חיוב תפילה בציבור

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות ז ב - ח א; פסחים מו א
רמב"ם:	תפילה ח א
שולחן ערוך:	אורח חיים צ ט; צ טז-יז

החובה והמעלה של התפילה בציבור, או בשעה שהציבור מתפללים.

סוגיות הגמרא

בכמה מקומות בגמרא נזכרה מעלתה של תפילה בציבור בבית הכנסת.

ברכות

בגמרא ([https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=6 ברכות ו א)], אומר רבין בר רב אדא בשם רב יצחק, שמי שרגיל לבוא לבית הכנסת, ולא בא יום אחד, הקב"ה שואל עליו, שנאמר (ישעיה נ י): "מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו". שאם הלך לדבר מצוה - נוגה לו. אך אם הלך לדבר הרשות - אין נוגה לו.

עוד שם בגמרא (ברכות ו ב) בשם ר' יוחנן, שכשהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר (ישעיה נ ב): "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה".

ובמקום אחר בגמרא (ברכות ז ב - ח א) מובא מעשה ששאל רב יצחק את רב נחמן מדוע לא הגיע לבית הכנסת באותו היום, והשיב לו שלא יכל מחמת תשישותו. אמר לו רב יצחק שעל כל פנים היה לו לאסוף עשרה ולהתפלל איתם, והשיב לו רב נחמן שטירחה היא לו.
אמר לו רב יצחק שאם כן היה לו לשלוח שליח שיודיע לו באיזו שעה הציבור מתפללים, ולהתפלל איתם באותה שעה, אף שאינו עמהם בבית הכנסת. וביסס דבריו על פי דברי ר' יוחנן בשם רשב"י על הפסוק: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון, ולכן יש לכוון את התפילה לשעה זו.
וכן אומר ר' נתן שם, שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו ה): "הן אל כביר לא ימאס". ואמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

ושם בהמשך (ברכות ח א) בשם ריש לקיש, כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל, נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו. ור' יוחנן תלה את אריכות ימיהם של האנשים בבבל, בכך שהם מקדימים ומעריבים בבתי הכנסיות, וכן אמר ר' יהושע בן לוי לבניו שיעשו כן כדי שיאריכו ימים.

אמנם חלק מהגמרות הנ"ל ניתן לפרש שהמעלה היא דווקא מצד תפילה בבית הכנסת, ולא מצד התפילה במנין שבו, אך בפשטות הכוונה לתפילה בבית הכנסת בציבור דווקא.

פסחים

הגמרא (פסחים מו א) מביאה דברי ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש, שהמהלך בדרך והגיע זמן תפילה צריך ללכת ארבעה מילין. ומסביר רש"י (ד"ה לגבל) שאם יש בית כנסת לפניו בריחוק ד' מילין, צריך ללכת לשם.
עוד מבואר שם בגמרא, שזהו דווקא כשבית הכנסת נמצא לפניו, אך אם הוא נמצא מאחוריו אינו צריך ללכת אפילו מיל, אך פחות ממיל צריך ללכת גם לאחריו.

לפי רש"י דברי ר"ש בן לקיש אמורים לגבי תפילה במנין, לומר שהיא חובה גמורה, וצריך לטרוח וללכת ד' מילין כדי לקיימה. אמנם ראשונים אחרים פירשו שהדברים אמורים לענין אחר. רבנו חננאל פירשה לענין רחיצת ידיים לפני תפילה, ויש מפרשים לעניין עשיית צרכיו לפני תפילה. ולפי פירושים אלו, אין לגמרא זו ענין לסוגייתנו.

שחרור עבד כנעני

בגמרא (גיטין לח ב) מובא שר' אליעזר נכנס לבית הכנסת להתפלל ולא מצא שם עשרה, ולכן שחרר את עבדו הכנעני כדי שישלים למנין עשרה. ואף שקיימא לן שהמשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעולם בהם תעבודו", מתרצת הגמרא שמצוה שאני.
מעשה זה של ר' אליעזר מובא גם להלן (ברכות מז ב), וגם כאן הגמרא שואלת איך עשה כן, והרי קיימא לן שהמשחרר עבדו עובר בעשה? ותירצה דמצוה שאני. אלא שכאן הגמרא מוסיפה ומקשה, שהרי מצוה הבאה בעבירה היא, שכל המנין שיש להם הוא רק בגלל העבירה של שחרור העבד? ומתרצת הגמרא - מצוה דרבים שאני.

