתא ב' כתוב שעושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה. ולאחר משא ומתן מסקנת הגמרא היא שיש לחלק בין דופן שלישית לדופן רביעית, וכפי שמפרש שם רש"י (ד"ה בדופן) שכיון שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה כלל, לכן כשמעמיד דופן שלישית חשיב כבונה אוהל, ובזה איירי הברייתא שאוסרת. והברייתא שמתירה איירי בדופן רביעית, שבזה מותר כיון שבלאו הכי אוהל הוא, ואין כאן אלא תוספת אוהל המותרת.

מחיצה לצורך הבאת ספר תורה

הגמרא (עירובין פו ב, סוכה טז ב) מביאה מעשה בשם רב דימי, שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, ובשבת פרסו סדינין ע"ג עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. ומקשה הגמרא היאך פרסו סדינים, ןהרי אסור לעשות אוהל עראי בתחילה בשבת (וברש"י בסוכה לא גרס קושיה זו, ויתבאר להלן), ותירצה שבאמת לא פרסו בשבת, אלא מצאו סדינים פרוסים, כך שיכלו לטלטל את הספר בשבת.

צידוד אבנים לבית הכסא

הגמרא (ביצה לב ב) מביאה דברי רב נחמן שמתיר לצדד אבנים ביום טוב לשם עשיית צרכיו, כלומר שמניח ב' אבנים ויושב עליהן. וטעם ההיתר מבואר שם בגמרא הוא מפני שאינו עושה להם גג. אמנם מסיקה שם הגמרא, שאף שאם עושה כן לצורך קבע כגון שעושה כסא של לבנים וטיט אסור, מ"מ הכא בעושהו עראי לשם בית הכסא לא גזרו משום קבע, משום כבוד הבריות.

מחלוקת הראשונים האם יש במחיצה בלבד איסור אוהל, ובדין מחיצה המתרת

שיטת רש"י

רש"י (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שהאיסור לעשות אוהל הוא דווקא בגג, אבל מחיצה לאו אוהל היא ומותר לפורסה לצניעות. ומוכיח דבריו מעובדא דשמואל ורב בעירובין צג: שהתיר שמואל לעשות מחיצה מסדין, ואף רב לא חלק עליו שם אלא משום טלטול בד' אמות בלא מחיצה, מבואר מזה שמחיצה מותר לפרוס אפילו לכתחילה לפי שאין אוהל אלא בגג בלבד.
ושוב כתב כן רש"י בסוכה (טז ב ד"ה מהיכן) שמחיצה בלא גג לאו אוהל הוא ומותר לעשותה, ולכן יש להשמיט הגירסה שהגמרא מקשה על פריסת הסדינים לצורך טלטול ספר תורה, וצ"ל שהאיסור שם היה משום הוצאת והכנסת הסדינים בלבד. אמנם במקום אחר שהובא סיפור זה (עירובין פו ב) רש"י לא השמיט גירסה זו, ומשמע שמקיים אותה, ולפי"ז יצא שסובר שיש איסור אוהל גם במחיצה, לכה"פ במקום שהמחיצה באה להתיר טלטול וכדלהלן.

לשיטת רש"י הסכים גם המאירי (קכה ב ד"ה אין), אלא שהוסיף שודאי שלשיטת רש"י לא כל מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית לצניעות או לצל בעלמא, אבל מחיצה גמורה ודאי אסור. וכדבריו כתב גם האור זרוע (שבת עח ו), וכתבו עוד שרש"י לא היה צריך להשמיט הגירסה בגמרא שפרסו סדינים כדי להתיר להביא ס"ת, שבאמת שם היה אסור כיון שנעשה להתיר, וכפי שבאמת בעירובין לא השמיט גירסה זו כנ"ל. ולדבריהם יוצא שאין מחלוקת לדינא בין רש"י לשאר ראשונים (ראה עוד).

