חלקי העץ והפרי השונים לענין ערלה ונטע רבעי
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| משנה: | ערלה א ז-ח |
| בבלי: | ברכות לו ב |
| ירושלמי: | ערלה א ה |
| רמב"ם: | מעשר שני ונטע רבעי ט יג |
| שולחן ערוך: | יורה דעה רצד א-ב |
אילו חלקים בעץ או בפירות אסורים משום ערלה ונטע רבעי, ואילו חלקים מותרים.
המקורות התנאיים והתלמודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
נאמר בפסוק (ויקרא יט ג):
"וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל".
המשנה (ערלה א ח) מביאה דוגמאות שונות לחלקי פרי האסורים משום ערלה, מלבד הפרי עצמו שנאכל: ענקוקלות, חרצנים, זגים, תמד, קליפי רימון, נץ הרימון, קליפי אגוזים וגרעינים.
עוד אומרת המשנה שחלקים אלו אף שאסורים הם משום ערלה, מותרים משום רבעי.
ומסיימת המשנה, ש'הנובלות כולן אסורות'.
הגמרא (ברכות לו ב) דורשת מהפסוק את המקור לדין זה, "וערלתם ערלתו את פריו" - את הטפל לפריו. כלומר, לא רק החלק הראוי לאכילה אסור משום ערלה, אלא כל מה ששומר על הפרי, גם עליו חל איסור ערלה.
בירושלמי (ערלה ג א) לעומת זאת, ישנה מחלוקת מהיכן בדיוק נלמד דין זה. לפי דעה אחת שם באמת דין זה נלמד מהמילה 'את' שבא לרבות את הסמוך לפריו, כלומר הקליפין והגרעינין. לעומת זאת, לפי דעה אחרת שם, הקליפה נלמדת מהמילה 'וערלתם' כלומר לשון כיסוי, שגם הכיסוי של הפרי אסור משום ערלה, ואילו מהמילה 'את' יש לרבות רק את הגרעינין. ולדעה נוספת שם בירושלמי גם דין הגרעינים נלמד מ'וערלתם ערלתו' שהכוונה על הפרי שעוטף ומכסה את הגרעין.
יש להעיר שהרמב"ם בפירוש המשניות (ערלה א ח) לא הזכיר את דרשת הגמרא כמקור לאיסור גרעינים וקליפות, אלא כתב לגבי קליפי רימון והנץ שלו שטעם איסורם הוא משום שראויים לצביעה, וכיון שערלה אסורה בהנאה, אסור אף באלו. מה שאין כן לענין רבעי, שמותר הוא בהנאה ואינו אסור אלא באכילה קודם פדיון, ממילא אין איסור בגרעינים וקליפות.
לעומת זאת, החלקים בעץ שאינם חלק מהפרי עצמו אלא שייכים הם לעץ, אין בהם איסור ערלה. וכך אומרת המשנה שם (ערלה א ז), שהעלים והלולבים ומי גפנים והסמדר, מותרים בערלה וברבעי.
דין זה נפסק להלכה בראשונים ואחרונים. כן כתב הרמב"ם בשו"ת (פאר הדור קצ) שדבר פשוט הוא שעצי ערלה אינן אסורים, שלא נאסר אלא הפרי, וכן הוא בטור (יורה דעה רצד) ובשלחן ערוך (יורה דעה רצד ב).
אמנם מצאנו דעה בכלבו (ערלה צב ד"ה אחד הנוטע) שכתב שג' שנים ראשונות, אין בו שום היתר אכילה ואפילו העצים אסורים בהנאה. אמנם הרב ברכי יוסף (רצד א) שאין הכוונה לגזע והעצים, אלא הכוונה לגרעינים וקליפי הפירות, שהרי העצים עצמם וודאי מותרים, כדמוכח מדברי כל הפוסקים.
ענקוקלות[עריכה | עריכת קוד מקור]
מובא בירושלמי (ערלה א ה) שהמילה 'ענקוקלות' היא נוטריקון - ענבין דלקי תלתיהון.
וישנה שם מחלוקת בפירוש 'ענקוקלות', לפי דעה אחת ענקוקלות הם ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש, ולפי דעה שניה אפילו לקו אחר שהביאו שליש.
הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי ט יג) מגדיר ענקוקלות - ענבים ששרפן הקדים והפסידן, כלומר בכל גווני שנשרפו אפילו בין אם קודם שהביאו שליש ובין לאחר שהביאו שליש אסורות משום ערלה. כן ביארו הרדב"ז ומהר"י קורקוס כאן.
כך משמע גם בטור (יורה דעה רצד) ובשלחן ערוך (יורה דעה רצד א) שכתבו 'ענבים שלקו ואין נגמרים בבישולם', ולא הבדילו בין לפני שליש לאחר שליש.
נטע רבעי[עריכה | עריכת קוד מקור]
כאמור, המשנה מחלקת בין ערלה לבין דין נטע רבעי, שחלקי הפרי שאינם ראויים לאכילה, אף שאסורים הם משום ערלה, אינם אסורים משום רבעי.
הרא"ש בהלכות קטנות (ערלה ז) מסביר זאת על פי הברייתא המובאת בירושלמי (ערלה א ה) 'פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים', כלומר, שאין חיוב פדיון על בוסר ופגים משום שאין הם אסורים כלל בשנה הרביעית. וכן הביא הבית יוסף (יורה דעה רצד ד"ה ומ"ש בין עיקר הפרי) בשמו. כן מפרשים גם הריבמ"ץ והר"ש על המשנה.
אמנם הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי ט ב) מפרש ברייתא זו, לענין איסור פדיון קודם הזמן, שבאמת מדובר בפירות החייבים ברבעי, אלא שאסור לפדותן בעודן בוסר או פגים.
ובאמת הרמב"ם בפירוש המשניות (ערלה א ח) מפרש אחרת מדוע חלקים אלו של הפרי פטורים מרבעי, מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא רק באכילה, וצריך לאכלן בירושלים כמעשר שני, וכשם שמעשר שני אינו נוהג אלא בדבר הראוי לאכילה, כך גם ברבעי, וכן כתבו רבי עובדיה מברטנורא ותפארת ישראל.
להלן מובאת דעת כמה אחרונים שדין נטע רבעי אמנם נוהג בגרעינים הראויים לאכילה.
נובלות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם על המשנה מפרש שהנובלות הכוונה לפירות שנשרו מן העץ קודם בישולן, ואסורות אף ברבעי, וזהו פירוש המילה 'כולם' לרבות נטע רבעי. וכן פירשו ברטנורא ותפארת ישראל. ובעל הון עשיר כתב שהמילה 'כולם' הכוונה לכל סוגי הפרות.
לעומת זאת הר"ש והרא"ש כאן פירשו 'נובלות' באופן אחר, על פי הגמרא (ברכות מ ב) לענין ברכת 'שהכל' על הנובלות.
דאיתיא שם שנחלקו ר' זירא ור' אילעא בפירוש 'נובלות' לענין ברכה ראשונה. לדעת אחד מן האמוראים נובלות הן 'בושלי כמרא', ומסביר רש"י (ד"ה בושלי) שהם תמרים שבישלה אותם החמה יתר על המידה עד שנשרפו. ולדעה אחרת שם נובלות הן 'תמרא דזיקא', פירש רש"י (ד"ה תמרי) שהרוח משירה אותן.
ייתכן שהר"ש והרא"ש אזלי לשיטתם לעיל שסוברים הם שפגים ובוסר אין דין נטע רבעי נוהג בהם. ובאמת הטור (יורה דעה רצד) כתב להדיא שדין רבעי אינו נוהג בנובלות. ובבית יוסף שם כתב שכוונת הטור גם לפגים שגם הם מותרים ברבעי, וזאת על פי הברייתא 'פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין', וכפי שפירשוה הרא"ש והר"ש.