התוספות (ברכות מג ב ד"ה מצוה) לומדים מכאן שגם מצוה מדרבנן כמו תפילה, יכולה לדחות עשה של תורה.
הרמב"ן שם (גיטין לח ב ד"ה הא דאמרינן) שואל, איך תפילה בציבור דוחה מצות עשה מהתורה, ומתרץ שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ואם לא מוצא עשרה כועס, התירו משום זה לדחות מצות עשה שבתורה. וכן הרשב"א שם (לח ב ד"ה הא) אומר שמצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא עדיף ולכן מותר.
אמנם הריטב"א (גיטין לח ב ד"ה מצוה) כתב בשם רא"ה שלעולם בהם תעבודו אינו עשה גמור אלא איסור דרבנן. וגם ר' עקיבא שאמר 'חובה' הוא מדרבנן.

ראשונים

הרמב"ם (תפילה ח א) כותב שתפילת הציבור נשמעת תמיד, אפילו אם יש בהם חוטאים, ולכן צריך אדם תמיד לשתף עצמו עם הציבור. ושלא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.
משמע בדברי הרמב"ם שאין זו חובה גמורה, אך כן צריך לעשות כדי שתתפילתו תתקבל.

הטור (אורח חיים צ) לעומת זאת כותב, שלא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת ועם הציבור, ששם התפילה נשמעת. ורק אם הוא אנוס ואינו יכול ללכת לבית הכנסת, יכוון לשעה שבה הציבור מתפללים. והביא גם דברי ריש לקיש שמי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס, נקרא שכן רע.
ובהמשך דבריו (ד"ה גרסינן בפסחים) הביא דברי הגמרא בפסחים על פי פירוש רש"י, שצריך ללכת עד ד' מיל כדי להתפלל בעשרה. וכתב שפירוש זה של רש"י הוא עיקר, ולכן צריך להשתדל בכל כוחו להתפלל עם הציבור.

המהרי"ל (הלכות עירובי חצרות ז) מביא בשם מהר"י סג"ל שלא מצא בשום פוסק שמתיר לערב עירובי תחומין כדי ללכת לבית הכנסת להתפלל בעשרה, מלבד בסמ"ק ובאגודה. והסביר שתפילה בעשרה אינה כל כך מצוה לפי שיכול להתפלל בביתו, ולא מצאנו שחכמים הצריכו להתפלל במנין דווקא. ולכן אין היתר בעירובי תחומין אלא לצורך מצוה כסעודת נישואין ובית האבל וכד'.

שלחן ערוך ואחרונים

מרן השלחן ערוך (אורח חיים צ ט) כותב שצריך אדם להשתדל להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ומשמע שאינו חובה.
אך מיד כותב שאם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוון לשעה שבה הציבור מתפללים. משמע שאין פטור מזה אלא באונס. וכן בהמשך דבריו (טז) פוסק כרש"י שההולך בדרך צריך ללכת לפניו עד ד' מילין, ולאחריו מיל כדי להתפלל בעשרה

הגר"ז כותב (צ יז) שתפילה בציבור אמנם היא מצוה מדבריהם, אבל גדולה היא ממצוות עשה של תורה, שיש בה קידוש ה' ברבים.
גם בערוך השלחן (צ כא) כותב שהיא מצוה מדרבנן, אך היא מצוה גדולה שיש בה קדושה וקדיש וברכו.

גדר הפטור מתפילה בציבור

המגן אברהם (טז) כותב שהפטור מתפילה בעשרה הוא למי שתש כוחו, אע"פ שאינו חולה ממש, וכתב שכן מוכח מעובדא דרב נחמן ורב יצחק, שאם היה חולה ממש, לא היה שואל אותו רב יצחק למה לא הגיע לבית הכנסת.