שיטת רבנו תם ורוב הראשונים

רבנו תם בכמה מקומות (ספר הישר רפ, שבת קכה ב ד"ה הכל, עירובין מד א ד"ה פקק) כתב לחלוק על רש"י, שהרי מקור דין תוספת אוהל הוא מדין פקק החלון, ושם מדובר בדופן ולא בגג (וגם רש"י כתב כן בשבת קלז: ד"ה פקק), ומוכח מזה שגם דופן מן הצד נחשבת לאוהל, ואסור לעשותו לכתחילה ורק להוסיף על אוהל עראי מותר. אלא שהוסיף ר"ת לחלק על פי הגמרא בעירובין מד., שזהו דווקא במחיצה שבאה להתיר, כמו דופן שלישית בסוכה שעל ידה נכשרת הסוכה שזהו כעושה אוהל בתחילה ואסור, אך אם זו מחיצה לצניעות בלבד, כגון דופן רביעית בסוכה, שאינה מתירה דבר - מותר, לפי שאינו חשוב אלא כתוספת אוהל בלבד.
את מחלוקת רב ושמואל לגבי כותל שנפל, שם מבואר ששמואל עשה את המחיצה רק לצניעות, מבאר ר"ת שבאמת רב סבר שאסור להעמיד המחיצה משום אוהל כיון שבזה הוא מתיר לטלטל בחצר, ואף שמואל לא היה עושה כן אם היה סובר שמחיצה כזו מתירה לטלטל בחצר.
כדברי ר"ת לאסור מחיצה המתרת משום אוהל, כתבו גם הרא"ש (שבת יז ח), הרשב"א (קכה ב ד"ה שאין) הר"ן (בדפי הרי"ף מט א ד"ה ולפיכך), הטור (אורח חיים שטו), הריטב"א (קכה ב ד"ה אמר רבה) ועוד.

הוספה על מחיצה המתרת

בשו"ת אבני נזר (אורח חיים רכא) כתב לחלק בין דעות הראשונים השונות, שתוס' ורא"ש כתבו בטעם היתר מחיצה רביעית שהוא משום תוספת אוהל עראי, ולפי"ז מותר להוסיף רק היכא שהמחיצה שהיתה מבעוד יום הועילה להתיר בפנ"ע. ולעומ"ז כתב שדעת האור זרוע והיראים שמחיצה רביעית מותרת מפני שאינה עשויה להתיר, ולפי"ז מותר לעשות מחיצה המתרת, כל שאינו עושה את כולה, אפילו המחיצה שהיתה מבעוד יום לא הועילה להתיר. ולהלן יתבאר.

יישוב שיטת רש"י

על הקושיה שהקשו הראשונים על רש"י, איך לומדת הגמרא ממשנת פקק החלון לאיסור עשיית אוהל עראי ולהיתר ההוספה עליו, והרי שם מדובר בחלון שבדופן, ואילו אוהל עראי אינו אלא בגג לשיטת רש"י, כתב הר"ן (קכה ב ד"ה לא נחלקו, ובדפי הרי"ף מט א ד"ה וכתב רש"י) לתרץ שכשם שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהוספת חלון בצד בנין קבע, כן נחלקו בגג של עראי. שעל כל מה שאסור לכתחילה לעשות, אוסר ר' אליעזר גם להוסיף, וחכמים מתירים. לכן מתוך מחלוקתם לגבי פקק חלון במחיצת קבע, יכולנו ללמוד להוספה על גג אף באוהל עראי. באופן זה תירצו גם הרשב"א (קכה ב ד"ה שאין), הריטב"א (שבת קכה ב ד"ה אמר רבה), המאירי (קכה ב ד"ה אין) והאור זרוע (שבת עח ו).

קושיה נוספת שהקשו הראשונים, למה אסור לעשות מחיצה שלישית בסוכה, והרי מן הצד לא חשיב אוהל. בספר מגיני שלמה (שבת קכה ב ד"ה הכל מודים) כתב לבאר בדעת רש"י שלשיטתו מחיצה שלישית בסוכה אסורה מפני שזהו אוהל שיש לו גג, אלא שאינו חשוב עדיין אוהל עד שתהיה לו דופן שלישית, שהרי סוכה צריכה לכל הפחות שלוש דפנות, ומכיון שהדופן השלישית מכשירתו להיות אוהל, גם לרש"י אסור משום עשיית אוהל בתחילה, ולא הוי רק מוסיף. ובאמת שכן כתב רש"י להדיא שם (עירובין מד א ד"ה בדופן שלישית). והוסיף המגנ"ש, שמטעם זה פקק חלון לא הוי אוהל לרש"י כיון שגם בלא הדופן הנוספת יש כאן בית, ולא אסור משום אוהל אלא היכא שהאוהל נגמר על ידי מחיצה זו, אבל במקום שאין גג, לעולם אינו אסור משום אוהל. ודבריו הובאו בקצרה בקרבן נתנאל (ק). גם בשו"ת פנים מאירות (א ל) כתב כן בדעת רש"י כדבר פשוט.
ובשפת אמת (שבת קכה ב ד"ה ברש"י) תירץ באופן דומה, שכתב שמחיצה לבד אינה אסורה, אבל לעשות מחיצה לאוהל שכבר יש לו גג אסור, כיון שבזה נעשה אוהל. ונראה ודאי שאין כוונתו שלכל אוהל אסור להוסיף מחיצה, שהרי אוהל חשיב גם בלא דפנות כלל, אלא כגון סוכה שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה, אם מוסיף לה מחיצה אסור, וזהו כהמג"ש הנ"ל.
וקצת תימה יש בזה, היאך הקשו תוס' על רש"י כאשר הוא כתב להדיא את התירוץ בדבריו שם כנ"ל. אלא שנראה שקושיית התוס' על רש"י היא מקושיית הגמרא, איך מקשה הגמרא מפקק החלון על מחיצת הסוכה, והרי לרש"י לא איירי אלא בגג, ואם אין איסור אוהל במחיצה, לא קשה כלום מאוהל שבגג, ואף שבתירוץ הגמרא מבואר שבדופן שלישית יש אוהל, מ"מ את זה לא ידע המקשן ומאי קס"ד.