הבית חדש (יורה דעה רצד א ד"ה ונראה) כתב ליישב דעת הטור עם המשנה, שמה שכתוב הנובלות כולן אסורות אף ברבעי, הכוונה לתמרי דזיקא, שכיוון שמברכים עליהן בורא פרי העץ, הרי הם נחשבים לפרי ואסורים משום ערלה. אבל בושלי כמרא, שהם פירות שלעולם לא יתבשלו, הרי שברכתם 'שהכל', ואם כן אינם חשובים פרי כלל, ואין דין רבעי נוהג בהם. ולכן כתב הטור את דינו דווקא על בושלי כמרא, כלומר תמרים שאינם מתבשלים, ולא על תמרי דזיקא.
ועוד כתב הב"ח שם שגם הרמב"ם סובר כן, ומה שסתם וכתב 'הנובלות כולן אסורות' כלשון המשנה, זהו דווקא בתמרי דזיקא, אבל בושלי כמרא מותרים ברבעי, דלאו פרי הן.
הש"ך (ה) חלק על הב"ח בזה, וכתב שלא ייתכן שהטור כיוון רק לפי פירוש אחד במילה 'נובלות', גם שזה נגד הסוגיה בברכות, וגם הרא"ש בהלכות ערלה כתב כשני הפירושים.
השלחן ערוך (יורה דעה רצד א) העתיק בסתם דברי הטור שהתמרים שאינם מתבשלים אסורים בערלה ופטורים ברבעי, והוסיף שיש מי שאוסר תמרים שאינם מתבשלים אף ברבעי. ותמה על זה הש"ך (ה ד"ה העולה מכל זה) מדוע כתב דברי הטור בסתם ודברי הרמב"ם ביש מי שאומר, בעוד שרוב ככל המפרשים מסכימים לפירוש הרמב"ם שהנובלות אסורות אף ברבעי, ועל כן הוא נקט שהעיקר להלכה כרמב"ם, שהנובלות אסורות אף ברבעי.
עץ שטעמו שווה לפריו[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב בשו"ת בנין ציון אטלינגר (ב נה) שגם עץ שטעם עצו שווה לפריו, אין לאסור את העץ משום ערלה, שלעולם אינו אסור אלא הפרי. והביא לזה ראיה מהמשנה שהתירה מי גפנים וסמדר, אף שודאי טעמם קרוב לטעם הפרי יותר מאשר טעם העץ.
גרעינים הראויים לאכילה לענין נטע רבעי[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתבו התוספות (ברכות לו ב ד"ה קליפי) שיש לברך על גרעינים של פירות (כגון גודגניות, אפרסקים ותפוחים) בורא פרי העץ, דפירי נינהו. כלומר מכך שאסורים הם משום ערלה, מוכח שהם חלק מהפרי ולכן יש לברך עליהם בורא פרי העץ. כן היא גם דעת הרא"ש (ברכות ו ד).
הרשב"א (ד"ה קליפי) תמה על דברים אלו, שהרי אין חיוב הערלה אלא משום ריבוי הפסוק שדורשים 'את' הטפל לפריו, לרבות קליפות וגרעינים, אך זהו דין מיוחד לערלה, ואינו ענין לברכת הנהנין. וסובר הוא שם שאין לברך עליהם כלל אלא אם כן ממתקן, שאז מברך שהכל.
בספר מעדני יום טוב (נ) הקשה שהרא"ש סותר דברי עצמו, שהרי בהלכות ערלה הביא את הריבוי מהמילה 'את' גם לגבי גרעינין, ואם כן מוכח שלא משום דחשיב פרי עצמו, אלא רק מריבוי הכתוב. והפרי חדש (ליקוטים אורח חיים רב) כתב באמת שהרא"ש חזר בו (ראה עוד).
בשו"ת פנים מאירות (א סה) תמה לשיטת הרא"ש והתוספות, מדוע הגרעינים פטורים מרבעי, והרי אם חשובים הם פרי, דין הוא שיהיה נוהג בהם גם נטע רבעי. וכן תמה הצל"ח (ברכות לו ב).
ובצל"ח שם יצא לחלק בין גרעינים שראויים לאכילה שהם חייבים ברבעי, לבין גרעינים שאינם ראויים לאכילה או חלקים בו שאינם ראויים לאכילה, שפטורים מדין נטע רבעי. וכעין זה חילק הפרי מגדים (אורח חיים רב אשל אברהם יז).