הגדרת תפילה בציבור

כתב החיי אדם (יט א) שעיקר תפילה בציבור היא תפילת שמונה עשרה, ולא די שרק נמצאים בבית הכנסת עשרה ושומעים קדיש וקדושה, אלא צריך ציבור שמתפללים. ומטעם זה יש לו להזדרז לבית הכנסת, שיספיק להתחיל תפילת עמידה עם הציבור. והביאו המשנה ברורה (כח).

בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות ד) כתוב שעיקר התפילה בציבור היא חזרת הש"ץ, ולכן אם אירע שאיחר ומתפלל ביחד עם הש"ץ, אומר קדושה עמו, וזהו עיקר תפילה בציבור, ולא תיקנו תפילת לחש, אלא כדי שיסדיר הש"ץ תפילתו. אמנם באגרות משה (אורח חיים ה ט) כתב שכל דברי התשובה הזו הם דברים מוטעים, וברור שאין זה מדברי החת"ס ואין צריך לחשוש להם. ובמקום אחר (אורח חיים ג ט) הבהיר את הדברים יותר, שודאי דבר זה הוא טעות,

מעלת תפילה בציבור מול חיסרון אחר

המגן אברהם (טו) כותב שיש עדיפות להתפלל בבית הכנסת מאשר בבית בעשרה, אע"פ שזה ציבור וזה ציבור, לפי שברוב עם הדרת מלך.
בפרי מגדים (אשל אברהם טו) כתב שלתפילה בציבור בבית הכנסת יש בלאו הכי מעלה, גם ללא הטעם של רוב עם מצד המעלה של תפילה בבית הכנסת. אמנם אם יש לו שתי אפשרויות - תפילה ביחיד בבית הכנסת או בציבור בביתו, עדיף מנין בביתו, ואפילו אם יוכל לשמוע בבית הכנסת קדושה וברכו. והביאו המשנה ברורה (כח).

בשערי תשובה (יב) הביא בשם ספר דרך חיים למהר"ם די לונזאנו, שאם יש ציבור שמתפלל בתוך בית הכנסת וציבור שמתפלל חוץ לבית הכנסת, יש להתפלל בפנים. אך אם בפנים מתפלל ביחיד ובחוץ בציבור, יש לו להתפלל בחוץ בציבור.

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים א לא) כתב שעדיף להתפלל ביחידות, מאשר להתפלל במנין במקום שעושים בו תועבות, לפי שאותו מקום אינו רצוי לתפילה, ואין התפילה שם נשמעת.

כנגד הפסד ממון או לצרכי פרנסה

בשו"ת יד אליהו (ז) כתב להלכה שבמקום שאדם יפסיד את ממונו, אין חיוב להתפלל בעשרה דווקא, והביאו הרב באר היטב (יב).

הרב ערוך השלחן (צ כ) כותב שבמקומו לא היו אנשים נזהרים להמתין לתפילה במנין בבוקר, אלא יוצאים לדבר הרשות קודם אור הבוקר, וכתב להסיבה לזה הוא מפני שהם הולכים לפרנסתם שהוא דבר מצווה לפרנס אשתו ובניו.

כנגד לימוד תורה

הרדב"ז (ב אלפים קלט) כתב שפשוט לו הדבר שטוב יותר להתפלל בבית מדרשו במקום קביעות לימודו מלהתפלל בבית הכנסת.

הערוך השלחן (צ כא) כתב שתלמיד חכם שלומד תורה תמיד, אם יהיה לו ביטול הרבה מתורה מהתפילות במנין, יכול להתפלל ביחידות ויעסוק בתורה. אך מכל מקום לא ירגיל עצמו בכך, שלא יקל בעיני עמי הארץ חשיבות התפילה בציבור. ועדיף שיאסוף מנין לביתו, ובכל מקרה לא יתפלל ביחידות בעיר לפי שעל ידי זה גורם להחליש המצוה מעיני הבריות.