המאירי שם לעומת זאת תירץ באופן אחר וכתב שבאמת יש איסור גם במחיצה משום אוהל ולא התיר רש"י אלא במחיצה לצניעות או צל. אך דבריו מתאימים עם דברי רש"י בעירובין פו: שקיים הגירסה, ולא עם מש"כ בסוכה טז: שלא לגרוס קושיית הגמרא מאוהל עראי.

שיטת ההלכה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שטו א) העתיק להלכה כדברי ר"ת ורוב הראשונים, שמחיצה שנעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול אסורה, וכן הכריע הבית חדש (א).

מחיצה להתיר תשמיש המטה ועשיית צרכים, ומחיצה להפרדה בין גברים לנשים

המרדכי (שבת ג שיא) כתב שמהר"ם מרוטנבורג היה עושה בכל לילה מחיצה בין מטתו לבין הספרים, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. וכתב שבשבת לא היה עושה מחיצה זו, אלא בליל שבת כורכה על מוט ומשייר בה טפח, ובשבת פושטה לגמרי, דהוה מוסיף על האוהל ולא עושהו בתחילה. וכתב הטעם לפי שכל מחיצה שאיננה לצניעות אסור לעשותה בשבת משום אוהל, אבל מחיצה שנעשית להפרדה בין גברים לנשים בשעת הדרשה מותר, לפי שאינה באה אלא לצניעות.
דבריו אלו הובאו בבית יוסף (שטו ד"ה ובמרדכי) וכתב שם שאין הכוונה שדווקא לצניעות מותרת, אלא כל מחיצה שאינה באה להתיר מותר לעשותה בשבת, ולכן אם באה להגן מפני החמה או שלא תפול וכד' מותר. אמנם בשלחן ערוך לא כתב דין זה, ורק הרמ"א (א) העתיקו.

הדרכי משה (ד) כתב לתמוה על דברי המרדכי הללו, שהרי איתא להדיא בביצה כב. שמותר לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו, ותירץ שגם מחיצה זו לא התירה הגמ' אלא כדרך שעשה מהר"ם, דהיינו בהוספה על האוהל, ולא לכתחילה. ושוב פסק כן בהגהת שלחן ערוך (שטו א) לאסור לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו. אמנם בשו"ת הלכות קטנות (ב כו) מכח גמרא זו חלק על המהר"ם וכתב שמותר לפרוס סדין למחיצה על מנת לשמש מיטתו, לפי שעיקר עשייתה אינו אלא משום צניעות, וגם האיסור לשמש לאור הנר, הוא מטעמי צניעות. וכ"כ הרב אור החיים הקדוש בראשון לציון (ביצה כב ד"ה וראיתי לרמ"א) שהדין פשוט להתיר, ושכן סוברים הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן. וכתב שם שלא חשיב מחיצה המתרת אלא בשגוף המחיצה מתיר, כגון בסוכה או לענין טלטול, אבל הכא לא גוף המחיצה מתיר, שהרי ללא הנר, או ע"י כיסוי ג"כ מותר. ולדבריו הסכים הרב ערך השלחן טייב (א) ובפסקי תשובות (ד 43) כתב לחלק שבסוכה וטלטול ההיתר נעשה מיד עם עשיית המחיצה, מה שאי"כ בתשמיש וצרכים, אינה מתרת אלא את המעשה שאחר כך. והן הן הדברים.

ובמגן אברהם (ג) כתב לחלק בין היכא שפורס את הסדין משום מחיצה לבין היכא שעושה משום כיסוי בעלמא, ודייק מדברי המרדכי שמהר"ם עשה מחיצה י' טפחים, משמע שמדין מחיצה עשה כן, וכאילו הוא ברשות אחרת אף שהספרים מגולים. אך אם פורס את הסדין על כל הספרים, אין שם מחיצה עליו אלא כיסוי בעלמא ומותר בשבת, בין בנר ובין בספרים. דברים אלו העתיקו הגר"ז והרב ערוך השלחן לדינא.
אבל בספר אליה רבה חלק עליו וכתב שאם עשה כיסוי י' טפחים הוי מחיצה ואסור, ובפחות מי' טפחים מותר. ובמשנה ברורה (י) הכריע לסמוך על המג"א בשעת הדחק.

והטורי זהב (אורח חיים תקיד ב) כתב שלענין נר לא חשיב מחיצה המתרת כלל כיון שיכול למצוא היתר בדרך אחרת, שביו"ט מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן, ומשמע בדבריו אף בשבת מותר לפי שיכול לכפות כלי על הנר, וכתב שמה שנהג המהר"ם אינו אלא חומרא בעלמא. וכן התיר בנשמת אדם (מד ה) במי שיצרו תוקפו, לעמיד מחיצה אף שאין טפח מבעוד יום, דלא חשיב מחיצה מתרת כיון שאפשר בענין אחר.
אמנם בדעת הט"ז כתב הנשמת אדם שם שלא אלא ביו"ט, וכ"כ בשער הציון (יג) ותמה על הבאר היטב (ב) שכתב שהט"ז התיר גם בשבת.
בביאור הלכה (ד"ה אם לא) העתיק דברי הנשמת אדם אלו, ואף שבמשנ"ב הכריע המג"א בשעת הדחק, מ"מ אם יש חשש הוצאת זרע לבטלה הסכים לסמוך אף בלא טפח וכדעת הט"ז והחיי אדם.

תירוץ אחר לקושיית הדרכ"מ כתב הערוך השלחן (ה) שדווקא ביו"ט מותר לפרוס מחיצה מפני הנר, לפי שהקלו בו דהוי כאוכל נפש, מה שאין כן בשבת שאסור.

הוספה על מחיצה המתרת

הבית יוסף שם אחר שהביא דברי המרדכי אודות המהר"ם, כתב שהוא סובר כר"ת, שמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת. ומשמע בדבריו שאף ר"ת סובר כמותו, שאם היה טפח מבעוד יום מותר. אלא שיש בזה חידוש, שהרי טפח זה שנעשה מבעוד יום עדיין לא הועיל להתיר, דבעינן מחיצה עשרה, וא"כ כשפושטה בשבת נמצא עושה מחיצה המתרת בשבת. וצ"ל בדעתו שעכ"פ לא תהיה מחיצה חמורה מאוהל עראי, שכיון שמועיל בטפח פרוס מבעוד יום להוסיף עליו בשבת, ה"ה למחיצה, אף שלא הועילה להתיר, מ"מ חשובה היא כבר כאוהל ושרי להוסיף עליה.
אבל בשו"ת אבני נזר (אורח חיים רכא) כתב שר"ת והרא"ש אינם מודים לדינא דמהר"ם מפני שטפח זה לא הועיל להתיר, ואין ההיתר בדופן רביעית דסוכה אלא משום תוספת על מחיצה שכבר הועילה להתיר מבעוד יום. אמנם כתב שם שדבריו הם כהאור זרוע (שבת עח ו) והרא"ם המובא ביראים (רעד), שהם מתירים דופן רביעית לא משום תוספת אלא משום שלא בה התחיל, וה"ה לכל מחיצה המתרת שמותר להמשיכה כל שלא הותחלה בה בשבת.
ויש לדון בשיטת רש"י שהוא כתב שמחיצה מן הצד לא חשיב אוהל, דאוהל אינו אלא בגג, ומ"מ כתב המאירי בדעתו שודאי יש לאסור מחיצה המתרת, ולא התיר רש"י אלא מחיצה לצל. ואפשר שכוונתו שמחיצה אסורה משום בנין ולא משום אוהל. ראה גם משנה ברורה (ד). ולפי"ז בנידון דהמהר"ם היכא שעשה מחיצה טפח, אסור להוסיף עליה בשבת, שהרי לא הועילה מחיצה זו להתיר, ואף מטעם אוהל ליכא למימר שיש כאן אוהל טפח והוא רק מוסיף, כיון שאין על מחיצה שם אוהל אלא שם בנין, וצ"ת.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• עשיית מחיצות עראי בשבת - הרב משה שטיין, קובץ 'בית אהרן וישראל' לה (עמ' עח), תשנ"א.
• מחיצה המתרת במחיצת בית הכנסת - הרב אליסף יעקבסון, 'אסיף' ג, תשע"ו.