תפילת היחיד בביתו בשעה שהציבור מתפללים

מתוך הגמרא שהובאה לעיל (ברכות ח א) שרב יצחק הוכיח את רב נחמן, עולה שגם אדם שמתפלל ביחידות יש לו לכוון את תפילתו לשעה שבה הציבור מתפללים.

דעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש

אמנם הגירסה ברי"ף (ד א) וכן העתיק אחריו הרא"ש (א ז), אינה כן, והם השמיטו לגמרי כל המעשה הזה, ולפי גירסתם לכאורה אין ראיה לדין זה, רק לעצם מעלת התפילה בציבור או בבית הכנסת.
גם מהרמב"ם (תפילה ח א) אין ראיה לדין זה. אמנם הכסף משנה הזכיר דין זה, אך משמע שגם הוא לא למד זאת מעובדא דרב יצחק ורב נחמן, רק מעצם המעלה של תפילת רבים.
בשו"ת הרדב"ז (ב אלפים קלט) כתב בדעת הרמב"ם שתפילה עם הציבור אין הכוונה עימהם ממש בבית הכנסת, אלא אפילו הוא בביתו ושומע ממקומו את הציבור מתפללים, מתפלל עמהם ועונה לקדיש וקדושה. ומפרש כן גם בכוונת רב יצחק בדבריו לרב נחמן.

דעת רבנו יונה, המאירי והטור

לעומתם כמה מהראשונים כתבו דין זה שיוצא מהגמרא על פי הגירסה שלפנינו.
רבנו יונה (ד א ד"ה אימתי עת רצון) כתב בשם הגאונים, שאפילו בשעה שאין האדם הולך לבית הכנסת, יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללים הקהל, וכן העתיק הריטב"א, וכן פסק להלכה הטור (אורח חיים צ)
גם המאירי (ו א ד"ה כל) כתב שאם אינו יכול להתפלל בבית כנסת, יתפלל בתוך ביתו בשעה שהציבור מתפללים.

גם בספר מצוות גדול (עשין יט ד"ה כתב בהלכות גדולות) הביא גמרא זו, וסיים שם שמזה יש ללמוד שבשעת הדחק או בני הישובים שאין להם מנין, שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית בשעה שקהילות ישראל מתפללים.

שלחן ערוך ואחרונים

להלכה מרן בשלחן ערוך (אורח חיים צ ט) פסק שאדם שהוא אנוס ולא יכול לבוא לביתו להתפלל יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים.
והרמ"א שם הביא דברי הסמ"ג הנ"ל.

הגדרת שעה שהציבור מתפללים

כתב הרב פרי חדש (צ ד"ה בשעה שהציבור), שחובת התפילה בציבור אמורה דווקא לענין תפילת שמונה עשרה של הציבור, אבל לא שעת התפילה, שדווקא זוהי השעה שהיא עת רצון ועולים כל התפילות יחד. וכתב שזה דלא כהרמ"א שבדבריו משמע שקאי על כל התפילה.
אמנם מהמגן אברהם (יט) ופרי מגדים (אשל אברהם יז) ועוד, משמע כדעת הסמ"ג שיש לכוון באופן כללי לשעה שהקהילה מתפללת, ואין צריך דווקא להתאמץ שתפילת העמידה תהיה מכוונת לשעת העמידה אצל הציבור.

מקרים שבהם אין לכוון תפילתו לזמן שהציבור מתפללים

המגן אברהם (יח) כתב שבימות הקיץ שהציבור מאחרים את תפילתם, אין לו בשביל זה לבטל מלמודו, אלא מוטב שיתפלל תכף בנץ החמה, שיוכל ללמוד אחר כך. וביאר במחצית השקל (יט) שלא הותר להקדים ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל מבעוד יום, אלא משום הטירחה לאסוף את הציבור, וזה לא שייך ביחיד.

עוד כתב המגן אברהם (יט) בשם השל"ה ^{[דרוש מקור]}, שבמקום שמקדימים להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים, אין ליחיד המתפלל בביתו לכוון לשעה שמתפללים, אלא יש לו להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל.